לטאת האמבט: סיבת המוות

איזה ×›×™×£ שלאמא שלי יש חברה טובה שהחליטה להיות ידידה של תאטרון בית ליסין ולקבל הזמנות לבכורות, אבל מכיוון שהיא גרה בתפוח הגדול, ההזמנות מגיעות לאמא שלי. ×›×›×” מצאתי את עצמי ביום שישי בשתים עשרה בצהריים נכנס לעולם אחר, באולם של בית ציוני אמריקה – להצגה "סיבת המוות" שכתבה יעל נביא.
שעתיים אחר כך יצאתי מטולטל רגשית אל השמש המבורכת, וחצי שעה לאחר מכן התיישבתי לכתוב.

"סיבת המוות" הוא מחזה מקורי המספר על משפחה אחת עם סוד אחד אבל גדול. מיכה ונילי ברלב הם זוג, הורים לשלושה ילדים אשר אחד מהם, איתמר, נפטר מדום לב עשר שנים לפני ההתרחשויות. איתמר היה ילד מוזר, בעייתי, ילד עם בעיות. הוא נשלח לפנימייה ולא חזר. דום לב קטף אותו על ההר שאהב.
עשר שנים לאחר מכן מגיעה נירה, האחות שאחרי מות אחיה נסעה לאירלנד, לביקור מולדת עם תינוקה בן החודש. הביקור גורם לשרשרת ארועים שמובלת על ידי האח הצעיר, גיא, ומסתיימת בסופו של דבר עם חשיפת השלדים שבארון. לא אספר עוד עלילה כדי לא להרוס למי שמסתקרן.

ההצגה, בעיני, מצוינת. הסיפור חזק ומרתק ומוגש לקהל באופן מקצועי שמתחיל מהתפאורה היפה (במיוחד אהבתי את הקיר השבור ברקע שצופה אל ההר… אם ×–×” לא רמז לשבר המשפחתי אני לא יודע מה כן) וממשיך במוזיקה המינימליסטית אך מתאימה בדיוק שכתב יובל מסנר המוכשר, וכלה בצוות שחקנים באמת מוצלח שמתוכו אציין את שני הכוכבים, פשוט ×›×™ הם עשו עבודה מדהימה.

ראשית, איתי תורג'מן בתפקיד גיא, האח הקטן שיעשה הכל כדי לגלות את האמת על מות אחיו. את איתי תורג'מן ראיתי לפני כמה חודשים על הבמה ב"אשה, בעל, בית" והוא היה טוב מאוד. אבל כאן הוא אדיר. הוא מחזיק את ההצגה הזו על כתפיו בצורה מרשימה, עושה תפקיד חזק ומרגש ששכנע אותי שהוא שחקן באמת מצוין, אמיתי. צריך לראות את תמונת הסיום ולהסתכל על שפת הגוף העדינה שלו, על הקול שלו, כדי להבין על מה מדובר.

שנית, רבקה מיכאלי שמשחקת את הסבתא. אין עליה. היא משחקת סבתא טיפוסית ממוצא מזרחי, כזו שרוצה שיהיה בסדר ואוהבת את כולם. תמיד כשהם באים היא נותנת להם צלחת. כזו שלא מתביישת לומר שום דבר שעולה לה בראש. מיכאלי שחקנית ידועה ואין עוררין על הכשרון שלה אבל תמיד תמיד זה תענוג לראות את הדברים מתרחשים. היא עושה תפקיד קטן אבל גדול, בצורה מדויקת, מצחיקה ומרגשת.
אה כן, והיא גם מצחיקה נורא. בסוף ההצגה אחרי התשואות, מכיוון שהייתה זו בכורה חולקו פרחים לצוות ונאמרו תודות לעושים במלאכה. את תפקיד הקראת השמות וחלוקת הפרחים נתנו למיכאלי שמצאה עצמה לפתע עומדת עם המון פרחים ביד ועל כך אמרה:
"אני שחקנית ולפעמים אני גם שרה. אבל ואזה עוד לא יצא לי להיות".

לסיכום, אין לי הרבה מה להוסיף – אינני מבקר תאטרון – רק אחד שנהנה מאוד מההצגה והתרגש.

לפני סיום
התל אביבים שביניכם ודאי מכירים את המחזה הזה: אתם יוצאים מהצגה/סרט/קונצרט וביציאה עומד לו חצוצרן ומחצרץ תמורת כסף. לא סתם חצוצרן, אחד קבוע שתמיד תמיד נמצא שם. אין לי איך לתאר אותו, התל אביבים ודאי יודעים על מי אני מדבר. אני פשוט תוהה איך זה שכבר עשרים שנה לפחות (מאז שאני זוכר את עצמי, זה בטוח) הוא תמיד נמצא ביציאה מהארועים האלו. האם זה בן אדם אחד? האם יש צבא של כפילים? מה קורה פה??

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.