לטאת האמבט: סדקים בחלום – על מותו של סוכן וברייט אייז

במוצאי שבת אפרת ואני הלכנו לראות את ההצגה "מותו של סוכן" שמועלית זה זמן מה בתאטרון הקאמרי בבימויו של מיכה לבינסון ובכיכובם של עודד תאומי ותיקי דיין. נכנסנו במצב רוח משועשע לאולם (אחרי כחצי שעה שבה המתנו מחוץ לאולם, בוהים במי ומי המגיעים להצגה וצוחקים עליהם בשקט) ויצאנו ממנו כמי שעברו טלטלה נפשית בזעיר אנפין.
החוויה המטלטלת הזו השתלבה מאוחר יותר במוזיקה ששמעתי והשעטנז המופלא הזה הוליד את הפוסט הנוכחי.

ראשית, מספר מילים על ההצגה "מותו של סוכן" למי שלא זוכר או מכיר. המחזה נכתב בשנת 1949 על ידי ארתור מילר ועדיין רץ על במות בעולם, אף שעברו למעלה מחמישים שנה.
כוכב המחזה הוא ווילי לומן – גבר מעל לגיל 60 שכל חייו עבד כסוכן מכירות. כל הזמן ×”×™×” נוהג בדרכים ומוכר סחורות עבור החברה שבה עבד. בבית תמיד חיכו לו לינדה, אשתו המסורה להפליא ושני בניו המהווים את מרכז המחזה למולו: ביף הוא הבן הבכור והפי (כינוי חיבה מעניין להארולד) הצעיר יותר. ווילי כבר מבוגר ולא מתפקד כבעבר. הוא נכנס למצבים של בלבול ונוטה לאבד קשר עם המציאות, מה שכמובן משפיע על יכולתו לנהוג ולעבוד. המצב הכלכלי בכי רע והוא מצפה משני בניו להגשים את החלום האמריקאי שהוא כשל בו ולהצליח אך הם נמצאים באותו מצב עגום כמוהו. הפי, הצעיר יותר, עובד זוטר בחנות שמציג את עצמו כבכיר יותר ועסוק רוב הזמן ברדיפת שמלות. ביף (שמגולם באופן מרגש על ידי מיכה סלקטר), הבכור שהיה תקוותו וגאוותו של אביו בצעירותו, רק חולם להתרחק מעולם העסקים וללכת לעבוד בחווה. הקונפליקטים הבלתי נמנעים והקשיים הנערמים על כתפיו של לומן מכבידים על הבלבול שלו והוא מתחיל לחיות בעבר, דהיינו, לחיות מחדש את הזכרונות של ימים טובים יותר. ימים שבהם הוא, ווילי לומן, ×”×™×” נכנס כמו מלך לחנויות, מוכר סחורה וכולם היו מכירים ואוהבים אותו. בנוסף הוא גולש לשיחות דמיוניות עם אחיו הבכור, בן, שנפטר לאחרונה. זהו אחיו שבצעירותו עזב את הבית ונסע לעשות כסף גדול באלסקה והצליח למעשה להגשים את חלומו של ווילי. ובתוך כל הבלבול ×”×–×” בין ×”×–×™×” למציאות, בין זכרון עבר להווה, ווילי מוקף באנשים שמוכיחים לו שהוא טעה כל חייו ושלא מספיק שיאהבו ויעריכו אותך כדי להצליח על מנת להגשים את החלום האמריקאי שהוא כל כך מקדש. ובכלל, נשאלת השאלה האם החלום ×”×–×” ריאלי והאם יש טעם ברדיפה אחריו? השאלה מיוצגת בעיקר על ידי דמויות האחים. הפי, שמתגלה עם הזמן כהמשך לדמותו של אביו, מהווה למעשה המשך לשגיונותיו של אביו ורדיפתו את החלום בעוד ביף, כאמור, מתפכח מהאשליה ומתעקש – למרות מורת הרוח שאביו חש – לצאת מהמרוץ ולחיות את חייו כראות עיניו.

