ערן היקר…

במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות עשו פרוייקט לרגל יום הכיפורים ובו ביקשו מידוענים שונים לכתוב מכתב לעצמם-בגיל-16. סוג של הסתכלות אחורה, מעין חשבון נפש, סיכום או הכנה לבאות. לא היתה לי סבלנות לקרוא את הכל (רק את שלומי שבן ויעל דיין) אך הרעיון סיקרן אותי והחלטתי לאמץ אותו ולכתוב מכתב לעצמי בגיל 16.

היי ערן,
אני מתאר לעצמי שאתה פותח וקורא את המכתב ×”×–×” בחדר שלך שנמצא, תאמין או לא, בסך הכל קומה אחת מתחת לחדר שממנו אני כותב לך עכשיו. אני מבוגר ממך בעשר שנים ומנסה להזכר איפה אתה נמצא בחיים. בכיתה ×™', מן הסתם. בתחילתה של דרך חדשה – בית ספר חדש, חברים חדשים, אהבה-לא-ממומשת חדשה.

אני יושב וחושב ממה להתחיל. יש הרבה מה לספר אבל מצד שני אני לא בטוח שאתה באמת צריך לדעת את הדברים מראש. מוטב שלא.

אך בסופו של דבר אני חושב שהדבר ×”×›×™ משמעותי שאני יכול לומר לך כרגע הוא שתמשיך להיות חולמני. אני מכיר אותך ואני יודע שהחולמנות שלך, מרתיעה ומרגיזה ככל שהיא עלולה להיות – היא אחד הנכסים הגדולים שלך. הנטייה העיקשת שלך לחלום בהקיץ ולהרגיש חוסר שביעות רצון מתמשך היא בסופו של דבר זו שמניעה אותך קדימה. דווקא הרגשות השליליים האלו של סלידה מעצמך, קנאה בדשא של אחרים, שנאה לבינוניות ורצון עיוור להיות ×”×›×™ טוב בעולם (אני יודע שכבר הגדרת לעצמך מטרה: לזכות באוסקר עד גיל עשרים וחמש) – אלו הרגשות שיגרמו לך לעשות מעשים ולעבור שלב בחיים.

בוא אגלה לך איפה אני היום. עשר שנים גדול ממך. עדיין ×—×™ באותה דירה שאתה ×—×™ בה. אני די דומה לך, רק נראה קצת יותר בוגר. ויש לי משקפיים. כן, הראייה שלך תלך ותדרדר (ממש בקטנה) כשתלמד באוניברסיטה. כן, באוניברסיטה (תודה שלא ציפית לזה). אני עושה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד. כן, החלטתי – נכון לעכשיו – להיות פסיכולוג של ילדים.
למה נכון לעכשיו? בוא נשאיר את זה פתוח.

שתדע לך. אתה נמצא בתחילתה של תקופה חדשה. חייך, אם יורשה לי להיות דרמטי לרגע, הולכים להשתנות.

אני מקווה שאני לא מאכזב אותך עם הידיעה שאינני עושה סרטים. אני יודע מה החלומות שלך ואני מפציר בך לא לוותר עליהם. תדע לך שאתה תהיה מאושר עם הבחירות שלך. אך כדי להגיע אליהן אתה חייב להמשיך לחלום. תמשיך לכתוב תסריטים, תמשיך לצפות ולדמיין ולתכנן. בסופו של דבר היצירה הזו תהיה האהבה הראשונה והאחרונה שלך.

ואם באהבה עסקינן… אני יודע שהמכתב ×”×–×” בטח מפריע לך להזות עליה. אתה יודע על מי אני מדבר. היא לומדת איתך בכיתה. רק הכרת אותה לא מזמן אבל אני יודע טוב מאוד איך הלב שלך מפרפר עכשיו. תזכור אותה. תזכור את ההרגשה הזו.
תזכור את התחושה שממלאת אותך כשהיא חולפת לידך במסדרון, באותם רגעים נדירים שבהם תחליפו מילה. זוהי לא אהבה ראשונה שלך, אך היא אחרת מהקודמת שהיתה, בוא נודה באמת, ילדותית להפליא.

