זהירות: הפוסט מכיל ספויילרים לעונה

מזל שיש שביתה, ×›×›×” ×”×™×” לי זמן לראות את העונה השניה של נמלטים עד הסוף. למי שלא מכיר, נמלטים היא סדרת טלוויזיה שעלילתה מתמקדת במייקל סקופילד, אדם המכניס את עצמו לכלא שבו מוחזק לינקולן בורוז, אחיו הבכור, באגף הנידונים למוות על רציחתו של אחיה של סגנית נשיא ארצות הברית – רצח שהוא לא ביצע – במטרה להבריח אותו מהכלא. העונה הראשונה מתמקדת בתוכנית הבריחה הבאמת מרשימה של מייקל מהכלא והשנייה מתמקדת בסיפור ההישרדות של הבורחים במקביל לעלילת קונספירציה הנפרשת לעיני הצופה.

תוך כדי הצפייה בפרקי העונה השנייה שמתי לב שאני יותר ויותר אוהב את הסדרה הזו ונהנה ממנה ברמה אחרת מסדרות טלוויזיה אחרות מאותו הז'אנר שיצא לי לראות. סדרות כמו "24" או "אבודים" שככל הנראה פרצו את הדרך לז'אנר הזה של סדרות עשירות עלילה בזמני צפיית שיא, סדרות ארוכות ומושקעות. יש משהו בז'אנר הזה ששואב אותך פנימה. היוצרים של הסדרות האלו מצליחים ליצור מערכת של אירועים שתופסת את בלוטות ה"אני-חייב-להבין-מה-קורה-כאן" של הצופה בעזרת נוסחה די פשוטה שתמיד עובדת: קח כמה דמויות, שים אותה בסיטואציה שבה כל הזמן יש הרגשה שמשהו הרבה יותר גדול קורה כאן ואין לך מושג מה זה יכול להיות, ותשתדל לקראת הסוף של כל פרק לייצר תרחיש בעלילה שיותר את הצופה האומלל פעור פה ושואל "מה לעזאזל היה פה עכשיו?".
קחו את ×–×”, תוסיפו הפקה בשווי של מילוני דולרים לעונה – ויש לכם להיט. בסופו של דבר כנראה כבר יימאס לנו מזה, אבל כרגע, עם סדרות חדשות כמו "גיבורים" (שטרם ראיתי) ועונות חדשות לסדרות שהוכיחו הצלחה (אבודים, נמלטים שמתוכננת לעונה שלישית, ומתי כבר תהיה עונה רביעית ל"4400"?) כנראה שהן כאן לאיזו תקופה.

אבל ממה שכבר ראיתי, הכי נהנתי מהעונה השנייה של נמלטים, וניסיתי לחשוב למה. והבנתי שההבדל בין העונה הזו לבין סדרות אחרות נעוץ בדמויות.

בסדרות מהסוג הזה חייבים לספק סיפור מסגרת מסתורי ומרתק ולדאוג לזרימת אירועים כזו שתשאיר את הצופה דבוק לכסא משבוע לשבוע. שימו לב לסרטון הזה מיוטיוב שצוחק משהו על הכותבים של "אבודים".

מכיוון שצריך לספק את הסחורה הזו, עלולים הכותבים להפחית בערכן של הדמויות עצמן. מרוב התרכזות במסגרת שוכחים את הפרטים המרכיבים אותה – ואלו הן כמובן הדמויות. התוצאה היא שהדמויות שנכתבות יוצאות חד-מימדיות באופן שמשרת את העלילה, אך הופך אותן לדלות וקשות להזדהות והתעניינות מצד הצופה. למה ×–×” גורם? להזדהות של הצופה עם ×”"מטרה" והרבה פחות עם הדמויות (כמובן שתמיד יש איזו רמת הזדהות עם הדמויות, אך כאן היא נפגעת). לדוגמא, בסדרות כמו "4400" או "24" מצאתי את עצמי הרבה יותר מזדהה עם המטרה של "להציל את העולם" ופחות ×”×™×” לי אכפת מהדמויות עצמן.