כאמור, יצאתי מההצגה מטולטל. הרגשתי כאילו מישהו (זאת אומרת, צוות השחקנים וההפקה) לקח יד, הכניס אותה לבטן שלי, לחץ וסובב. בדרך חזרה הביתה, מכונס לבדי במחשבותיי, כיוונתי את האייפוד לאלבום שלא שמעתי כבר הרבה זמן ולפתע אחרי ההצגה קפץ למודעות שלי – I’m wide awake it’s morning של Bright Eyes.
האלבום הזה יצא בינואר 2005 מידיו של הסינגר-סונגרייטר קונור אוברסט, שעומד מאחורי הכינוי ברייט אייז. מדובר בבחור צעיר, בקושי בן עשרים וחמש בסך הכל כשיצא האלבום – אך הכשרון והעומק שזורמים בתעלות האוזן של המאזין גדולים מאוד. ואולי זה לא מפתיע כאשר מדובר ביוצר שלמרות גילו הצעיר זהו לו אלבומו השישי (ככה זה כשאתה מתחיל ליצור בגיל 14). זהו אלבום שמזכיר לי שוקולד מריר, אבל מהסוג המשובח. אלבום שנושך בעדינות ומחליק בגרון, לפעמים במועקה. אלבום שנבנה בתוכך עם כל האזנה והאזנה. וזהו גם אלבום מאוד אמריקאי. הסגנון המוזיקלי שלו נע בין מוזיקת פולק לקאנטרי ובשבילי הוא תמיד מעלה תמונות של מדינה קרה, מושלגת, שבה מסתובבים אנשים קטנים בתוך המרחב הענק שנקרא ארצות הברית ומנסים למצוא קשר – ורצוי אחד עם משמעות.

קחו לדוגמא את הפתיחה של האלבום. השיר הראשון, At the bottom of everything”", נפתח בסיפור על אשה היושבת במטוס מעל הים, בדרך לפגוש את ארוסה. לידה, יושב גבר והיא מנסה לפתח איתו שיחה אבל הדבר היחיד שיוצא מפיו היה כשהזמין את הבלאדי מרי שלו. אז היא קוראת כתבת מגזין על איזו מדינת עולם שלישי שהיא לא יכולה לבטא את שמה. ובתוך הניתוק הזה לפתע אחד המנועים מפסיק לעבוד והם צוללים לעבר הים ובתוך האימה הזו נוצר הקשר בין שני האנשים האלו כאשר היא שואלת באימה "לאן אנו הולכים?" והוא עונה לה: "אנחנו הולכים למסיבת יום ההולדת שלך" ומתחיל לזמזם את השיר שמוביל לשיר עצמו שבקצב מהיר וסוחף מדבר, בין השאר, על הזרות הזו של החיים היום:

We must blend into the choir, sing as static with the whole,
We must memorize nine numbers and deny we have a soul
And to this endless race for property and privilege to be won
We must run, we must run, we must run.

וכשקראתי שוב את המילים של השיר ונתקלתי בבית הנ"ל, הבנתי למה האלבום הזה צף למודעות שלי לאחר ההצגה. יש משהו בווילי לומן שהזכיר לי את האלבום ואת השירים של ברייט אייז. לומן הוא קורבן של העולם שמתואר באכזריות עדינה אך נוקבת בבית הנ"ל. ואם לרגע הוא היה מקשיב לשורת הסיום הכל כך מוצלחת של השיר (שדווקא מתאימה לתפיסת העולם של ביף) הוא היה אולי רגוע יותר:

I'm happy just because
I found out I am really no one
.

מצד שני, ארתור מילר כתב ש"יש לו לאדם צורך עז, החזק מן הרעב, מן המצא או מיצר המין, להטביע את חותמו בעולם – הצורך להיות בן אלמוות. אבל יחד עם זה, לדעת שבסך הכל כתב את שמו על קוביית קרח ביום קיץ חם".

יש להבהיר שאני לא מנסה לטעון שיש קשר כלשהוא בין ברייט אייז לווילי לומן או בין האלבום לבית ההצגה. הקישור הזה נולד מאסוציאציה קטנה והתפתח משם הלאה.