האהבה הזו, שהיא עקרה כל כך, לא תרפה ממך. היא תשגע אותך. היא תכאיב לך. אך היא תהפוך אותך למי שאתה. יש לי רק עצה אחת שאני חושש שלא תיקח – Take it easy. אל תפחד להעיז, רק קצת.
והכי חשוב -אל תבנה ארמונות באוויר בכל פעם שפיסת ענן מתוק נשלחת לעברך. קח את הדברים האלו קצת, קצת יותר בקלות ויותר לאט. במיוחד תנסה לזכור את העצה הזו בחופש הגדול הבא, מעבר לים..

אגב אהבות – שמת לב איך ×–×” שקשה לך בלי לשמוע מוזיקה מסביב? שמת לב לזה שאתה חוזר מהלימודים ומדליק את הרדיו? שמת לב לזה שתמיד כשאתה לומד יש מוזיקה ברקע? תנסה לשים לב לכך. תפתח את האוזניים. המוזיקה שאתה שומע עכשיו תהפוך בעוד כמה שנים למשמעותית עבורך יותר משאתה יכול לדמיין. היא תלווה אותך בשביל האבנים הצהובות של החיים. היא תעשיר אותך ותנחם אותך ותרגש אותך. אתה לא תוכל בלעדיה. תהנה ממה שאתה שומע אבל לעולם אל תתקבע כמו שאתה מקובע היום. אני יודע בדיוק איזה דיסק מתנגן אצלך עכשיו ("סיפורי פוגי" של כוורת או "Take Five" של Dave Brubeck Quartet. מאה אחוז). תרשה לעצמך לשמוע דברים נוספים. אתה לא יודע איזה עושר יש שם בחוץ. תקשיב למילים. תשב עם אוזניות ותרגיש את הצלילים. צא מהבית ותלך לדיזנגוף סנטר. תקנה לעצמך את "OK Computer" שיצא ממש עכשיו. תשב לבד בחדר ותקשיב לו. ותקרא את המילים. אחר כך תקנה את "סימנים של חולשה".
ותלך להופעות. תשתחרר קצת בנאדם.

אה, ותעשה לעצמך טובה ענקית. תחזור ללמוד לנגן על גיטרה. זה הזמן הכי נכון.

בכלל, העולם התרבותי שלך הולך להשתנות כל כך – אין לי מילים אפילו לתאר כמה. אני יכול רק להצטער שזה לא קרה קודם. העושר ×”×–×” מסביב. הריחות והטעמים האלו. יש כל כך הרבה וכל כך מעט זמן. תסיים לקרוא את המכתב ×”×–×”, תיגש לספריה שבסלון ותיקח ליד את "כרוניקה של מוות ידוע מראש". אחרי שתסיים אותו תקרא את "למאטיס יש את השמש בבטן". משם אני כבר סומך עליך.
ואחר כך תתפוס דף ריק ותשב מולו לבד בחדר. או יותר טוב: קח את עצמך ואת המוזיקה שלך ותעשה סיבוב בשדרה. תגיע לנווה צדק. תרד לכיוון הים. תעצור מדי פעם ותפתח מחברת.
תתן ליד לזרום מאליה. אני יודע שאתה מסוגל לזה כי כבר עשית את זה לא פעם כשהיה לך משעמם בשיעורים. תן לזה דרור. זה יגדיר אותך מתישהו. רק תזכור לא לתת לזה לעולם להגדיר אותך באופן בלעדי. אל תמדוד את הצלחתך לפי תפוקה של כמות מילים.
תרשה לעצמך להיות מינימליסטי לעתים.
תרשה לעצמך לחוות בצורת.
החיים באים בגלים.