שינוי בגישה הזו ניכר בעונה הראשונה של "אבודים". אני מתייחס לעונה הזו בלבד מכיוון שאת השנייה לא ראיתי. שוב, לטובת מי מהקוראים שלא מכיר (ואני יודע שיש כאלו), כמה מילים על "אבודים": בסדרה זו מסופר על חבורת אנשים שניצלים מהתרסקות מטוס על אי בודד. אנשים שרובם זרים ×–×” לזה לפתע חייבים להתמודד יחד עם מטרת ההישרדות. אבל ×–×” הרבה יותר מורכב מזה מכיוון שבאי שבו הם נמצאים מתרחשים אירועים מוזרים למכביר (מי שצפה בסרט ששמתי למעלה בטח מבין למה אני מתכוון). הסדרה מבוימת בצורה כזו שבמקביל להתרחשויות באי הצופה נחשף לפלאשבקים מעברן של הדמויות (בדרך כלל מתרכזים בדמות אחת לפרק) כך שיש יותר הכרות עם ההיסטוריה של הדמויות, יותר הבנה מאין הן באות – ולכן גם אולי הבנה לאן הן הולכות.

מבנה עלילתי דומה ×”×™×” גם בעונה הראשונה של "נמלטים" כאשר במקביל להתרחשויות תכנון הבריחה של מייקל ולינקולן חברו אליהם אסירים נוספים והצופה נחשף לפלאשבקים שתיארו את חייהם לפני המאסר (ובמיוחד מה הוביל למאסר). אך הדגש ×”×™×” עדיין על ×”"מטרה" – יצליחו בתוכנית הבריחה, או לא.

אך בעונה השניה של "נמלטים" המצב משתנה. הם כבר ברחו מהכלא, עכשיו הם צריכים לשרוד. מכאן מתחילות כמה עלילות משנה. העיקרית מתרכזת בנסיונות של מייקל ולינקולן לחשוף את הקונספירציה שהובילה למאסרו של לינקולן ולטהר את שמו והאחרות מתרכזות בנסיון של כל אחד מהנמלטים האחרים לחזור לחייו באופן ×›×–×” או אחר – וכמובן, יש את סוכן ×”-FBI שמנסה לתפוס את כולם. והנה ראו איזה פלא, תוך כדי העונה העמיקו הדמויות (טוב, רובן) לכדי דמויות עגולות, רב-גוניות והרבה יותר מעניינות.

קחו לדוגמא את אחת הדמויות היותר סטריאוטיפיות מהעונה הראשונה – בראד בליק – אחד הסוהרים הבכירים יותר בבית הכלא, ובטח שאחד המושחתים יותר. זוהי דמות של אדם אשר מונע בלעדית על ידי תאוות הבצע שלו. בעונה השניה, בעקבות הבריחה המוצלחת, הוא מודח מתפקידו ומפוטר. כאשר הוא מגלה את הפרסים הגדולים שהוצבו על ראשיהם של הנמלטים הוא יוצא למסע חיפושים כדי לזכות בכסף. אך התסריטאים בחרו להוסיף לסצנה שבה הוא נחשף לדיווח החדשות העוסק בפרס את הרגע הבא: בליק מתגורר עם אמו. הוא יושב מבואס בחדרו ואמו מגיעה לראות מה קרה והוא לרגע לא נראה כמו הסוהר המניאק אלא כמו ילד שמנמן ודחוי שהציקו לו בבית הספר או שהיפה של הכיתה חשפה מול כולם פתק אהבה שכתב לה.

אך יש דמויות מרתקות ממנו. בתחילת העונה אנחנו נחשפים לדמות חדשה: אלקסנדר מהון. זהו סוכן ה-FBI שקיבל את הפיקוד על המרדף אחרי הנמלטים. עם הזמן מסתבר שיש לו אג'נדה סמויה: הוא מופעל על ידי "החברה" (אותו ארגון מסתורי העומד מאחורי הקונספירציה) ולמעשה הוא נדרש לחסל את הנמלטים ולא רק לתפוס אותם. למעשה, הוא אמור להיות אחד מה"רעים", כי כצופים אנחנו אמורים להזדהות עם מטרתם של מייקל ולינקולן. אבל איפשהו בדרך מהון מתגלה כדמות אומללה שמסירותה לעבודה חירבה את חייה וכל מה שהיא רוצה זה לחזור אחורה לחיים הישנים, אל האישה ואל הילד. מהון נחשף ברגעים קשים ומלאי סבל ופתאום אני מוצא את עצמי מרחם עליו.

