לטאת האמבט: לגעת

Writers are a little below clowns and a little above trained seals – John Steinbeck (born February 27th 1902)

היי חברים.

חלקכם אולי שכחו אותי. חלקכם אולי עוד תוהים לאן נעלמתי. (חלקכם אולי לא מכירים אותי). לא, אני לא מדבר על ערן. אני מדבר על הלטאה. אני חושב שעברו כבר חודשיים (אם לא יותר) שאתם לא מקבלים את "לטאת האמבטיה" בימי שישי. זה התחיל מקוצר זמן (מבחנים וכו') והמשיך למחסום כתיבה (מי אמר שהוא הסתיים בכלל?). בכל מקרה, אנשים מעטים שאלו אותי מה קורה עם זה ולמה הפסקתי לכתוב להם. התשובה הקבועה הייתה "אין לי זמן" אבל ביני לבין עצמי התחלתי לשאול את עצמי לא למה הפסקתי, אלא למה בכלל התחלתי. התשובה, שהתגבשה עם הזמן, כאן לפניכם.

אני לפעמים יושב מול הדף הריק שאני מנסה למלא ותוהה בשביל מה אני מתאמץ? לפני כל זה אני צריך להודות מול עצמי שאני אכן מתאמץ שכן אין זה פשוט כלל לכתוב את הדברים שאני רוצה לומר מבלי שאני יודע מה אני רוצה לומר, והרי בדרך כלל זה המצב. ישנה תחושה של משהו שרוצה להתפרץ ולהאמר אך אין לי מושג מהו. וגם אם לפעמים יש איזה קצה חוט שאפשר להתחיל ממנו מתוך תחושה שהוא יוביל אותי למקום ההוא, הפנימי הבוער, לרוב הוא נעלם בדממה דקה. לפעמים אפילו בחילה אני חש בשלב מסוים, וכאב מעצבן בפרקי האצבעות המקלידות, וחוסר שביעות רצון וחוסר סבלנות ופשוט חוסר. (למעשה, גם בכתיבת מילים אלו אני תוהה מתי יימאס לי לרדוף אחרי חוטים שאין בקצותיהם דבר).
בשנים האחרונות כתבתי לא מספיק אך לא מעט. סיפורים, סוג-של שירים, סוג-של טור אישי, ולמה? אני צריך לשאול את עצמי למה כי אחרת אני עוד עלול להרגיש שאין לכך תכלית ואני סתם מבזבז זמן ומאמץ. בהתחלה חשבתי שהכתיבה מהווה עבורי איזו תרפיה – איזה מקום נייטרלי שאפשר לספר בו הכל מבלי שיפוט (מלבד שיפוטי העצמי) ומבלי חשש טבל ושביעית.
אבל בשביל כתיבה תרפויטית אני לא צריך לפרסם. אני לא צריך לחשוב אם אני מנוסח נכון, ברור וכן הלאה. אני לא צריך לרצות כל הזמן לפרסם את מה שאני כותב – כי את מי זה יעניין בכלל? הכתיבה הזאת גם לא תמיד מוצאת את עצמה בסיפורים ודומיהם, אז בשביל מה בכלל לכתוב סיפורים?
אז אני צריך רגע לחשוב על מי שקורא ופחות על אני שכותב. אני אשלח את סיפוריי על פני המים ומישהו אולי יקרא אותם. למה? נניח וזה אדם שאינני ממכריו ואין הוא קורא מתוך טובה לחבר. יש סיבה שבעבורה הוא יהיה מוכן להשקיע את הזמן הפנוי שלו ולקרוא סיפור קצר שכתבתי, או איזה שיר, או איזה מאמר, או בכלל. למה?
ומכיוון שרק על עצמי לספר ידעתי נאלצתי לחשוב על עצמי הפעם כקורא ולא ככותב ולחשוב מדוע אני מוכן להשקיע את הזמן בלקרוא סיפורים של אחרים, שירים, מאמרים, או בכלל. טוב קודם כל זה פשוט כיף (בדרך כלל) ומעניין. אולי יש פה הרגל (מאז שאני זוכר את עצמי אני קורא). אבל בעיקר אני נהנה מקריאה שמרגשת אותי, דהיינו, מעוררת ומתפעלת רגשות שונים ובמיוחד קריאה שמצליחה לגעת בי ולהזיז משהו.
לגעת, זו המילה.
אני אוהב ספר שמחברו שולח יד חמה מבעד לשורות (גם אם אלו נכתבו שנים לפני שבכיתי לראשונה) ועושה לי משהו (פשוטו כמשמעו – אין לי כרגע מילה או ביטוי טובים יותר מ"עושה לי משהו" ×›×™ ×”"משהו" ×”×–×” הוא כל כך אמורפי, כל כך לא מוגדר, שקשה לי לזקק אותו למילים ואני חושב שאולי עדיף לי להשאיר את ×–×” ברמת התחושה הפיזית שזה עושה לי ולתת לכם הקוראים להבין לבד על מה אני מדבר. הכיוון היחיד שאני יכול לתת לכם הוא תחושת ×›×£ יד אהובה המערסלת את הלחי). אני אוהב ספר שתוך כדי הקריאה בו אני חושב (או שעליי לומר שאני מרגיש) שפיסה מחיי משתקפת אל מול ×¢×™× ×™×™. ×–×” יכול להפחיד, ×–×” יכול להלהיב, ×–×” בעיקר יכול לרגש.

