לפני כשנה וחצי הוציאה טל וייס אלבום ראשון, שנקרא backcaTALog. בזמנו כתבתי כאן על האלבום ההוא ובאופן כללי אפשר לסכם את הסקירה ההיא בכך שהתאהבתי במוזיקה שלה ואף סיימתי בתקווה שלא נצטרך להמתין כל כך הרבה זמן לאלבום הבא כפי שהיה עם האלבום הראשון (עליו עבדה וייס במשך שנים מספר).
ותקוותי לא הייתה לחינם. ממש החודש הוציאה וייס את אלבומה השני שנקרא… "טל וייס".

זה אלבום מיוחד מאוד ואני כבר עכשיו יכול לפתוח ולומר שלצערי, זה כנראה אחד האלבומים הכי טובים שאתם לא תשמעו השנה. טל וייס טרם פרצה את מחסומי הפרסום הארצישראליים, אני אתפלא אם שיר מהאלבום הזה ייכנס לפלייפיכס של גלגל"צ (אך לא אתפלא בכלל לשמוע שירים מהאלבום ב-FM88 או FM106 – הבעיה היא שאני לא ממש מקשיב לרדיו). אינני יודע גם כמה שמה מוכר גם בקרב חובבי המוזיקה העצמאית שחורשים את הרשת. אני מקווה שהפרסום של סקירה זו על האלבום תשנה, ולו במעט, את המצב הזה, כי אני באמת מאמין שוייס היא אחת היוצרות המוכשרות והמרתקות שפועלות היום במוזיקה הישראלית – והאלבום הזה רק מחזק את הטענה שלי.

האלבום מכיל עשרה שירים, תשעה בעברית ואחד באנגלית. למי שמכיר את האלבום הקודם, ובעצם גם למי שלא, אציין שוייס לוקחת פה קו מוזיקלי שונה. האלבום הקודם היה קייצי משהו באווירה שלו שנוצרה על ידי השילוב של וייס עם להקת הליווי "נערות האמצע" ונגיעות של מוזיקה אלקטרונית. זה היה אלבום בקצב קצת יותר גבוה, עם קצת יותר דיסטורשן. הפעם, וייס נוקטת קו שקט יותר, מלודי יותר, חורפי יותר אם תרצו. אפשר לומר שהשיר שחתם את האלבום הקודם, "יום אפור", ניבא פחות או יותר את הקו של האלבום החדש.

האלבום יצא בלייבל חדש הנקרא Ent-T שאתר הבית שלו עודנו דל בפרטים אך מעניין לראות מה הם יביאו בהמשך.

הפעם וייס שיתפה פעולה עם יוצרים רבים ומגוונים וביניהם גם אילן וירצברג (שאת אחד משיריו, "ישן אדם", מחדשת וייס באלבום), יוסי (פפו) לוי המתופף מ"קצת אחרת", הרביעייה הישראלית העכשווית ועוד. בנוסף, מצוין בקומוניקט שהאלבום הוקלט בחדר שאיננו אקוסטי על מנת לשמור על ריאליות הצלילים, כמו כן המאסטרינג בוצע בהליך אנלוגי על ידי גרג קאלבי (שעבד עם חבר'ה כמו דילן, מיילס דיוויס ועוד) ב"סטרלינג סאונד" בניו יורק. עכשיו, אני לא מבין כלום בסאונד, אבל חמוש במידע הזה לחצתי על כפתור ה-Play.

האלבום נפתח בנקישות כלי מיתר שיותר מהכל הזכירו לי משום מה תמונה יפנית. "עוד יום כבה/ שמש עצובה/ אור סגלגל דועך אבל ברוך". כך נפתח השיר הראשון, "קסם מסוכן" ואולי בחירת המילים האלו איננה מקרית. הרגש העולה משורות כמו "עוד יום כבה, שמש עצובה, אור סגלגל דועך" הוא מאוד אפל. הוא מזמן מחשבות על בדידות, על ייאוש. אבל יש אבל. האור הסגלגל דועך ברוך. ואני מייחס את זה לשאר האלבום שילווה בטקסטים שמעלים רגשות לא קלים וגם לחנים לא קלים, אך הם מוגשים ברוך. ומכאן אולי הכוח שלהם.
"יש עולם שטני מושלם, שם גלוי ונעלם" – זה לא כך ולא כך. גם באלבום הקודם מצאתי אמביוולנטיות שכזו. השיר מסתיים בהזמנה, "בוא איתי זה אמיתי וטוב".

אז באתי.

