צייתנות בעולם המודרני

הפוסט הזה החל להכתב כבר מזמן בעקבות האירועים שיתוארו מיד אחרי פסקה זו. אך כדרכי הנלוזה הוא המתסמס לתהומות הנשייה של מאגר הטיוטות בוורדפרס. היום, ביום הרביעי למבצע/מערכה/מלחמה (מחק את המיותר, וערב כניסת אפשרית של כוחות יבשה לעזה, החלטתי לשלוף אותו מהנפטלין, כי לצערי הרלוונטיות שלו עדיין במותניה.

את הסרטון הזה בטוח ראיתם כבר:

זהו הסרטון המתעד את חייל היורה כדור גומי מטווח אפסי בפלשתינאי כפות המוחזק בידי המג"ד שלו. הסרטון עורר בשעתו הדים רבים בנוגע לשאלת ההומניות של הצבא, תפקידם ותפקודם של חיילים צעירים ההופכים לכוח שיטור בתנאים האלו. בין השאר הסוגיה הזו נוגעת ישירות בשאלת איפה מותחים את הגבול בין פקודה בלתי חוקית לפקודה בלתי חוקית בעליל שסימנה, כבדרי השופט בנימין הלוי, "מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'" (ודברים אלו נאמרו כמובן אחרי מקרה מזעזע והרסני עוד יותר של מתיחת גבולות).

וזה מוביל לשאלת הציות. מתי צריך אדם (ולא משנה אם הוא חייל או לא) לקום ולומר "עד כאן. זה הגבול שלי ואני לא ממלא את הפקודה הזו כי היא לא מוסרית/לא הגיונית/מסוכנת בעיני".


סטנלי מילגרם והברגים הקטנים

סטנלי מילגרם היה פסיכולוג חוקר שעבד באוניברסיטת ייל וביצע מספר ניסויים שהפכו לקלאסיקה. למשל, הוא ערך מחקר שבדק את מידת הקרבה בין שני אנשים זרים וממנו נולדה כל תיאורית ה"שישה צעדים בין אנשים"1. אבל מה שמעניין אותי כאן הוא ניסוי קלאסי אחר שלו, שגם אותו מכיר כל סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה.
בשנת 1961 נשפט אדולף אייכמן בירושלים. מילגרם, בעקבות אותו משפט, ביקש לבדוק האם יכול להיות שאייכמן (כמו רבים אחרים במערכת הנאצית) היה בסך הכל "בורג קטן במערכת"? האם הוא בסך הכל מילא הוראות?
למעשה, ביקש מילגרם לבדוק את מידת הציות שהאדם מסוגל לה. על מנת לעשות זאת, הוא תכנן ניסוי שבו אדם מן השורה יתבקש להכאיב ולפגוע באדם אחר רק מכיוון שקיבל הוראה לעשות זאת. איך זה נעשה בפועל?

שלושה אנשים היו מעורבים בניסוי. "החוקר", "המורה" ו"התלמיד/קורבן". החוקר היה, כמובן, מי שביצע את המחקר (מילגרם או עוזר מחקר שלו). המורה והתלמיד הם אנשים רגילים שניגשים להשתתף במחקר. ה"מורה" מקבל הנחיה מהחוקר ללמד את ה"תלמיד" זוגות של מילים שעליו לשנן. לאחר מכן היה עליו לבחון את התלמיד. על כל טעות של התלמיד, הונחה המורה ללחוץ על כפתור שיעביר זרם של 45 וולט לגופו של התלמיד, כעונש על הטעות. בכל טעות נוספת, על המורה היה להגביר את עוצמת הזרם בהדרגה על פני סולם שהגיע עד ל-450 וולט. כמובן, ככל שעוצמת הזרם עלתה, התלמיד התלונן על יותר ויותר כאב, לעתים עד כדי צרחות של ממש. במידה והמורה הפגין אי נוחות, דאגה, או סירוב לעשות זאת, החוקר הורה לו בלקוניות להמשיך מכיוון שהניסוי דורש זאת. אם המורה סרב להמשיך בניסוי מעל ארבע פעמים, הניסוי הופסק. אם המורה הגיע ל-450 וולט שלוש פעמים, הניסוי הופסק. (למי שמעוניין, כאן ניתן לצפות בתיעוד שבו החוקר מחלק את התפקידים ומסביר על הניסוי).

השאלה היתה, כמובן, כמה רחוק יילך המורה.

לאורך כל הניסוי, מה שהמורה לא ידע הוא שהתלמיד הוא בעצם שחקן ולא עובר שום זרם חשמלי במערכת. גם ה"חוקר" הוא למעשה שחקן שחוזר על אותה רפליקה לאורך הניסוי. כמובן שניסוי מהסוג הזה מעלה המון שאלות אתיות והיום הסיכוי שלו לקבל אישור הוא נמוך מאוד. אבל לפני ארבעים שנה דברים נראו אחרת.

אז כמה רחוק באמת אנשים הלכו?

