פוסט זה הינו חלק מפרוייקט כתיבה קבוצתית שיזמה חנית לכבוד יום ההולדת לבלוגה המצוין, אח"י דקר. מזל טוב!

אחד הדברים הראשונים שלומדים בקורס פסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה הוא על נושא הזהות העצמית. בתור תרגיל, אני זוכר שהמרצה ביקש מאתנו לכתוב על דף ריק את המילה "אני" ולהשלים אותה למשפט כלשהוא ואז לעשות את זה שוב ושוב עד שנקבל כמות נאה של משפטים.
לא שאני זוכר, אך אני בטוח שאי שם על הדף כתבתי "אני תל אביבי".

כי אני תל אביבי, כמובן. מבטן ומלידה.
וזה לא יאומן כמה פעמים אנשים לא מאמינים לי כשאני מספר שנולדתי וגדלתי בתל אביב. התגובה "מה, באמת מגדלים פה ילדים???" היא כל כך שכיחה שאני מתחיל לתהות שמא אולי אני הוזה את כל הילדים שאני רואה ברחובות (וזה עוד מבלי להזכיר שיש 150 בתי ספר בעיר הזו).
אבל האמת היא, ידידיי, שבאמת מגדלים פה ילדים. ואל תטעו לחשוב שאני מתייחס רק לאזורים הצפוניים עתירי ×”×’'יפים והחניות הפרטיות. מגדלים פה ילדים בלב העיר השוקק, הסואן והמפויח. ואתם יודעים מה? הם יוצאים לא רע – כמו שאמא שלי תעיד.

הפוסט הזה בא לנסות ולהבהיר ממש על קצה המזלג למה אני אוהב את תל אביב (אגב, ניסיתי לעשות זאת בעבר). למה אני חושב שיש לעיר הזו נשמה ולב שאפשר להרגיש את פעימותיו במקומות מאוד מסוימים וברגעים מאוד מסוימים.

ואלו הם עשר הפינות (והרגעים) שבגללם שווה לחיות בתל אביב

1. שוק לוינסקי
אני מתחיל בכוונה במקום שגם הלא תל אביבים שביניכם בטח מכיר. בסופו של דבר, אחרי שוק הכרמל, שוק לוינסקי הוא בטח הגדול והמוכר בשווקי האזור. מה שאני אוהב בו הוא הארגון הלא-טיפוסי-לשוק שלו. ×–×” לא כמו שוק הכרמל שהוא פשוט רחוב ארוך ארוך שיורד אל הים ומלא בבסטות עם אוסף אקלקטי להחריד של מוצרים – אלא כאן מדובר באוסף של חנויות המפוזרות על רחוב לוינסקי והסביבה. החנויות המעניינות הן כמובן אלו של האוכל. שוק לוינסקי מלא בחנויות תבלינים וזה תענוג ללכת ברחוב ולראות את השקים המונחים על המדרכה, שקי תבלינים מלאים עד להתפקע בתבלינים מצבעים שונים ומגדלים שונים ומריחות שונים ומשונים. ותמיד כשמטיילים שם בזמן הנכון אפשר למצוא מקום טוב לאכול בו משהו מקומי. בורקס טורקי, קפה טוב, מה שלא ×™×”×™×”. בקיצור, חוויה ארוכה ומענגת שמשמרת ניחוחות ישנים של תל אביב הקטנה (לא שאני יודע, לא נולדתי אז).

(התמונה שהיתה פה הוסרה לבקשת הצלם. אני מתנצל על השימוש בתמונה ללא רשותו)

2. צומת הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג'
זו אמנם אחת הפינות הסואנות ביותר של העיר – צומת של שני רחובות ראשיים, צירי תנועה מרכזיים ומה לא. אבל ×–×” לא מונע ממנה להיות ברשימה הזו. Hell, ×–×” מה שמכניס אותה לרשימה הזו. בניגוד מוחלט לשוק לוינסקי מהנקודה הקודמת, פינת הרחובות דיזנגוף והמלך ×’'ורג' מייצגת את התל אביב המודרנית יותר. זו שמנסה לדמיין שהיא מטרופולין גלובלי. תנסו פעם אחת לרדת את רחוב דיזנגוף מהבימה לכיוון המלך ×’'ורג' ממש אחרי השקיעה כאשר האזור עדיין סואן והאורות נדלקים. לרגע את יורדים ברחוב מוצל עצים ולפתע עומד מולכם דיזנגוף סנטר במלוא הדרו מואר בשלטי חוצות פרסומיים¹. מבט חטוף לחלקו הדרומי ועיניכם נחות על המסך הראוותני של "קסטרו". האוטובוסים מגיעים מכל כיוון, התנועה מתרגשת סביב. משמאלכם החנות החדשה של "האוזן השלישית". ממולכם הרחוב היחיד בארץ ששמו הפך לשם פועל. לכמה רגעים אתם מרגישים קוסמופוליטיים כמו שרק תל אביב יכולה לגרום לכם להרגיש.
אחר כך תראו את האנדרטה לזכר פיגוע ההתאבדות שהיה בפינה זו ממש בשנת 1996 ותזכרו באיזה ארץ אתם.

