לטאת האמבט: אין על תל אביב

בעודי הולך ברחוב המלך ג'ורג' לכיוון שדרות בן-ציון, נחו עיני על המחזה הבא: שלושה-ארבעה צעירים, לבושים בחולצות שחורות, מחזיקים שלטים שעליהם נכתב "חיבוק בחינם / Free Hug". והנה את הכביש חוצה אישה מבוגרת, כבדת גוף וחייכנית, ואחד הבחורים ניגש אליה והם מתחבקים בחיוך כצמד רעים שלא התראו זה זמן רב. חציתי גם אני את הכביש אל השדרה והתחלתי להעפיל לכיוון הבית כשלפתע צצה מולי אחת הבחורות ובחיוך רחב קראה אליי "חג שמח!", חייכתי וברכתי אותה בחזרה ואז היא פשטה את ידיה ואמרה "חיבוק!". איש זקן שהלך לידי קרא לעברי "קח, קח חיבוק!". טוב, לא הייתי צריך את ההנחיות שלו. חיבוק זה תמיד נחמד, ודאי כאשר הבחורה המחבקת מצודדת כל כך למראה. חיבקתי את הבחורה והמשכתי לדרכי. הזקן עברו אותנו וחייך והבחורה קראה לעברו "רגע, לאן אתה הולך? בוא גם לקבל חיבוק!"…

אני חושב שאני אשנן את הסיפור הזה ובפעם הבאה שאספר למישהו שאני תל-אביבי והוא יגיב ב"איכס! איך אתה מסוגל ממש לגור בעיר הזאת?" אספר לו את הסיפור. רק בתל אביב זה יכול לקרות וזה בדיוק מה שאני אוהב בעיר הזאת. עד כמה שהיא מפויחת, מבולגנת, רועשת וכו' – יש לה נשמה שאין לשום עיר אחרת בעולם.

תל אביב היא כמו בחורה צעירה ומלאת שמחת חיים. רק בתל אביב אתה יכול לראות מחזה כמו זה שתארתי לעיל ולא לחשוב שהאנשים האלו ממש מוזרים. רק בתל אביב אתה יכול לשבת בסוג-של קיוסק בשדרה ולאכול סושי. רק בתל אביב אתה מרגיש את יום כיפור ממש – כי הניגוד בין חיי העיר ביום רגיל לנמנומה ביום כיפור הוא כל כך עצום.
רק בתל אביב יש שוק יציב כל כך כמו נחלת בנימין שמחזיק אתר אינטרנט משלו.
רק בתל אביב יש בתי עסק שפתוחים כל הלילה, אבל באמת כל הלילה (אפילו בערים גדולות באירופה סוגרים את העסק בלילה). רק תל אביב מצדיקה את הכינוי "עיר ללא הפסקה".
רק בתל אביב אתר הבית של הנמל העירוני לא קשור בכלל לאוניות.
רק בתל אביב אתה חושב פעמיים לפני שאתה נוסע עם הרכב כי לך תדע אם תהיה חניה כשתחזור. נכון, זו היתה נקודה שלילית. אבל גם לבחורות צעירות ומלאות שמחת חיים יש צדדים אפלים. ובאמת, בתל אביב יש אזורים שאתה מפחד לטייל בהם בלילה בצד אזורים נעימים. בתל אביב יש שכונות מלאות עוני במרחק של עשר דקות נסיעה יוקרה משכונות מפוארות. מאהל מחאה בדבר העוני במרכז הכיכר שהכי מסמלת את חיי העושר והמותרות.

אין על תל אביב, אין. כולה בת תשעים ושבע וכבר כל כך מלאת נשמה.


אחי הגדול, שנות השבעים, מוזיאון תל אביב

ואני לא יכול להגות בעירי מבלי להזכר בשיר שכתב מאיר אריאל, שלל שרב:

תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.

שני ציירים על החוף
רואים לאור היום את הסוף
ולהקת שחפים כמראה
שביס אפרפר כלטיפה על הים.

היא לא יודעת כמה תוכל למשוך
היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך
וכבר חשבה לברוח מכאן
זה לא עניין רק שאין לה לאן.

והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים עם הראש לשם
ולא אכפת שכבר יבוא
כך עליה יעבור עם הגב לים
עם הראש לשם.

אור החשמל מדגדג
ואת החושך זה מענג
ואנשים יוצאים לחפש
מקרה שיקרה
אם אפשר במקרה.

שני ציירים על הבר
עוד לא מאמינים שנגמר
ושביס הרקדנית מרחף
על בטן גליה ולא במקרה.

ובשדרות הרעד עובר גובר
בחצרות הפחד נובר צובר
פתאום היא מתרגשת נורא
סף מאורע זה יקרה זה קרה.

העיר נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
לא נלחמת לעצור
לא אכפת לה כבר לגמור
עם הגב לים עם הראש לשם.

והיא נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
יאהבוה צעירים
יציירוה שיכורים
עם הגב לים עם הראש לשם.

תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.

2 תגובות בנושא “לטאת האמבט: אין על תל אביב

  1. כשלפני שלושה עשורים אבא ואני החלטנו לעבור לגור בלב תל אביב (שם גם גדלנו), חברים שלנו שעברו לגור בפריפריה,(חצו את הירקון) חשבו שזה מטורף לגדל ילדים בשכונה "זקנה", בלי מתנ"ס, פארק' ועם אנשים משונים,כמו זקנים, דתיים, סטודנטים, וסתם עמך.
    אנחנו חשבנו שהבימה, היכל התרבות, המוזאון, בית אריאלה הים, השדרות, החנויות. (גם המכולת של בני) ובעיקר השילוב של האנשים עדיפים על כל מתנ"ס, וזה השילוב המנצח.
    אם התוצאה היא מה שאתה כותב………….
    WE MUST HAVE DONE SOMETHING RIGHT

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.