כשפתחתי את הבית החדש של הלטאה, כאן באתר, פתחתי עם הפוסט ×”×–×” שעסק בספר "×–'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה סאד. היום אני חוזר לאותו נושא – ספרים – עם שני ספרים שקראתי לאחרונה לאחר תקופת יובש ארוכה מדי שבה לא קראתי ולו ספר אחד. עצוב, אבל הלימודים מכריחים אותי להקדיש את זמן הקריאה שלי לטקסטים מקצועיים שהם אמנם מעניינים, אך לא מספקים את הצורך הבסיסי שלי בקריאה של ספר טוב. ואני מאמין שזה גם משפיע על הכתיבה ×›×™ כשאני קורא פחות, אני גם כותב הרבה פחות.
לשמחתי, בחודש האחרון סיימתי לקרוא שני ספרים והרי לפניכם ההתרשמויות שלי. זוהי לא רשימה אנליטית כמו זו של "ז'וסטין", אלא התרשמות שלי לטוב ולרע משני ספרים שנחו לצד מיטתי לאחרונה. ועכשיו, אתן לכם לקרוא ואלך למדף למצוא לי ספר חדש.
שבת שלום.

שגיונות ברוקלין / פול אוסטר
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון.
הוצאת עם עובד. 296 עמודים.

ספרו החדש של פול אוסטר, הוא בגדול עוד ספר של פול אוסטר – לטוב ולרע. כשקראתי את הטקסט המקוצר בכריכה האחורית ציינתי לעצמי בשמחה שאוסטר סוף סוף בחר דמות ראשית שאיננה סופר.
הספר מסופר על ידי נתן גלאס, סוכן ביטוח מזדקן שהחלים מסרטן ועבר לברוקלין מולדתו כדי להעביר את הזמן עד סוף חייו. בשביל לא להשתעמם הוא מחליט לעשות עם עצמו משהו ולכתוב את "ספר האיוולת האנושית" ובו לתעד כל מעשה שטות, פדיחה וכדומה שעשו הוא וחבריו במהלך חייהם. שיט, שוב אוסטר כותב על סופר. כמה טיפש הייתי.
באופן מקרי לגמרי, הרי זה בכל זאת אוסטר, נתן פוגש בחנות לספרים משומשים את טום ווד, אחיינו שנעלם מהרדאר לפני כמה שנים. ווד היה דוקטורנט מבריק לספרות, הבטחה גדולה, ויום אחד החליט שנמאס לו מהמשחק והפך לנהג מונית. השניים מחדשים את הקשר ביניהם ודרכו נפתחים קשרים חדשים בחיי השניים: עם מעצבת תכשיטים שגרה בשכונה, עם אמה שחולקת עם נתן רגעים מבוגרים של אהבה ובמיוחד עם הארי ברייטמן – בעל חנות הספרים המשומשים וטיפוס בפני עצמו.
אגב, שימו לב לשמות של הדמויות ותיווכחו שהם לא מקריים – כל מכריהם הקרובים של גלאס (זכוכית) ו-ווד (עץ) קשורים בשמותיהם לאור וחושך (הארי ברייטמן ששמו האמיתי בכלל הוא הארי דונקל, המילה הגרמנית לאפלה, אורורה שהיא הרי שחר ואפילו לוסי ששמה נגזר מהשם לוציוס שנובע מהמילה הלטינית לאור).
באופן בלתי צפוי כמובן מתרחשת תפנית משמעותית בעלילה כאשר על דלת ביתו של טום מתדפקת הילדה לוסי, אחייניתו. לוסי הקטנה היא בתה של אחותו אורורה שנעלמה אף היא מהרדאר לאחר חיים סוערים מדי. הילדה השתקנית מסרבת לומר היכן אמה ומכריחה את שני הגברים לקחת אותה תחת חסותה.

העניינים כמובן מתגלגלים בסגנון האוסטֵרי הידוע והסיפור מתפתח ודברים נופלים למקומם כך או אחרת (ולא ארחיב כדי לא לקלקל את הסיפור למי שמתכנן לקרוא אותו). כל זה מתרחש בשנת 2001, על רקע הבחירות לנשיאות בארצות הברית והסיפור מסתיים כאשר נתן הולך ברחובות ניו יורק שמח וטוב לב, דקות ספורות לפני שהמטוס הראשון פילח את המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי.
הסיבה שזה "בגדול" עוד ספר של פול אוסטר ולא פשוט עוד ספר של פול אוסטר היא שיש בו משהו עדין יותר מהספרים הקודמים שלו. הוא פחות מתחכם, בעל מבנה רומן בסיסי ולא של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור כפי שהיה בספרים כמו "ליל האוב" וכדומה. כך שהוא קריא יותר ואולי ימצא חן יותר בעיני אלו שמתקשים להתחבר לאוסטר. אך זאת גם הסיבה שהוא, בעיני, פחות מיוחד, פחות פול אוסטֵרי, פחות מבריק. אולי זה משהו שבא עם הגיל, אולי לא (אוסטר אמר בראיון למוסף "שבע ימים" של ידיעות אחרונות שהוא כתב את הספר במשך שתים עשרה שנים). אבל אין להתווכח עם ההרגשה שזה אחד הספרים הטובים שקראתי בחודשים האחרונים (ולא רק בגלל שאני קורא בעיקר ספרות שקשורה ללימודים, כמה עצוב).