If you hate the taste of wine
Why do you drink it till you're blind?
And if you swear that there's no truth and who cares
How come you say it like you're right?
Why are you scared to dream of God
When it's salvation that you want?
You see stars that clear have been dead for years
But the idea just lives on…

כך נפתח הבית הראשון של השיר השני באלבום, “We are nowhere and it’s now”. כמה שאנחנו חיים באיזה פאסון, באיזה שקר. אנחנו חיים בין עבר ועתיד כשלמעשה אנחנו בשומקום – וזה עכשיו.
הוא שר על נפש מיוסרת שישנה גרוע, סובלת מ"תופעות לוואי שהם לא מפרסמים" עם A head full of pesticides. והוא שר על המאמץ הכרוך בכשלון… I'll fight like hell to hide that I've given up (“Another travelin’ song).

בתוכנייה המושקעת שהוכנה להצגה "מותו של סוכן" מובאות מילותיו של ארתור מילר עצמו על המחזה. הוא פותח בדיון קצר על מהות הטרגדיה ועל כך שבזמננו לא נכתבות טרגדיות רבות. "יש המייחסים זאת למיעוט הגיבורים בתקופתנו ויש הטוענים כי הטרגדיה היא ז'אנר אכראי היאה רק ליצורי אנוש מורמים מעם, כמו מלכים ובני אצולה", הוא כותב ומוסיף: "הגיע הזמן, כמדומני, שאנחנו, שאין לנו מלכים, נאחז בקצה בקצה החוט הזה ונלך אחריו למקום היחיד אליו הוא יכול להוביל אותנו בימינו – ללבו ולרוחו של האיש הממוצע". החוט הזה מתייחס לטענתו ש"ביסודן של הטרגדיות מונחת איפוא האופטימיות, או האמונה, בשלמותו של האדם" (שכן המאבק של גיבור הטרגדיה חייב להיות טוטאלי כאשר הוא מפגין את רצונו של האדם לממש את אנושיותו באופן מלא). האיש הממוצע הזה – חסר שם אפילו – מככב באלבום המדובר כאן של ברייט אייז. אם לדייק, מדובר באיש הצעיר הממוצע, זה שלפני הקריירה, לפני המשפחה, לפני העול של הפרנסה ובטח שלפני ההזדקנות. אך זהו לא האיש הצעיר שעליו שר עוזי פוקס ("החיים הם חגיגה, ואני צעיר") אלא צעיר יותר מדוכדך, מציאותי אולי, סובל יותר, כזה שמתמודד עם המורכבות שמולו.


We might die from medication, but we sure killed all the pain
But what was normal in the evening by the morning seems insane

(מתוך השיר “Lua”)


So I go back and forth forever
All my thoughts they come in pairs
Oh I will, I won't, I doubt, I don't,
I'm not surprised but I never feel quite prepared

(מתוך השיר “Another travelin’ song)

התכנים האלו מוגשים על ידי ברייט אייז בפשטות יחסית. הוא לא צריך עיבוד מוזיקלי עשיר ומלא כלים ופירוטכניקה. שירים מסוימים מוגשים רק בליווי גיטרה אקוסטית. מי שעושה את עיקר העבודה אלו המילים המקסימות שכתב. בביקורת על האלבום שפורסמה ב"שרת העיוור" (והובילה אותי לגלות את האלבום המצויין ×”×–×”) כתב שרון אריאלי: "למה אני מאמין לו? ×›×™ יש אנשים שכותבים בעט ויש אנשים שכותבים בדם של האצבע החרוכה שלהם מעודף עבודה. וברייט אייז… חותך עוד קצת מאותו בשר ומורח את ×–×” על הדף." וכשהוא מגיש את המילים האלו בקולו השבור, אתה לא יכול שלא להאמין. הוא לא איזה סטאר או זמר מפלסטיק. הוא יכול להיות השכן שלך.