וכן, אני חושב שבגלל זה אני כותב ובגלל זה אני שולח מילותיי על פני המים. הייתי רוצה גם אני לשלוח יד חמה (או קרה) מעבר לדפים (או למסך) ולגעת.
וזה לא משנה מה הנגיעה הזו תעשה. מצדי שתעצבן, שתשמח, שתעציב. רק שתיגע. אני אוהב להסתכל על הפנים של מישהו שקורא (במיוחד טקסט שלי) ולחפש את השינוי הקטן בזוויות הפה, את הקמטוט בצדי העיניים, את הצחוק הגדול ואת הדמעה שנחלצת לגלישה במורד הלחי.

פרוייקט קטן שנתקלתי בו לאחרונה עוסק בדיוק בעניין הזה, אך בכיוון מעט שונה. נתקלתי בו באתר עונג שבת (שהוא אחד האתרים היותר כיפיים לסופשבוע ובכלל, אבל על זה בפעם אחרת). הרעיון הוא כדלקמן (ואני מצטט מהאתר):

לקחת פתקי פוסט-איט (הפתקים הצהובים האלה, שנדבקים), לכתוב עליהם שורות משירים, ולהדביק בכל מיני מקומות ציבוריים. קצת כמו גרפיטי, אבל בלי להתנפל עליך.
לדעתי ×–×” פשוט רעיון יפהפה, ולכן אשמח לתת פה במה ליישומו: כולכם מוזמנים: א. להפיץ את הרעיון בין חבריכם. ב. לקנות לכם פוסט-איט (גם סתם מדבקות שאפשר לכתוב עליהן ×–×” בסדר. אני מעדיף פוסט-איט ×›×™ קל להוריד את ×–×” במקרה שמישהו מתעצבן או להיפך – רוצה לקחת את השורה הביתה), לכתוב עליהן שורות יפות משירים שאתם אוהבים (באיזו שפה שבא לכם), ולהדביק במקומות בהם אנשים אחרים ייתקלו בהן.

הפרוייקט הזה (שנקרא "שורה בציבור") עוסק בדיוק בזה: לגעת. אם אני מדביק פתקית כזו עם שורה כלשהיא במקום מסוים – אני נהנה מהמחשבה שאולי מישהו שיעבור ויראה את את הפתקית הצהובה בזווית העין יעצור לרגע ויקרא. או אז, בנקודה הזו, מגיעה ההזדמנות של הנגיעה. המישהו הזה יהיה אולי אדיש וימשיך ללכת, אבל אולי הוא יחייך, אולי יתעורר בו זכרון של משהו, אולי משהו בו יזוז, אולי הוא יעתיק את המייל בתחתית הפתק וישלח לי משהו, אולי הוא פשוט יקח את הפתקית ויעביר אתה למקום אחר. אולי הוא יתחיל לפזר פתקיות בעצמו.

זהו, אני מרגיש שקצה החוט שהתחלתי ממנו הולך להגמר. דווקא הפעם הוא שירת אותי קצת יותר, ונותר לי רק לקוות שגם אתכם הקוראים. לסיום הייתי אומר רק דבר אחד: אני ככותב עושה זאת כדי לגעת, אך אין פה אלטרואיזם. אני לא רוצה רק לנגוע, אלא להרגיש את המגע בעצמי. לכן בהתחלה כשהלטאה יצאה לדרך הפצרתי בקוראים להגיב (ומעט צדיקים טרחו לעשות זאת) ואני אעשה זאת שוב. תגיבו, כי זה חשוב. תכתבו בעצמכם, או שתציירו משהו ותשלחו אליי, או שתצלמו משהו ותשלחו אליי (אתם מבינים את הרעיון) – כך תוכלו לגעת. בי בתור התחלה, ודרכי באחרים.

2 תגובות בנושא “לטאת האמבט: לגעת

  1. שלום!
    קודם כל האתר מקסים
    ועכשיו אני מגיבה על "לגעת". למרות שאני לא כותבת אני רוצה לציין שאני מזדהה עם הנאמר וגם מקנאה שאתה כותב כל כך יפה. כי גם לי יש כל מיני מחשבות בראש אבל הם בראש שלי ואף אחד לא יודע עליהן וזה גם לא כזה מעניין. גם אהבתי את הרעיון עם הפתקיות. אולי אני אעשה את זה , אבל כנראה שלא. וחבל!
    אבל הצלחת לגעת . אני מרגישה תחושות, ובעיקר – עצבים על ×–×” שלא שלחת לי את ×–×” מעולם. חלאה.

    אמבט נעים ולילה טוב,
    MRV

  2. אז מה אם את לא כותבת? אם מציירת מקסים לפחות כמו שאני כותב. זה משהו.
    אגב, אני חלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.