החיוך האטרוסקי / חוזה לואיס סמפדרו
תרגמה מספרדית: עינת טלמון.
הוצאת כתר. 286 עמודים.

אני אתחיל מהשורה התחתונה.
"החיוך האטרוסקי" הוא בסופו של דבר ספר די מייגע. זה לא שהוא משעמם, אבל הוא בטח שלא מעניין, או מרתק. הוא פשוט מייגע. יש לו פוטנציאל ורעיון טובים מאוד: גבר זקן, חלקאי כפרי מדרום איטליה, עובר לגור במילאנו האורבנית והקרירה אצל בנו וכלתו לצורכי טיפול במחלת הסרטן. המפגש בין הכפרי ה"פשוט" והעיר המודרנית מזמן יריעה נרחבת לסיפורים שאליהם מתלווים הקשר המתפתח בין הזקן לבין שתי דמויות שלמעשה משנות את חייו לקראת סופן. ראשית זהו התינוק אשר בלא ידיעתם ההורים נתנו לו את כינויו של הסב מימיו כפרטיזן. שנית זוהי הורטנסיה, אישה מבוגרת ובודדה המתיידדת עם הזקן והקשר ביניהם הולך ומעמיק ככל שעובר הזמן. כל זה מזמן לנו מפגש ספרותי עם סיפור חניכה שבאופן לא שגרתי מתרחש דווקא בערוב ימיה של הדמות הראשית ובמסגרתו השינוי שמתחולל בזקן מתפשט כמו גלים באגם ומשנה את הסובבים אותו.
הגעתי לספר ללא ציפיות גדולות. ידעתי שהוא הצליח במכירות ולכן ציפיתי לספר פשוט, אנושי וחם. משהו שיהווה אנטי-תזה נעימה ורכה לכל הספרות המקצועית שאני קורא במסגרת הלימודים. אך ככל שעברו הפרקים מצאתי את עצמי מחכה לסוף שאיכשהוא מיאן להגיע. אני נשבע שלפעמים היה לי יותר קשה לקרוא את הספר הזה מאשר טקסטים טכניים על מבחני אישיות. הסופר, חוסה לואיס סמפדרו, מגולל בין הדפים את מחשבותיו של הזקן המהרהר על עברו ועל העתיד הצפון לנכדו הפעוט, אבל ברצינות, כמה אפשר לקרוא את הנאומים של הסב לנכדו על הימים הטובים ההם ועל איך שהוא, הסב, ישרוד רק עוד קצת בשביל ללמד את הנכד את הלכות עולמו? כמה אפשר לחייך על ההתנגשויות בין העולם הכפרי של הסב לבין העולם העירוני שמייצגת כלתו? והמפתיע הוא שזה בכלל לא ספר ארוך, 286 עמודים בלבד.

בעיה נוספת במבנה העלילה היא שמוקדם מדי בספר הלב הכפרי הקשוח של הסב מתרכך בזכות הקשר עם הנכד ומתחיל הקטע הארוך מדי שממלא את מרבית הספר ובו הקשר העדין נרקם ביניהם, ובמיוחד הסב מתרכך ומתעצב מחדש. יש משהו מאוד לא אמין במהירות שזה קורה בסיפור שהתחיל בציור הדמות הנוקשה של הזקן המתנגד למודרניזציה והרכרוכיות של העיר הצפונית. הייתי מצפה ליותר עקשנות והתנגשויות לפני שהתינוק יחלחל ללבו של הזקן ויפשיר אותו. ככה גם הייתי יותר מתרגש. אבל במהירות שבה זה קרה, ובחזרתיות האינסופית של הסופר על אותם ניואנסים ואותם פרקים שוב שוב, מצאתי את עצמי מדלג על פסקאות במהירות הבזק רק כדי לעבור עוד פרק בציפייה לשינוי. וכשהגיע הסוף המיוחל, סצנת הסיום הייתה בדיוק כפי שצפיתי אותה הרבה לפני אמצע הסיפור (וזה בטח ברור גם לכם איך היא תראה גם מבלי לקרוא את הספר) ולמרות כל הרצון הטוב, לא הצלחתי להביא את עצמי ולהתרגש ממנה. אני חושב שיותר התרגשתי שסוף סוף סיימתי את הספר ואפשר לעבור לספר אחר. (כאן, אגב, נשאלת השאלה למה התעקשתי כל כך להגיע לסופו של הספר. ואין לי על זה תשובה).
לסיכומו של דבר, "החיוך האטרוסקי" הוא בעיני, משול לטקס המרכזי של יום השואה: מייגע, חזרתי, בעל פוטנציאל לסחוט דמעות אך לא מרגש בעליל.