והערה אחרונה בעניין האהבה. לא מזמן פגשת חבר חדש בבית הספר. גבוה כזה, לומד איתך תקשורת וקולנוע. מצחיק. לא, אני לא מתכוון לאהבה במובן ההוא. בשביל זה יש לך את הנזכרת לעיל ואת שיבואו אחריה. כאן מדובר על אהבה מסוג אחר. נקייה, של אדם לאחיו. כן, אחיו. אז מה אם הביולוגיה אומרת אחרת. אחווה היא לא רק עניין של דם אלא של גורל משותף, של אהבה אשר באמת אינה תלויה בדבר. הבחור הזה מאוד מהר יהפוך לחבר הכי טוב שלך ויעברו כמה שנים לפני שתבין מה זה באמת אומר. אבל זה יקרה ואתה תהיה אסיר תודה.

תשמע, ערן, המילים האלו אולי ריקות מתוכן. הרי אתה תקרא אותן וכמו שאני מכיר אותך (מי אם לא אני?) אתה תשמור את המכתב ומדי פעם תחזור לעיין בו אך החיים יימשכו כסדרם. והרי ×–×” מן ההכרח שלא הרבה הולך להשתנות – הרי אם משהו ישתנה לא הייתי כותב את המכתב כמו שהוא. ואם לא הייתי כותב אותו, לא היו משתנים. וחוזר חלילה. אתה מבין.

אך בכל זאת, אלו החיים שלך. ושלי. ושלא תחשוב שפיצחתי אותם כבר מ"מרומי גילי". אני לא מרגיש הרבה יותר חכם משהייתי בגילך. רק קצת, קצת, יותר מנוסה. ומפוכח. אך רק קצת. בסופו של דבר אני חושב שאתה נמצא במקום הרבה יותר משוכנע ממני, הרבה פחות מבולבל, הרבה יותר סגור על עצמו. תאמין או לא.

לעזאזל, אני חושב שדיברתי יותר מדי. מוטב אולי כי אעזוב אותך לנפשך. בכל זאת, יש עוד חיים שלמים לפנינו.

לפני שאפרד, תרשה לי להקדיש לך שיר אחד מהעתיד שלך, שהוא ההווה שלי. תקשיב לו אך אל תיקח אותו באופן מילולי גרידא. תאזין לו היטב.
תשמע את התקווה.

חולה עליך. נפגש בעוד עשור.

[audio:http://www.fileden.com/files/2006/11/18/392535/I%20tried%20and%20I%20have%20failed.mp3]

דויד פרץ – ניסיתי ונכשלתי. מתוך "הייקו בלוז" (2007)

3 תגובות בנושא “ערן היקר…

  1. לא רק שזה מרגש אותי באופן אישי (אלא אם הפיסקה המיוחדת שלי היא לא עלי, ואז תשכח מזה…), אלא שזה כתוב ממש יפה וממש עושה חשק לחזור ולכתוב. גם לי יש כמה עצות שהייתי נותן לערן של לפני עשר שנים (משהו לגבי משחקים מיותרים, התאהבויות שלא במקום, וקורס מפקדים אחד שחבל לצאת אליו), אבל את העצות שלך אתה תקבל באופן אישי.

    ממש אהבתי!
    זה שאף פעם לא מגיב.

  2. רביב – אתה צריך להיות קצת טמבל בשביל לפקפק על מי כתובה הפסקה המיוחדת שלך. אבל בסדר, בשביל ×–×” אוהבים אותך.

    שמח שאהבת ושסוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים אתה מגיב 🙂 אבל אם ×–×” עושה לך חשק לחזור ולכתוב אז יאללה. איך אמרה החמישייה הקאמרית? "העם כמה!"
    אבל במקום לכתוב לערן של לפני עשר שנים (שזה טוב ויפה ומסקרן אותי – אם ×›×™ אני דווקא לא הייתי מייעץ לי לא לצאת לאותו קורס מפקדים) – למה שלא תכתוב לרביב של לפני עשר שנים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.