סיפור ללא המשכים

אמש התקשרה אליי אמי וסיפרה לי בהתרגשות מסוימת שמצאה מחברת ישנה שלי עם כל מיני דברים שכתבתי. היום בבוקר מצאתי את המחברת מונחת על השולחן במטבח וניגשתי לעיין בה. מדובר באחת ממחברות הספירלה הפשוטות ששימשו אותי בתקופת החטיבה והתיכון. האמת היא שרוב הדפים נתלשו ממנה ונותרו הכריכה ומספר דפים בודדים שבהם מצאתי את הסיפור הבא שאינני זוכר מתי כתבתי ובאילו נסיבות, אך כשקראתי אותו גיליתי שלא סיימתי אותו מעולם. הסיפור מובא כאן לפניכם, נטול הפואנטה והמסר הקיומיים שכנראה ניסיתי להגות וכשלתי. האם תוכלו, ילדים יקרים, למצוא את סוף הסיפור? צבעו את הסיפור בצבעים יפים ורק את הסוף השאירו בתגובות.
(הערה: כל שגיאות העריכה והלשון הן במקור ובחרתי להשאירן)

סיפור ללא שם וללא סוף – מאת ערן ×›"×¥
לילה קר של דצמבר. בדיוק יצאתי ממאורת ד'אז קטנה במילאנו והתחלתי לשוטט ברחובות, חצי שיכור. ירד גשם חזק. הקול של הגשם הניתז על הפחים והמכוניות הזכיר לי את המוזיקה ששמעתי לפני מספר דקות. פניתי לרחוב קטן ושקט. החושך ברחוב היה מדהים. הוא עטף הכל. זה היה כמו להכנס למערה עמוקה. מדי פעם עברה מכונית ברחוב הראשי והרחוב הואר אך רק לשניה. האורות הקלושים שהגיעו מחלונות הדירות דמו לזוגות עיניים זוהרות מתבוננות מתוך החשיכה והקלסטרופוביה התחילה להשתלט עלי. הייתי רטוב כולי ולא ידעתי איפה המלון שלי. הרגשתי אבוד, מדוכא וחיפשתי מחסה כדי לישון. המשכתי ללכת ברחוב כשהקור הצורב העלים את התחושה של רגליי, הרגשתי שאני מרחף.
לפתע שמעתי קול גברי שר אריה כלשהי, התכוננתי קדימה וראיתי אור בוקע מלפניי. המשכתי ללכת עוד קצת במורג הרחוב, מתנדנד מצד לצד. הגשם התחזק עם כל צעד שעשיתי. לבסוף ראיתי את מקור האור. האור זהר אלי מתוך החשיכה האופפת הזאת וסינוור אותי. צעדתי לעבר האור וראיתי שהוא בוקע מתוך מסעדה קטנה. נכנסתי פנימה.
הריח בתוך המסעדה היכה בי. זה היה ריח של בצק ושל ירקות ובעיקר של בזיליקום. למסעדה היה מראה פשוט למדי. קירות אבן, ריהוט עץ ודלפק המציג את מבחר סוגי הפסטות הרחב שהמסעדה מציעה.
מאחורי הדלפק עמד אדם, בסביבות שנות החמישים שלו. הוא היה שמנמן אך משום מה נראה קליל יותר מכל אתלט ממוצע. הוא שם לב שנכנסתי ופסק משירתו, הוא התבונן אליי, ליטף את שפמו וחייך.
"Bonnanotte"1, הוא אמר.
התבוננתי בו בתדהמה ומלמלתי משהו באנגלית.
"אה, אנגלית. איזה שפה!!" אמר האיש וחייך, "לא כמו איטלקית אמנם אבל גם משהו".
חייכתי.
"אתה נראה לי רעב, אפשר להציע לך משהו?"
"לא לא", עניתי בהנהון.
האיש חייך שוב.
"רק רגע", אמר, "נראה לי שאתה לא תתנגד לאספרסו".
"קצר", חייכתי.
"קצר", הוא חייף אלי שוב.
האדם ניגש אל מכונת הקפה והכין לי ספל.
לקחתי את הספל הקטן מידו ולגמתי. הנוזל החם היה כל כך מר שעיוויתי את פני.
בעל המסעדה צחק. "אני מבין שלא שתית את זה קודם".
"אני רגיל למתוק", אמרתי.
"אהה. אין טעם לשתות את זה מתוק, שותים את זה רק מר. תחשוב על אספרסו כעל הארה. הקפה החזק לא סתם מעורר אותך. המרירות העזה שלו מזכירה לך שהחיים הם לא דבר מושלם ושיש בהם גם קצת מר, אז צריך לקבל אותם כמו שהם".