**

רוב השירים באלבום קצרים יחסית, בין שתיים לשלוש דקות, ובהתחלה זה מפתיע כשהשיר נגמר. כך למשל, בשיר השני, "כחול מההר". זה שיר מקסים על שלמות אישית, על היכולת להיות לבד ועדיין להיות שלם (מי מכיר את וויניקוט?): "גם אם אני לבד בתוך החדר/ והקירות סוגרים/ אני בסדר/ לא מוכרחה לצאת/ ולא צריכה ללכת/ אני נמצאת כבר שם". או כמו שהיא שרה בפזמון "כי אין שום דבר אדום מהים, כחול מההר שלי".
בסוף השיר המוזיקה מתגברת ונסחפת עם כלי המיתר והפסנתר, ואז לפתע – בשיא – היא משתתקת במפתיע, ולרגע אני שואל את עצמי מה קרה פה. אבל ככה וייס באלבום הזה, לא דרמה-קווין.

**

בביקורת על האלבום הראשון של וייס כתבתי: ""כבר מההאזנות הראשונות שמתי לב שהוא מאוד מזכיר לי אלבום בכורה של זמרת אחרת שאני אוהב כמעט לכדי טירוף, Love in the Time of Science של אמיליאנה טוריני. בשני האלבומים הזמרת חושפת בפנינו אוקיינוס רחב ידיים של צלילים שעליו מתנדנדת סירה והרוח נושאת אותה פעם לסערה ופעם לרגיעה, פעם לאמצע, פעם קדימה, פעם אחורה, לפעמים באלכסון. ותמיד הרוח מביאה איתה צלילים משכרים מהסירה, שבאים והולמים ואחרי זה הולכים, ותמיד חוזרים."

הרשו להמשיך עם ההקבלה הזו. האלבום השני שהוציאה אמיליאנה טוריני (“Fisherman’s woman”) היה מאוד שונה מאלבומה הראשון. הוא היה שקט יותר, אישי יותר, מלודי יותר. הוא התבסס בעיקר על קולה של טוריני ועל נגינת גיטרה אקוסטית. והוא היה מקסים.
והנה גם טל וייס הוציאה אלבום שני ששונה מקודמו. גם הוא שקט יותר, אישי יותר, בעל גוון צלילי אחר לגמרי. נכון שהוא יושב על כלי נגינה אחרים ועשירים יותר, אבל מעניין ששתי היוצרות הכל כך מיוחדות האלו עשו את המעבר הזה בין האלבום הראשון והשני. האם טל וייס היא אמיליאנה טוריני הישראלית? הייתי בכיף מכתיר אותה לתואר הזה אם הייתי חושב שהוא ראוי עבורה. אך הוא לא. טל וייס לא צריכה להיות אמיליאנה טוריני הישראלית, להיות טל וייס זה מיוחד מספיק.

**

השיר החמישי, "לברוח ממך", הוא באוזניי יצירת מופת קטנה. בטח אחד מהשירים שיהוו את סיכום השנה שלי בעוד למעלה מחצי שנה. הוא נפתח בא-קפלה קסומה של וייס בשלושה קולות, פתיחה שלוקחת את הלב למחוזות רחבי ידיים. קתדרלות אם תרצו, או אולי בעצם מצוקים גדולים ואדמדמים. בסיום הפתיחה נכנסת נגינת גיטרה פשוטה ונקייה, חללית כמעט, וצובעת את השיר בהבהובים של אור כחלחל. כשנכנסים גם התופים וייס שרה את המשך השיר בקולה הרך. זה השיר הארוך ביותר באלבום, כמעט חמש דקות אורכו, והוא לדעתי מהשירים המושלמים שלו – ושל וייס בכלל. שיר בעל מסר פשוט: אתה יכול להתחפש למי שאתה רוצה, לנסוע עד קצת העולם, לקחת איזה סמים שאתה רוצה – בסופו של דבר לא תוכל לברוח מעצמך. ואת המסר הפשוט אך נוקב הזה מגישה וייס עטוף בלחן שמיימי ובעיבוד מהודק וקסום. אני בטוח שבהופעה חיה השיר הזה יכול לקבל עוד יותר חיזוק ונופך שיעצים אותו.

**

וייס אוהבת מוזיקה ויודעת מוזיקה. היא לא מפחדת לנסות ביצירה שלה ולהתנסות בסגנונות שונים. אם ×–×” הסגנון הטיפל'×” קברטי של "נפלא" או ×”×’'אז של "איך לומר לך". וזה לא רק ×–×”, כמה פעמים יוצא לכם לשמוע שיר שלם שהכלים שמנגנים בו הם גיטרות ו… מכונות כתיבה?