3. בית הקברות ברחוב טרומפלדור
×–×” מוזר לכלול בית קברות ברשימת "עשר הפינות שבגללן שווה לחיות בתל אביב². אבל בכל זאת, יש משהו קסום בבית הקברות ×”×–×” שבשבילי מאוד מייצג את תל אביב. ראשית, הוא נמצא באמצע העיר. נכון – במקור הוא ×”×™×” מבודד, אבל העיר נבנתה מסביבו והיום המתים שבו הם שכנים של אנשים חיים להפליא. רק תחשבו על המעבר מרחובותיה של העיר לתוך האווירה הכל כך שונה בתוך בית הקברות והחוצה שוב.
שנית, עומד מאחוריו סיפור משונה. הוא הוקם על ידי שמעון רוקח (ההוא מהמחלף) כשביפו היתה מגפת כולרה והטורקים סירבו לאפשר לתושבים לקבור את הנספים במגיפה בתחומי העיר. רוקח רכש את השטח (וכך למעשה קבע עובדות בשטח בכל הקשור להתיישבות יהודית חדשה באזור). כשהסתיימה המגיפה התושבים ציינו זאת על ידי עריכת חופה (!) לזוג יתומים בשטח בית הקברות.

והרשו לי לרגע להיות מורבידי ולבקש שכשאמות תקברו אותי בבית הקברות שברחוב טרומפלדור. אני יודע שזה לא יקרה עם המחירים של הנדל"ן שם בימינו. אך מותר לי לפנטז לחיות את חיי הנצח שלי במרחק הליכה קצרה מהים, ועם שכנים כמו מאיר דיזנגוף (ההוא מהרחוב), מנחם שינקין (ההוא מהפאסון), חיים ארלוזורוב (ההוא מהרצח), חיים נחמן ביאליק, אחד העם ודליה רביקוביץ' שהצטרפה לשכונה לא מזמן (יחסית).
אני אומר לכם – כשהמשיח ×™×’×™×¢ ויביא איתו את תחיית המתים – שם אני רוצה להיות.

4. המזח של חוף המתופפים
אני אולי יורה לעצמי כאן ברגל – אך כשחשבתי על 10 הפינות שבגללן שווה לחיות בתל אביב מיד עלה המזח ×”×–×” לראשי. אינני יודע מה שמו הרשמי של חוף המתופפים אבל ×–×” לא משנה ×›×™ כולם מכירים אותו כחוף המתופפים (או התופים, תלוי את מי שואלים). ×–×” מאוד פשוט – הולכים באלנבי עד הים, חוצים את הטיילת ופונים דרומה. הולכים עד קצת לפני הדולפינריום ובדרך כלל – במיוחד אם מדובר בשישי אחר הצהריים – שומעים את התופים לבד. ×–×” מין חוף קטן ×›×–×” שמהווה מעין סיום ×›×™ בקצהו שובר גלים גדול הנמתח למזח הנכנס אל הים ודרומית לשובר הגלים יש אזור שכבר לא שוחים בו. סוג-של סוף הים.
פעם, כשלא למדתי ועבדתי ועשיתי מליון דברים במקביל, הייתי נוהג ללכת לשם בימי שישי אחר הצהריים עם דיסקמן (כן כן) וספר. בצעד קליל הייתי מדלג על הסלעים ומטפס אל המזח. בהתחלה הייתי יושב על סלע בחלק הקרוב אל החוף, מקשיב מצד אחד למוזיקה ומצד שני לעשרות המתופפים שהכו את תופיהם אל הים הפתוח. אחרי כמה עמודים בספר הייתי צריך קצת יותר שקט ורגליי היו נושאות אותי לקצה המזח, שם הייתי מוצא סלע מספיק נוח שיהיה כמה שיותר קרוב למים אבל עדיין לא. פינה טובה יותר מזו לקרוא, לשמוע מוזיקה, להרהר ולבהות בים הנצחי ובשמש השוקעת – אין.
ורק תעשו עימי חסד קטן – אם תלכו לשם ועל סלע אחד בקצה המזח, קרוב למים אבל עדיין לא, תראו בחור צעיר עם אוזניות באוזניו וספר בידו – תגידו שלום.