חייכתי.
"איך קורים לך?", שאלתי.
"אלפרדו".
"אלפרדו, תגיד לי, למה אתה פתוח בשעה כזו?"
"אני לא סוגר אף פעם. אני גר כאן מאחור".
"אבל למה לא לסגור?"
"אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אדם מיואש יגיע לכאן באמצע הלילה, נוטף מים", חייך.
"ומה עם המשפחה שלך?", חקרתי.
"אהה, אין לי משפחה. אני אוהב את החיים לבד", חייך בעצב.
"כן, כמו כולם", אמרתי והתיישבתי לידו.
"איך בכלל הגעת לכאן?", שאל.
"למילאנו?"
הוא הנהן ולגם מהקפה שלו.
"מסע לסידור עצמי", עניתי בחיוף.
"בעיות בבית?", שאל.
לגמתי מהקפה ונשמתי עמוקות.
"יותר מדי בעיות", עניתי בעודי מתבנן על הקפה השחור שפתאום הזכיר לי את חיי להפליא. מרים, לא זזים לשום מקום, שחורים.
"אהבה?", שאל אלפרדו בעודו מוציא צלחת קטנה מארון.
"גם", מלמלתי.
אלפרדו צחק. "גם? אתה כנראה במצב קשה. קח, תאכל". אלפרדו הניח מולי צלחת שעליה נחו שלוש פרוסות לחם עם גבינה ועגבנייה.
"מה זה?", שאלתי.
"קרוסטיני עם מוצרלה ועגבנייה", ענה.
בהיתי בצלחת בבלבול.
"ג'בטה עם מוצרלה, עגבנייה, בזיליקום ושמן זית. חמש דקות בתנור", חייך.
נגסתי. חייכתי. זה היה מעדן אמיתי. הערוב המופלא של הטעמים והחום מילאו אותי במין תחושה של ריחוף שמעולם לא הרגשתי.
"אני רואה שאתה נהנה", אמר אלפרדו.
הנהנתי בעודי לועס והודיתי לו.
הוא התיישב מולי. "אתה רוצה לספר לי על זה?", שאל.
"טוב, הכל התחיל בעבודה שלי. אני ארכיטקט. הייתי בשלבי תכנון כששותף הצטרף אלי. חדש, מתלמד. הוא התחיל להשתלט על העניינים וממש הרס את העבודה ובסופו של דבר, אחרי ריבים רבים, פרצתי למשרד של הבוס שלי ונאמתי כמה דקות בצעקות על השותף הטיפש שהוצמד אלי. מסתבר שזה היה אחיינו של הבוס ופוטרתי". התחלנו לצחוק. אלפרדו הביא בקבוק יין לבן והתחלנו לשתות.
"וזה הכל?", שאל אלפרדו בעודו מרחרח את היין.
"לא לא", עניתי, "הגעתי הביתה זועם ובטיפשותי הוצאתי הכל על בת זוגי מזה שבע שנים", המשכתי, "במשך שבועיים שלמים נעדרתי מהבית, התעלמתי ממנה והתנהגתי כמו בן זונה אמיתי. בסוף היא עזבה. ואז נסעתי לכאן".
"אהה. מסע של רגיעה במילאנו?"
"בדיוק".
"ראיתי מקרים רבים כאלו. כולם מגיעים לכאן מתישהו".
גמרתי את הצלחת ואת היין. אלפרדו לקחת אותם.
"אני בספק שאתה יכול לעזור לי", מלמלתי, "אני לא מבין אנשים. גם לא את עצמי".
אלפרדו התבונן בי ואמר, "אני כן מבין, ותאמין לי שזה פשוט. ואני כן יכול לעזור לך", ואז הוא צחק. "בוא, תראה", אמר.
קמתי והלכתי אליו. הוא עמד ליד הכיריים.
"טבע האדם הוא כמו פסטה. כדי שהפסטה תצא טובה את צריך לדעת להתנהג אליה". אלפרדו מילא סיר דול במים, הוסיף קצת שמן ומלח והדליק את האש.
"דבר ראשון, אתה מוציא את הפסטה מהאריזה ומסתכל עליה טוב טוב, לראות איך היא".
אלפרדו עשה זאת. הוא הוציא פסטה צבעונית מאריזה.
"זאת אומרת שאני צריך לנסות ולהבין את הבן אדם".
אלפרדו הנהן. "פסטה היא כמו בני אדם, אין שניים אותו דבר", הוא חייך.
"עכשיו אתה שם את הפסטה במים, שתרגיש טוב".

