בסופו של יום, אתה הרי לבד. וגם זה לא. כי אז אתה עם עצמך ובזה אין לבד של ממש. לא לא, בסופו של יום אתה יחיד. כמו מרחף לבד בחלל ועיניך מתרוצצות לכל עבר, מנסות למצוא איזו אבחה של יש.אבל רק אתה עצמך ישנו, אז העיניים חייבות להסתובב על צירן, חלוד ככל שיהיה (והוא יהיה) ולהסתכל על הדבר היחיד שישנו ולכן היחיד שיכול לתת להן מנוח. וזו כנראה הסיבה שבגללה אנשים מוצאים עצמם בסופו של יום עושים חשבון נפש. או חושבים על עצמם יתר על המידה. וחלקם קמים מהמזרון וניגשים אל השולחן ושולפים את הדף או המקלדת ולוקחים נשימה עמוקה ומגרדים באף ומסתכלים על הדף המונח מולם ולרגע קצר מתופפים באצבעותיהם על קצה השולחן ומשחררים את האוויר הכלוא בריאותיהם ונאבקים במחשבה הסוררת שאומרת להם לעזוב ולחזור למזרון ומחזיקים את העיניים המופנות כלפי פנים ובוהים עוד מעט בדף ותוהים למה הוא עדיין ריק. ואחרי כמה שניות ריקניות הנראות כנצח מצמידים ידם אל המקלדת או העט והקווים השחורים מתחילים להתאסף אלו לאלו על גבי הדף והנה האדם כותב.

וכשזה קורה הכל נהיה שקט ורועש בו זמנית. קול תקתוק האצבעות או חריקת העט על הנייר ממלא את שבלולי האוזן ברעש שחבל לנסות ולהביאו במילים. העיקר שכל כך שקט בפנים. כי השקט מאפשר לעיניים הפעורות פנימה ללכוד את המחשבות הקטנות האלו בתנועתן הבראונית ולפתע הן מסתדרות ומקבלות משמעות. וזה יפה. יפה יפה.

יפה עד הרגע שבו הרעש והשקט מסתיימים בבת אחת והעיניים קופצות חזרה למקומן בכמעט כאב. אחרי שאתה נזכר איפה אתה נמצא תבחר אולי לקרוא את הכתוב ואולי לא. זה לא משנה את העובדה שהוא ייראה לך מחר כמו קשקשת. עד שתצליח לסובב שוב את העיניים למקום ההוא, היפה. עייף תקום מהכסא ותגרד באף. וכשתכנע לשינה בתנוחתך העוברית תחשוב מחשבה אחרונה. כמה קל היה לו יכולת פשוט לסובב את העיניים של כולם על צירן, חלוד ככל שיהיה (והוא יהיה). זה היה חוסך ממך הרבה גירודים באף.

(מקור תמונה)