5. רחוב מיכ"ל
כשיורדים מהבית שלי את רחוב בורוכוב לכיוון המלך ג'ורג', מגיע שלב שבו חוצים רחוב קטן שמתחיל בבורוכוב ומתעקל שמאלה. רוב האנשים ודאי חוצים את הכביש וממשיכים בבורוכוב מבלי לשים את לבם לרחוב הקטן שמימינם ובטח מבלי לדעת שזה אחד הרחובות האהובים עלי בתל אביב. רחוב מיכ"ל מתחיל בבורוכוב, מתעקל שמאלה, חותך את רחוב פרץ חיות ומסתיים כך לפתע, ללא מוצא. זה סתם רחוב קטנטן אך משהו באיך שהוא מסודר, ודאי בגלל העיקול שיוצר מובלעת קטנה. אני משתדל לעבור דרך הרחוב הזה בדרך ל או בדרך מ. הוא שקט מאוד ודל בתנועה. הרבה פעמים שומים מוזיקה בוקעת מאחד הבתים והוא משדר מין קארמה רגועה ונעימה שבאמת אין לי היכולת להסביר למה דווקא הוא ולא רחובות קטנים אחרים עושים לי את זה. אולי בעצם אלו הדיירים שבו ש(לפחות חלקם) יצרו בו תחושת ביחד רחובית – מעין שכונתיות בזעיר אנפין. זה מתבטא בעיקר בחגים. למשל בפורים, כאשר הם מארגנים פורימון רחובי.
לא יודע מה אתכם – אני חושב שזה מקסים. זה מנוגד להפליא לאווירה ולפאתוס של תל אביב במאה העשרים ואחת. וזה גורם לי להזכר בספרה של לאה גולדברג "ידידי מרחוב ארנון".

6. שדרות רוטשילד בין הרחובות בר-אילן ושינקין, בשבת, ממש מוקדם בבוקר
כן, אני מבין למה בטח עובדת לכם בראש המחשבה "אלוהים שבשמיים – הוא לא יכול ×”×™×” להיות יותר מפורט?" – ובכן, לא. זאת אומרת, יכולתי להיות, אבל ×–×” מיותר. רמת הפירוט פה התבקשה ×›×™ לכתוב "שדרות רוטשילד" ×–×” כללי מדי. חוץ מזה שעם כל הכבוד לפופולריות של שדרות רוטשילד – לא תמיד הן שוות את מעמדן.
מתי הן כן? יש כמה מקרים כאלו ואף אחד מהם לא כולל תערוכה המונית של פסלי קורקבנים מעוצבים. אבל אחד מהם הוא ביום שבת בבוקר. כן, אנשים יקרים – יש ×›×–×” שלב גם ביום שבת, הבוקר… מה לעשות? אתם מדברים עם morning type קלאסי. ולמה בשבת דווקא? ×›×™ ביום שבת האווירה בשכונה היא אחרת. הכל יותר רגוע – בסגנון התל אביבי כמובן. אם בשמונה-תשע בבוקר ביום רגיל הכבישים מלאים רכבים והשדרה עמוסה אנשים בדרך לעבודה. בשבת הכבישים פתוחים יותר והשדרה מלאה ילדים עם הוריהם, זקנים שיצאו לסיבוב, אנשים בג'וגינג, סטודנטים שיצאו עם הכלב ועוד לא דיברתי על שחקני הכדורת. אפילו האוויר מרגיש קצת קצת קצת יותר נעים.
ולמה אני מתעקש על הקטע שבין בר-אילן ושינקין? האמת היא שאין סיבה ממשית. פשוט זה החלק שמרגיש הכי טוב מבחינתי. צפונית לו השדרה הולכת ומתרוקנת ודרומית לו האווירה הופכת ליותר מדי מסחרית (שלא לדבר על קיוסק הכריכים שלקוחותיו מבצעים השתלטות רבתית על כל חלקה טובה בחלק השדרה שפוגש את רחוב מזא"ה)

7. הגינה ברחוב חיסין
רחוב תרס"ט הוא רחוב קצר אך עמוס תנועה. זה טבעי כשאתה הרחוב שמחבר בין שדרות רוטשילד ודיזנגוף וכל התנועה שמגיעה להיכל התרבות ותאטרון הבימה מתנקזת אליך. אך מרחוב תרס"ט יוצא רחוב קטן העונה לשם חיסין. להולך ברחוב הצר נכונה הפתעה נעימה. לפתע הרחוב מתרחב מאוד ובמרכזו שוכנת גינה ציבורית לא גדולה ולא קטנה, מלאה צמחייה, מתקן שעשועים אחד או שניים וכמה ספסלים. הגינה מוקפת בבתי הרחוב שמשקיפים אליה. אני מדמיין לעצמי שבטח נורא נחמד לשבת במרפסת ולהשקיף לגינה הקטנה. או לשבת בגינה הקטנה ולהשקיף למרפסת.
ככה סתם – מובלעת של שקט ורוגע במרכז השאון הטיפוסי למרכז העיר.