[audio:http://www.saddle-creek.com/sounds/BrightEyes_WeAreNowhere.mp3]
לחצו על כפתור הפליי כדי להאזין לשיר We Are Nowhere and It's Now

בעולמו המבולבל של ווילי לומן יש גם מקום לאהבה. אני לא מדבר על הרומן שהיה לו בתקופה מוצלחת יותר, רומן שנחשף וגרם לקרע בינו לבין ביף. אני מדבר על האהבה של אשתו המסורה, לינדה, לאדם הלא פשוט הזה. לינדה היא דמות אניגמטית משהו ומגלמת אותה תיקי דיין הנפלאה. אולי היחידה שיש לה ממש ראש על הכתפיים והיא רואה תמונה רחבה (יחסית). היא זאת שמודעת למצב הכלכלי יותר מכולם פשוט כי היא עוקבת אחרי ההוצאות וההכנסות ומתי סוף סוף הם ישלמו את המשכנתא והבית יהיה סוף סוף שלהם.
כמה אירוני שזה קורה ממש מעט אחרי שלומן מחליט שהוא שווה יותר מת מאשר ×—×™ ומתאבד. ×–×” המקום לציין שתמונת ההתאבדות בהפקה הנוכחית של המחזה היא עוצמתית להחריד. עד כמה שברור שזה הולך להגיע (×–×” הרי ברור משם המחזה) – הרגע שבו יורדים שני פנסים גדולים אל הבמה ומייצגים את אורות המכונית שלומן נוהג דרך הגשר לתוך הנהר, ואורות גדולים מסנוורים אותך ורעש מחריד של תאונת דרכים ממלא את תעלות האוזן… אתה לא יכול שלא להתכווץ בכסאך בכאב. וצער.
ואהבה יש גם בעולם הקריר של ברייט אייז והשיר “The first day of my life” הוא שיר אהבה בהחלט מרענן ושונה, עם שורות כמו:


And you said, "This is the first day of my life.
I'm glad I didn't die before I met you.
But, now I don't care, I could go anywhere with you
And I'd probably be happy."

אני כותב את הפוסט הזה כאשר אוזניות גדולות מכסות את אוזניי והמוזיקה ממלאת את הראש. וכמה שהיא עצובה, אני מרגיש בנוח, אני מרגיש בבית. התגעגעתי לאלבום הזה ואפילו לא הרגשתי. מדובר בפנינה מוזיקלית יפהפייה ומיוחדת שאם אינכם מכירים – אני לא יודע למה אתם מחכים.

[audio:http://www.saddle-creek.com/sounds/BrightEyes_Lua.mp3]
להאזנה לשיר Lua

ולקינוח, אחת השורות האהובות עלי באלבום, מתוך “Landlocked Blues”:

and the world's got me dizzy again
you'd think after 22 years I'd be used to the spin

לרכישת האלבום במוזיקנטו – כאן

לרכישת האלבום מהלייבל – כאן

3 תגובות בנושא “לטאת האמבט: סדקים בחלום – על מותו של סוכן וברייט אייז

  1. כל מה שאני זוכר מארתור מילר בתיכון היא התבניתיות הנוקשה של המחזות שלו, שגרמה לי לשנוא אותו. אולי היום אחשוב אחרת.

    לא ראיתי את ההצגה, אבל האלבום הוא מופתי, לא פחות. גם אני נזכרתי בו השבוע תוך כדי נסיעה ושרתי את כולו בקולי קולות!

  2. גיאחה היקר:
    גם אני זכרתי את ארתור מילר וספציפית את מותו של סוכן כהצגה נוקשה ובעיקר משעממת אבל כל מה שערני כתב רק מעיד על הגאוניות המופתית של הבמאי.
    לך לראות את ההצגה, ממליצה בחום!

  3. דווקא אפילו בתוך חווית הלימודים המדכאת של התיכון, כשמכרתי בסוף ×™"ב את כל ספרי הלימוד חזרה לחנות לספרי לימוד יד שניה, את 'אלו הם בניי' (all my sons) של ארתור מילר שמרתי ושמתי על המדף של ספרי קריאה. ×”×™×” ברור לי שזה יותר ממחזה שלמדנו בבי"ס. מה חבל שזה 'למרות' ולא בגלל מה שלמדנו בבי"ס…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.