**

כן, מכונות כתיבה. מדובר בשיר Tale From Black, השיר באנגלית. זה שיר קסום המספר על מכשפה נמלטת וברשותכם אצטט את שכתבתי לוייס בתכתובת אישית אחרי ששמעתי אותו לראשונה:

וואו.
נכנסתי לאתר ופתאום התחיל להתנגן השיר ×”×–×” והקול שלך שאני נורא אוהב מילא את החדר וזה הפתיע אותי ×›×™ לא ציפיתי לזה וזה ×”×™×” נורא קסום ויפה. מאז שמעתי את השיר כבר כמה פעמים בריפיט. יש בו משהו פשוט… אממ… מלא קסם. הפריטה העננית של הגיטרה, השירה שנדמית לי כמו רוח נסתרת שמתגנבת בין הענפים של יער ירוק-עד, כן זו התחושה שיש לי מהמוזיקה. שאני נכנס למין יער גדול, השמש בקושי נכנסת דרך הצמרות אבל לא חשוך ומפחיד שם, רק מלא קסם. בטח יש שם פיות איפשהוא אם אני רק אצליח לראות אותן.
ואז פתאום מכונות הכתיבה… מכניסות צליל מכאני, חוזר-על-עצמו, כאילו לא שייך לטבע הפראי שעלה לי לראש ועם זאת, משתלב במדויק ומשלים אותו. השימוש בצלילי מכונת הכתיבה, בעיני, גאוני. יצירתי מאוד.

מאז למדתי שמדובר בגרסת כיסוי לשיר של להקת Tunng הבריטית – עוד להקה שאתם לא מכירים וחבל (אבל מגיע לה פוסט משלה). כשקוראים את המילים לומדים שמדובר בשיר על מכשפה נמלטת וזה כל כך מתאים לעיבוד שוייס העניקה לשיר. זה מאותם קאברים שלוקחים את השיר למקומות חדשים ומעניקים לו חיים אחרים, מוסיפים לו ומעצימים אותו. אם כבר קאבר, ככה הוא צריך להיות.

**

גם בביקורת על האלבום הקודם כתבתי שוייס מעידה על עצמה שהיא פרפקציוניסטית ועד שלא נמאס לה מהשיר היא ממשיכה לעבוד עליו. וראו איזה פלא, אחד השירים באלבום החדש הוא "איך לומר לך" – השיר שפתח את האלבום הקודם. כן, וייס עושה קאבר לעצמה. אבל גם כאן, היא לא ממחזרת את עצמה אלא לוקחת שיר מצוין ונותנת לו עיבוד חדש לגמרי בסגנון ג'אזיסטי שמעניק לו פרשנות חדשה וזה בעצם כמו שיר חדש שעומד בפני עצמו.

**

לסיכום, כמו שכתבתי קודם, "טל וייס" הוא לצערי אחד מהאלבומים שכנראה לא תשמעו, וחבל. חבל שבמדינה קטנה כל כך כל תשומת הלב הולכת לאותם זמרים ש"יצירותיהם" לא משתוות ליצירות שלמות ומיוחדות של אמנים שביצירתם אפשר לשמוע את המוזיקה שזורמת באמת ובתמים בעורקיהם וורידיהם (כולל הנימים הקטנים ביותר). אלו שלא מתפשרים על היצירה ומכוונים אותה בראש ובראשונה לעצמם – מתוך אמונה וידיעה שיש בחוץ קהל מאזינים שיאהב, יתחבר ויתרגש מהיצירה הזו, או בקיצור, מתוך אמונה וידיעה שהם לא לבד באמנותם.
ויש הרבה אמנים כאלו, אינני מדבר רק על טל וייס. לכל מי שאוהב מוזיקה קצת אחרת ממה שיש בגלגל"צ יש בטח אמן כזה שהוא אוהב ומנסה להפיץ את הבשורה לעולם, כי יש דברים שאסור לשמור לעצמך. (אך מצד שני הוא חושש מהרגע שבו כו-לם יכירו את האמן ואז זה כבר לא יהיה רק שלו).
אז וייס היא הבשורה שלי, ואם בזכות הסקירה הזו רק אדם אחד יילך לקנות את האלבום ויתאהב – די לי.

**

להאזנה לשירים מהאלבום ניתן לגשת לאתר הבית של וייס על ידי לחיצה כאן

לרכישת האלבום במוזיקהנטו

גילוי נאות: מתוקף תפקידי כאדם פרטי, אני עוד לא במצב שבו אני מקבל דיסקים מחברות התקליטים (למרות שאני מוכן לשנות את המצב הזה) כך שברוב המקרים כשאני כותב פה על דיסק, מדובר בכזה שרכשתי בכספי הפרטי. הפעם המצב שונה וחשבתי שמן הראוי לציין שאת האלבום "טל וייס" קיבלתי מוייס עצמה במתנה.

16/4/07 – עדכון: התפרסמה ביקורת על האלבום בשרת העיוור. אפשר להגיע מכאן.