לפני שאפרט את תוצאות המחקר, נסו אתם רגע לדמיין את הסיטואציה כאילו אתם בתפקיד המורה. כמה מכות חשמל תמשיכו לתת לאדם אחר לטובת "ניסוי על זכרון"? כמה מכות חשמל תתנו גם אחרי שה"תלמיד" יצרח מכאב ולבסוף ישתתק? בקיצור, כמה רחוק אתם תלכו?
מה שלא יהיה, רוב הסיכויים שההערכה שלכם לגבי עצמכם נמוכה מהאמת. הנתון המדהים הוא שמתוך כלל הנבדקים בניסוי, 65% הגיעו ל-450 וולט. זאת למרות שמרביתם הפגינו אי-נוחות מרובה בעשותם זאת. אלו לא אנשים סדיסטיים או יוצאי דופן: כל אחד מהם עצר בשלב מסוים וביקש לעצור (אך לא לפני שהגיע לרמה של 300 וולט!).
נתון לא פחות מדהים נובע ממחקר מקדים שערך מילגרם ובו הוא שאל סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה מה לדעתם יהיה אחוז האנשים שיגיעו ל-450 וולט. הם העריכו שבממוצע, רק 1.2% יעשו כן. תוצאה דומה הושגה גם בסקר שערך מילגרם בין הקולגות שלו. ניתן בהחלט לומר שתוצאותיו של מילגרם היו מפתיעות להחריד.

זהו אחד הסרטונים שצולמו במהלך הניסוי. הוא מציג את אחד "המורים", כבר באמצע הניסוי. ניתן לשמוע את תלונותיו של ה"תלמיד" ויותר מאוחר את קריאותיו לעזרה. ניתן לראות שהמורה חש מאוד לא בנוח ולמעשה מסרב להמשיך מספר פעמים כשבכל פעם ה"חוקר" (שקולו נשמע מחוץ לתמונה) אומר שהוא לוקח עליו את האחריות וש"הניסוי דורש שתמשיך".

ברור לחלוטין שהאדם כאן בסרט איננו סדיסט, הוא לא נהנה לפגוע באדם אחר והוא נראה נורמטיבי לגמרי. ועדיין, למרות שמשהו בתוכו אומר לו שוב ושוב שהוא עושה משהו לא בסדר, הוא ממשיך ועושה את זה.
הסרטון הבא מציג את אותו "מורה", מיד עם סיום הניסוי. הוא נשאל מספר שאלות על התנהגותו (ומאשים את החוקר שאמר לו להמשיך שוב ושוב) וזה מאוד מעניין לראות כיצד הוא מגיב כשנאמר לו שלמעשה לא היה זרם חשמלי בניסוי וה"תלמיד" הוא שחקן.


לאחר המחקר הראשון, מילגרם ועמיתיו ביצעו אינספור מחקרי המשך ובהם בדקו וריאציות שונות על התהליך (למשל, ההבדל במידת הציות כאשר החוקר נמצא בחדר לעומת כשהוא משוחח עם המורה בטלפון; ההבדל במידת הציות כאשר המחקר מתבצע באוניברסיטה מכובדת לעומת בניין משרדים מתפורר; ועוד). לימים, נבדקו כל המחקרים האלו במטא-אנליזה ונמצא שמעבר לכל התנאים השונים של זמן ומקום, אחוז האנשים שמגיעים לרמה הגבוהה ביותר של עוצמת זרם חשמלי, דהיינו, מפגינים ציות עיוור גם כשהם חרדים לתוצאות מעשיהם וחשים ספקות, נע סביב אותו אחוז – 65%.

ניסוי מילגרם הפך להיות אחת הדוגמאות הכי מצוטטות בנוגע לצייתנות ותוצאותיו ממשיכות להדהים גם כיום. אך נשאלת השאלה האם משהו השתנה מאז ועד היום? האם משהו באופן ההתנהלות השתנה לטובת חשיבה עצמאית יותר?
מן הסתם לא. רק לאחרונה דווח על מחקר שנערך באוניברסיטת סנטה קלרה בקליפורניה ששיחזר (פחות או יותר) את הניסוי של מילגרם והגיע לתוצאות דומות ואף מעט גבוהות יותר: 70%. ומעבר לכך – הוידאו מתחילת הפוסט מוכיח בעצמו שהמציאות ×—×–×§×” יותר מכל ניסוי. אם במעבדה קל כל כך לגרום לאנשים לבצע מעשים שלא ייעשו, על אחת כמה וכמה בתוך הקלחת הלוהטת והלחוצה של סיטואצית קרב. האם יש מה לעשות בנידון? האם ניתן איכשהו "לחסן" את חיילינו מאפקט הלחץ הנגרם על ידי דמויות סמכות, לחץ חברתי והחשש להתפס כחלשים/בוגדים ולדרוש מהם לחשוב בשביל עצמם ולמתוח את הגבול? אני לא יודע. לא באווירה השורה מסביב. אני מאוד רוצה להאמין שזה אפשרי. אני בטוח שזה נחוץ. אני אברך את אותו אחד שיקום ויעשה מעשה על ידי כך שלא יעשה.