עוד דמות שעוברת תהליך דומה היא זו של פול קלרמן. זהו סוכן מיוחד של "החברה" אשר עוד מהעונה הראשונה מצטייר כאחד שבועדות החקירה יאמר "רק מילאתי פקודות" ובינתיים זורע הרס והרג בלי הבחנה ובצורה עיוורת. והנה, בעונה השנייה, הוא הופך לפגיע, הוא נקשר לאחת המטרות שעליו לחסל ועם הזמן הוא מבין שהוא נלחם כל הזמן לטובת משהו שאיננו אמיתי. זהו אדם ששרת את מדינתו מתוך אמונה בערכיה עד שגילה שהוא נוצל על ידי השלטונות שעבדו מתוך אג'נדות אישיות ולא מתוך ערכיות אמיתית. אחת הסצנות החזקות ביותר בעונה מתרחשת בפרק שלפני האחרון כאשר קלרמן יושב בחדרו ובפנים חתומות ממרק את כל המדליות והעיטורים שקיבל במסגרת השירות, עוטה את המדים ובפנים של אדם שהבין שכל חייו נוהלו על ידי מטרות כוזבות הוא מצמיד את האקדח לרקתו ולוחץ על ההדק…
הנה, גם כאן, דמות "רעה" שלא הייתה לי שום סיבה לחבב במהלך הדרך עושה סיבוב של כמה מעלות ולפתע מצטיירת כאדם שלם יותר מסתם "האיש הרע".

אך הדמות ×”×›×™ מרתקת בעיני בסדרה היא זו של תיאודור "טי-באג" באגוול – פה בתמונה למעלה. מדובר בפסיכופת – פשוטו כמשמעו – שברח מהכלא עם האחים. זהו אדם שמהווה את תמצית הרוע. הוא דואג אך ורק לעצמו, אין בו רחמים, הוא מנצל את נעימות הליכותיו כדי להשיג את מטרותיו והוא יהרוג מבלי להניד עפעף. זוהי באמת דמות שאתה לא אמור להזדהות איתה בהנחה שאתה שפוי. אבל זו אחת הדמויות האהובות עלי בסדרה. גם בגלל המשחק המעולה, ממש מעולה, של רוברט נפר. אבל יותר בגלל הדמות שנתנו לו לגלם. טי-באג הוא אחת הדמויות הראשיות בעונה וסיפורו נחשף כטרגדיה של ילד שנולד למשפחה דפוקה (הוריו הם אח ואחות, אמו בעלת תסמונת דאון ואביו אנס אותה. אחר כך אביו ניצל אותו מינית). טי-באג הופך למפלצת שבתוכה ילד אבוד שמחפש שמישהו יאהב אותו באמת. עוד בעונה הראשונה מתגלה שהוא הוכנס לכלא לאחר שהוא הוסגר על ידי סוזי, אם חד הורית שיצרה איתו קשר רומנטי ולחרדתה גילתה מי הוא באמת בתוכנית טלוויזיה. כאב הבגידה לא עזב אותו ולאחר שברח הצליח לאתר אותה ולמעשה כפה עליה ועל ילדיה להיות "משפחה" איתו שוב. אך בסופו של דבר הוא הבין שהאישה הזו לא אוהבת אותו, ולא מסוגלת לכך. ואז המפלצת נסוגה לרגע ויוצא שוב הילד האבוד כאשר הוא משחרר אותם לחופשי והולך לבכות על עצמו.

וכאן אני חושב טמונה הגדולה של הסדרה הזו. לא רק ביכולת ליצור עלילה מרתקת וסדרה בגימור מהוקצע – ×–×” יש בעוד מקומות. אך רמת הכתיבה של הדמויות עושה גדולות ונצורות ומרימה את הסדרה הזו מעל לאחרות. ×›×™ מבחינתי, סדרה שעשויה טוב, מרתקת ומלאה באקשן והכל – אך גם גורמת לי להזדהות עם היצור ×”×›×™ נאלח עלי אדמות ולעורר בי קונפליקט פנימי – שווה הרבה יותר. סדרה שבתקופה הזו שבארצות הברית יש חלוקה ברורה ל"טובים ורעים", מעזה להראות את הצדדים האנושיים של הרוע (ופה ושם את הצדדים החייתיים של הטוב) – היא הרבה יותר מסתם בידור.

ונותר רק לחכות לעונה הבאה ולקוות שיוצרי הסדרה יצליחו לשחזר ולהתעלות על ההצלחה ולא ליפול למלכודת השחזור הממוסטק. ויותר מזה – נותר לקוות שסדרות אחרות יילכו בדרך הזו ויהפכו את עצמן למשהו קצת יותר מעורר מחשבה ורלוונטי מעוד דרך לשרוף שעה פעם בשבוע.