8. רחוב שרעבי
אם תלכו עד הקצה הדרומי של שדרות רוטשילד, תיצמדו לשמאל ותעברו דרך המעבר הצר לרחוב יהושע הלחמי ותפנו ימינה בלילינבלום, תגיעו חיש מהר לקצה של לילינבלום היכן שהוא פוגש את הרחוב עם השם המצחיק פינס. תעמדו רגע שם ותסתכלו לשמאלכם. זהו קולנוע עדן, שהיה הראינוע (!) הראשון של העיר. אגב, זה המקום לחלוק אתכם חלום כמוס שלי: אני שנים חולם לעשות מספיק כסף כדי לרכוש את המבנה של קולנוע עדן ולפתוח אותו מחדש. והסיבה לכך (מלבד חיבתי לקולנוע שהתדרדרה עם השנים) היא שהכיתוב על הבניין תמיד נראה לי כמו "ערן" ולא כמו "עדן".

אבל לא עליו רציתי לדבר. הסיטו מבטכם מקולנוע עדן (הוא שלי!) והמשיכו ישר. אחרי שתחצו את רחוב פינס תיכנסו לרחוב בעל השם ×”×›×™ לא סקסי בעולם – רחוב שרעבי. אבל מה לעשות, לא תמיד השם מעיד על האיכות. ידידיי, זהו אחד הרחובות ×”×›×™ יפים בפלנטה. רחוב קטן קטן, בסך הכל עשרה בתים וקצת (לא ספרתי) אבל הוא יפהפה. הבניין הראשון מימין הוא כמו טירה קטנה וקשה לספור את כמות הדקות שעמדתי מולו, בוחן את הפרטים ואת הכלל ומדמיין את כל הדורות שהתגוררו בו אי פעם (כן, כולל בימי הביניים, לשם הוא ממש מתאים). בהמשך הרחוב יש עוד כמה בתים יפים, חלקם משופצים בצורה שלטעמי משתלבת היטב עם רוחה של שכונת נווה צדק – שעם כל הכבוד לכולם, היא היפה ביותר בעיר הזו. והמשך לחלום ×”× "ל – אני מת לגור בנווה צדק. רוצה בית יפה שם, מרחק קפיצה מהים, מהשוק, מהלב. באמצע הציור שנקרא נווה צדק וממש קרוב לעבודה (הרי קולנוע עדן ×™×”×™×” שלי…)
בתשעים ותשע אחוז מהמקרים שאני יוצא לטיול בנווה צדק – הוא מתחיל במסלול ×”×–×”.

9. המרפסת שלי
לקראת סיום, אחרי כל הפינות האלו שפזורות בעיר (ובעיקר במרכזה) – אני הרי תמיד מתחיל ומסיים אצלי בבית. שם, בקומה השישית, על גג הבניין, נפרשת מרפסת רחבה ומעט מוזנחת – אבל היא שלי. יש בה שני ספסלים, ערסל שנקרע מזמן, כורסא, פרגולה ובמיוחד נוף שחולש על מרכז תל אביב ובימים בהירים גם על הסביבה.
וחשוב במיוחד: כל עוד לא בונים מולי בניינים גבוהים – רואים את הים. הוא רחוק ונראה כמו רצועה כחולה ומטושטשת. אבל הוא שם. ומבט בו מעלה לאוזניים את רחש הגלים ולאף את הריח המלוח.

10. הפינה שעוד לא גיליתי
וממש לסיום – הפינה האחרונה בתל אביב יפו שבגללה שווה לחיות בתל אביב היא בדיוק הפינה שעדיין לא גיליתי. אני יודע שהיא מתחבאת אי שם ושאני עוד אמצא אותה ואת אחיותיה. אולי בפלורנטין, אולי ביפו, אולי בכלל באזור נמל תל אביב בואכה רידינג ושפך הירקון. מי יודע? אולי היא מסתתרת בצפונה של העיר. אבל בטוחני שהיא שם.
ואתם ילדים יקרים – אם אתם יודעים היכן מסתררת אותה פינה, אנא צבעו את הציור בצבעים עליזים – ורק את הפינה השאירו לי בתגובות.

1. על דיזנגוף סנטר אפשר לדבר אבל לא כאן – רק אציין שאם כבר קניון, אז דיזנגוף סנטר הוא הקניון ×”×›×™ נכון שיש [↩]
2. הממ… רעיון לרשימה נוספת: עשר הפינות שבגללן שווה למות בתל אביב [↩]