רגעי תרבות ברחובות תל אביב

עוד פוסט במסגרת ההתאהבות המחודשת שלי בתל אביב

יום שישי בתל אביב, או יותר נכון במרכז תל אביב1 הוא יום מלא קסם. הוא נפתח בבוקר רגוע כאשר הרבה אנשים דווקא לא ממהרים לעבודה וממלאים את בתי הקפה והרחובות. הנערים שיוצאים מוקדם מבית הספר מסתובבים בעיר, הים מושך אליו תושבים שהולכים אליו לרגיעה לכבוד פתיחת סוף השבוע ואפשר ממש להרגיש איך העיר הגדולה הזו לוקחת נשימה ארוכה ואיטית לקראת סוף השבוע.
אחלוק אתכם כאן חווית יום שישי אחת כזו שלי, זו של היום, שהייתה מיוחדת במיוחד בשל שלל האירועים שרק העיר שלי יודעת לזמן.

הבוקר התחיל במרפסת ביתי כאשר לפתע את רחשי הבוקר הרגילים חדרו קולות שירה. בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה אירוע בשבט הצופים שבמורד הרחוב, אך זה היה קרוב מדי. הצצתי מעבר למעקה וראיתי שברחוב מתחת לביתי התמקמו מספר נערות ונערים עם גיטרות ופסנתר חשמלי ושרו שירים. בעוונותי לא זיהיתי את השירים אך האסימון שלנו נפל כשנזכרנו שיש היום בבוקר טקס להסרת הלוט מעל השלט שהציבו על ביתו של שאול טשרניחובסקי, שמה לעשות ונמצא ממש מול ביתי.
אז ירדתי למטה והבנתי שהם בעצם עושים חזרות. היה ממש ממש נחמד לראות חבורת תיכוניסטים עומדים באמצע הרחוב, מולם מתחיל להצטבר קהל קטן, המכוניות עוברות והנהגים לא מבינים מה קורה, והם מנגנים ושרים טשרניחובסקי. ואחרי שסיימו את החזרות והמתינו להגעתו של ראש העירייה ותחילת הטקס, שני הגיטריסטים והפסנתרנית אלתרו קצת סביב Money של פינק פלויד ועוד קטע ג'אזי אחר נחמד. בעודי עומד ונהנה מהמוזיקה שנפלה עלי במפתיע חשבתי כמה כיף זה להסתובב ברחוב בעיר ולפתע לזכות ברגע כזה. מי ידע באותו רגע שזה יזדמן לי שוב כמה שעות לאחר מכן?

מאוחר יותר יצאתי את ביתי ועשיתי את דרכי ברגל אל עבר מרכז סוזן דלל אשר בנווה צדק הקסומה לרגל פסטיבל הפסנתר. רביב ואני הלכנו לראות את "קרבות ראווה" – המופע של מעיין הירשביין ועינב ×’'קסון כהן שחוגג שנתיים לקיומו. למי שלא מכיר (ואני לא ממש הכרתי עד עכשיו וחבל!) מדובר בשתי יוצרות שמופיעות יחד עם חומרים מקוריים של כל אחת מהן. המופע רץ כבר שנתיים, כאמור, וזכה לביקורות מצוינות. אז מוטב מאוחר מאשר לעולם לא והנה זכיתי לראות אותו – אך לא ארחיב עליו כאן ×›×™ מגיע לו פוסט נפרד (אבל אגלה שהיה ממש, אבל ממש מצוין). בינתיים אפשר לקרוא ראיון קצר שלהן עם טל גורדון כאן.

אחרי שנפרדנו דרכנו עשיתי את פעמיי חזרה לביתי דרך שדרות רוטשילד זרועות הגלובוסים ואז נתקלתי במחזה הבא. על ספסל בשדרה עומדים שני גברים ועליהם יושבות בובות פרוותיות משהו בדמות אדם. האחד מנגן בגיטרה והשני שר. או יותר נכון הבובות מנגנות ושרות. ומסביבם קהל של כשלושים אנשים מוקסמים וכמה ילדים חמודים שניגשים לשים כמה מטבעות בתיק הפרוס לפניהם. בדיוק כשהגעתי הסולם החליף את הבובה הסגולה שלו לבובת זקן שחור והרביץ ביצוע מוצלח ל-When the Saints Come Marching In. אחרי השיר הזה הוא עבר לבובת קרמיט ששר את Alabama Song של הדלתות כמו שלא חשבתי שאשמע אותו לעולם. מדובר ב-Puppet Folk Revival שכבר שמעתי עליהם כמה פעמים (וראיתי אותם בקליפ החמוד להפליא הזה של תמר אייזנמן) אך עוד לא ראיתי אותם בלייב. לכבודכם צילמתי את שני הקטעים האלו והאיכות לא מבריקה כלל אבל חלק מהקסם, נראה לי, עובר.


When the saints go marching in


Alabama Song

×”×™×” ממש ×›×™×£ לתפוס את ×–×” ×›×›×”, במפתיע. וזה היופי – שזה בא במפתיע. לא במסגרת איזה פסטיבל או משהו ×›×–×”. פשוט שני חבר'×” עם כשרון וחזון שיצאו לרחובות תל אביב לתת הופעה ולהיות בקשר ×”×›×™ ישיר שאפשר עם הקהל. ×–×” היופי של התרבות ×”×—×™×” בעיר הזו. יש איזה לב פועם מאחוריה…

אגב – ברור לי שזה לא משהו שקורה רק בעיר הזו. ×›×™ התחושות האלו של הקרבה לקהל עלו בי גם כשהייתי באינדינגב. אני לא יודע מה קורה בערים אחרות בארץ מהבחינה הזאת ואני אשמח לשמוע ממי שיודע. מה שאני כן יודע הוא שבעיר שלי, תל אביב, אני מרגיש את החיים זורמים בעורקים.

  1. למיטב ידיעתי – תקנו אותי אם אני טועה []

2 תגובות בנושא “רגעי תרבות ברחובות תל אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.