  1. אם כי הוא מעולם לא השתמש במושג הזה []

9 תגובות בנושא “צייתנות בעולם המודרני

  1. אף פעם לא ראיתי את הוידאו. מרתק. עולה בדעתי שמגיל צעיר אנחנו מתרגלים להחניק אמפתיה. הרי אנחנו יום יום גורמים לסבל לא-יתואר של חיות. ילדים מתים מרעב באפריקה. אנשים חיים ברחוב בהודו, עם מחלות איומות. אנשים מתים בעזה או במלחמות מיותרות אחרות. הומלסים גרים ברחוב שלנו. בילד של השכן מענה חתולים. ואנחנו לא נוקפים אצבע. יש התרגלות כזאת לחנוק אמפתיה. גישה פקידותית, של חוזק מדומיין. זה מה שאני רואה בסרט השני. (ואולי באחרים).

  2. אני לא בטוח שזה מדויק לומר שמגיל צעיר אנחנו מתרגלים להחניק אמפתיה. בגיל צעיר אנחנו בכלל לא חשים אמפתיה – זו יכולת שמתפתחת מאוחר יותר. אולי יותר נכון לומר שאנחנו מפתחים אותה פחות, או יותר ×§×”×”.
    גם לא צריך ללכת רחוק לסבל של חיות או ילדים באפריקה. כשאנחנו קטנים אין לנו מודעות לדברים האלו – וגם בגיל מבוגר אלו דברים שרחוקים מאיתנו וקל להתעלם מהם. יותר מעניין בעיני כמה קל לנו לא להפעיל אמפתיה כלפי הסביבה הקרובה, אפילו בדברים מאוד קטנים כמו לחתוך מישהו בכביש או לעשן לו בפרצוף אפילו שאסור.

  3. מכירה את הניסוי של מיליגרם ולמדתי עליו רבות בפסיכולוגיה.
    אכן, זוהי בעיה חמורה.
    אבל לגבי האמפתיה, נכון שזו יכולת שאינה מתפתחת בגיל צעיר, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. אני, למשל, הרגשתי אמפתיה כבר מגיל 5, לאמא שלי, לגננת ולילדים אחרים בגן.
    ואכן, מרגילים אותנו ובמיוחד את חיילנו, לחנוק אמפתיה. לא מבינה איך אחרת אפשר להילחם ולהרוג אנשים אחרים…

  4. A very interesting research
    I also would like to beleive that some day people will think before taking orders as robots.
    When and if people will understand that they are not superior to anyone else, they will refuse to do things to hurt any one / anything.

  5. יופי של מאמר. לא התייחסת משום מה גם לאספקטים החיוביים של צייתנות.
    במקרים של רגשות חזקים: פחד, לחץ, היסטריה או מבוכה בני־אדם לא מצליחים לתפקד באופן עצמאי. צייתנות למנהיג יכולה להועיל מאוד. בהנחה כמובן המנהיג אכן פועל באופן רציונלי ולא רגשי. אם המנהיג × ×›× ×” אף הוא לרגשותיו – אוי ואבוי לנו!
    צייתנות כמובן עוזרת לא רק בעיתות משבר. בארגונים שונים, בכיתה וכו' יש ערך לצייתנות. כל עוד איננה עיוורת כמובן.

  6. MOM – זו אמונה מאוד נחמדה, אבל בינינו, מה הסיכוי שזה יקרה?

    אריאל – תודה על ההערה הנכונה. אני כמובן לא חושב לומר שצייתנות היא פסולה לחלוטין, אלא תלויה בקונטקסט. במיוחד רציתי להדגיש את הסכנה שבצייתנות כאילו-עיוורת כמו שמודגמת אצל מילגרם. למה כאילו-עיוורת? ×›×™ ברור שהנבדק בניסוי מרגיש לא בנוח עם מעשיו. הוא לא מציית בלי לחשוב, יש משהו שמציק לו, מצפון אם תרצה, דאגה לאחר אולי – אבל עדיין, הוא ממשיך במעשיו בקלות רבה יחסית. הקלות שבה ניתן להפעיל ולהשפיע כך על האדם היא המפחידה במיוחד בעיני, במיוחד במצבים של פחד, לחץ או מבוכה… מצבים שקל למצוא בשדה הקרב.

  7. פינגבאק: קטעים מוערים מיומנו של עכברוש מסומם»××¨×›×™×•ן הבלוג » ארי שביט הוא מנוול ושקרן; ועוד על המלחמה

  8. ערן – לא סתם אמונה נחמדה – אבל אמונה אופטימית – ו—– אני מבקשת לציית לי כשאני מחנכת לאופטימיות!! עוד קצת אנשים חושבים בעולם ותראה שהדברים ישתנו –
    אולי נכדי יזכו?

  9. מוזר להגיב לעצמי אבל אני רוצה לתקן את עצמי. אמפתיה בהחלט קיימת ומתפתחת בגיל צעיר, השאלה היא באיזה גיל. יש עדויות לתקשורת חברתית כבר אצל תינוקות אבל אמפתיה ממשית, היכולת לראות את העולם מעיניו של הזולת, מתפתחת בסביבות גיל 4.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.