זהו – כאן מסתיים הכתב שלי על הדף. מה ההמשך? אותו עוד צריך למצוא, או שאולי לא.

כמה מחשבות שעלו לי תוך כדי העתקת הסיפור לכאן:
1. כאמור, אני ממש לא זוכר מתי כתבתי את זה אבל לפי העיסוק הזה באוכל איטלקי אני מניח שמדובר על השנים שסביב כיתה ח' עד כיתה י' שבהן נכנסתי חזק יחסית לנושא הבישול האיטלקי, קראתי ספרים וניסיתי לליישם.
2. מעניין שהגיבור שבחרתי הוא ארכיטקט שנוסע לנקות את הראש במילאנו – זאת לאור העובדה שאבא שלו הוא ארכיטקט שלמד במילאנו.
3. התמה הזו של בחור צעיר וקצת אבוד שנכנס במקרה למסעדה/באר/חנות ומפתח קשר עם בעל המקום המבוגר ולמוד הנסיון שמקרין אליו רגש אבהי וגם מנחם וגם מנסה ללמוד אותו משהו על החיים חוזרת על עצמה לא פעם בסיפורים שאני כותב. ישנו רומן ששנים מתבשל אצלי בראש, לצערי על אש נמוכה נורא, שמתחיל בדיוק מהסיטואציה הזו. וישנו כמובן הסיפור הזה.

  1. "לילה טוב" []

3 תגובות בנושא “סיפור ללא המשכים

  1. זה מזכיר לי כמה שאני מתגעגעת ואוהבת לקרוא אותך
    נו כבר גמור את הסיפור –
    אומנם בטהובן השאיר סימפוניה לא גמורה—- אבל א= אתה לא בטהובן עם כל הכבוד ןב= למה לא לגמור—- ×–×” כל ×”×›×™×£!
    אז אני מחכה לסיפור בהמשכים – אם אתה רוצה – תסמס אותו – תקריא אותו בסינסטזיה או פשוט כתוב כמו שאתה רוצה – העיקר שתתן לי סיפור
    אצלינו הכל הפוך במקום שאתה תשיר "אמא-אבא סיפור" אני אומרת "בני היקר – סיפור"

  2. אם ×›×™ באיחור – מאוד מסוגנן ונוגע בהרבה חושים בו זמנית. לא זוכרת איפה קראתי על ×–×”, אבל אומרים שלמשל בצילום, מאוד חשוב ההתרחשות הסימולטנית בתמונה. ככל שהיא מתארת יותר מתרחש בו זמנית, כך היא מעניינת יותר ויש בה רבדים יותר. אני מניחה שזה כך בכל סוג ×›×–×” או אחר של אמנות (אני למשל יכולה לדבר בשם המוסיקה, אני מניחה, אולי כשמתייחסים לקונטראפונקט למשל)…. בכל מקרה רוגשתי.

    וסחתיין על השילוב של בלוך בפלייליסט האחרון, אני לגמרי בעד.
    (בתור אחת שחיה פחות או יותר על הבי-סיידס שלו, זה גם סוג של ריגוש לראות דבר כזה ברי"ש גלי פה אצלך בבלוג)

    המממ.
    קשקשתי מספיק
    סופ"ש נעים 🙂

    × .ב – תבדוק את הפועל לחייף בסיפור שלך, נראה לי שהוא מבולבל מדי עם לחייך משום מה, סתם קטנוניות אבל עדיין 🙂

  3. אמא – האמת שזה הזכיר לי קצת שאני מתגעגע ואוהב לכתוב. הלוואי והייתי מוצא את הזמן והראש לזה עכשיו. אבל לפני ×–×” אני צריך עוד לעכל את ×–×” שאמא שלי אומרת לי שלגמור ×–×” כל ×”×›×™×£.

    ושירה – אהבתי את מה שכתבת, תודה. וגם איזה ×›×™×£ לדעת שאת מאזינה לסינסתזיה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.