בפיצוץ אין כלל אימה, רק בציפיה לו יש

היום, לפני מאה ועשר שנים, נולד בלונדון שבאנגליה תינוק שאני רק יכול להניח שהיה שמנמן. לימים יגדל התינוק וייהפך לנער שיעשה צעדים ראשונים בעולם הראינוע ויהפוך לאחד הבמאים המובחנים והמובחרים ביותר שעבדו על פני האדמה, ובין השאר אמר גם את המשפט שמשמש כותרת לפוסט הזה, אשר מוקדש לו.

אהה… הקולנוע. האמנות השביעית. אנשים שמכירים אותי רק בשנים האחרונות ודאי לא יודעים איזה מקום מרכזי תפסה אמנות הקולנוע בחיי עד לפני עשור. סימני המחלה ניתנו לזיהוי עוד כשהייתי בגן. אנקדוטה במשפחתי מספרת על היום שבו הלכתי עם אחת מבנות דודי לסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני ובמשך רוב זמן ההקרנה לא הייתי מסוגל להתיק את ×¢×™× ×™ מהחור בקיר האחורי שממנו בוקעת אלומת האור הקסומה ההיא שהביאה את ההתרחשות אל המסך. ולא רק זאת, אלא שבמהלך סצנת התפוח המורעל, כשעשרות ילדים באולם החלו לייבב על מר גורלה של שלגיה, אמרתי אני – ולא בקול חלוש – "למה אתם בוכים? ×–×” רק סרט".
ואם זה לא התחיל שם, זה ודאי התחיל כשהייתי בכיתה ב' ודרך חוג הדרמה של המועדונית בבית הספר לוהקתי לתפקיד הילד בסרט שנעשה על ידי הערוץ היחיד בזמנו על פי ספרו של אורי אורלב, "חיית החושך". ניסיתי מאז לגשת לעוד איזה אודישן או שניים אבל דבר לא קרה מאז. כך או כך, בשלב מסוים של בית הספר היסודי התחלתי להתעניין בצילום ומשם בצילום וידאו והתחלתי ללמוד בחוגים שונים הקשורים לוידאו ועריכה וכך התחיל להתפתח הג'וק הקולנועי אצלי בראש שהתחיל להפוך לרציני בחטיבת הביניים, כשרכשתי בכספי בר המצווה שלי מצלמת וידאו של פנסוניק. היה זה הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על צילום דיגיטלי, בטח שלא בוידאו. אני זוכר איך התלהבנו, אני וחבריי, מכך שהעינית הקטנה שדרכה רואים את המצולם (זה היה לפני שבכל מצלמת וידאו היה מסך נשלף קטן) הציגה תמונה צבעונית ולא בגווני תכלת. וכמו ילדים טובים עם ג'וק, הקדשנו את עצמנו באופן כמעט מיידי להפקת הסרט הראשון מתוצרתנו, אותו כתבתי עם אחד מחבריי. סרט המשלב אימה ומסתורין ואשר את צילומיו לא השלמנו מעולם.

כמה גדולים היו החלומות שלי דאז1 וכמה גמעתי בשקיקה כל מה שקשור לקולנוע והצלחתי להניח עליו את היד. היו אלו הימים שעל סף פריצת עידן האינטרנט ובשביל למצוא מידע על משהו הייתי צריך, איך קוראים לזה היום? לפתוח ספר. ובמיוחד היתה חביבה עלי ספריית הסינמטק. קטנה, מוארת בשמש חמה ושקטה. ובתור חובב קולנוע צעיר ובעל אהבה לאוספים, לא יכלתי להוריד סרטים בטורנט אלא נאלצתי להקליט בוידאו מה ששודר בטלוויזיה, או לגשת לאוזן השלישית (במושבה המקורי ברחוב שינקין) ולקחת סרטי וידאו שאותם לעתים גם הקלטתי לעצמי. כך בניתי לעצמי ספריית סרטים שהלכה וגדלה. מי לא ×”×™×” שם? פרנסואה טריפו, סרג'יו ליאונה, ויטוריו דה סיקה, אורסון וולס2, אבל מעל לכולם זהר הבמאי שהערצתי יותר מכל – אלפרד היצ'קוק.

הלוואי ויכלתי לספר לכם על הרגע הראשון בו נתקלתי בסרט של היצ'קוק, אבל אני פשוט לא זוכר. מה גם ששמעתי את שמו ועליו הרבה לפני שבאמת למדתי להכיר את עולם הקולנוע. הרי מי לא שמע על סצינת המקלחת המפורסמת? אבל למדתי להעריך אותו רק כשהתחלתי לצפות בסרטיו באמת. זאת אומרת, באמת להתבונן בסרט. למעשה, אפשר לומר שהיצ'קוק לימד אותי שבקולנוע, השלם גדול מסכום חלקיו אך חלקיו חשובים לאין שיעור.

היצ'קוק הוא אמן הפרטים הקטנים. הוא מאותם במאים שמביימים קודם כל בראש ורק אחר כך מגיעים אל הסט. כשהיצ'קוק ×”×’×™×¢ לימי הצילום הוא כבר ידע לא רק איך תיראה כל סצינה, אלא איך ייראה כל שוט ושוט, לפרטי פרטים. ומהראש הוא העביר את ×–×” אל הנייר (למשל, כאן ניתן לראות פרט מתוך הסטורי-בורד – תיאור סכמטי של איך הבמאי מתכנן את הסרט – של אחת הסצינות המפורסמות מתוך "הציפורים") ומשם הדרך אל הפילם יחסית פשוטה. הוא רק צריך ×”×™×” לדאוג שכולם יעשו מה שהוא רוצה. וכמעט תמיד הוא הצליח.

למדתי לקרוא את היצ'קוק כשקראתי את ספריו של דונלד ספוטו – "האמנות של אלפרד היצ'קוק" ו"צידה האפל של הגאונות". הספר השני הוא ביוגרפיה על היצ'קוק, והראשון מנתח חלק מסרטיו, ודאי שאת הגדולים והידועים שבהם. אני זוכר את עצמי מצלם את דפי הספר במכונת צילום מקרטעת בספריית הסינמטק והולך הביתה, מתחיל לקרוא ולפתע מגלה שבכל פריים בסרט מסתתר עולם ומלואו וצריך רק לדעת למצוא אותו. אני זוכר את עצמי מכניס את הקלטת של "פסיכו" אל הוידאו, קלטת שהיום ודאי שחוקה מרוב שימוש, וקורא בספר בזמן שהסרט מתגלגל מול ×¢×™× ×™, סצינה אחר סצינה, ואני נער נדהם אל מול הפרטים שקודם לכן לא רק שלא ייחסתי להם חשיבות, כלל לא שמתי אליהם לב. לפתע לכל פוחלץ של ציפור נוצקה משמעות, לכל תנועת מצלמה, לכל ציור על הקיר. הבנתי, לראשונה בחיי, שבקולנוע יש הרבה מעבר לראשים מדברים.

לימים כתבתי וביימתי את סרט הגמר למבחן הבגרות בקולנוע. סרטון שניתן לתאר פחות או יותר כדרמת פשע קלילה. כנאמן למושא ההערצה שלי, ישבתי ושרטטתי סטורי-בורד בכישורי הרישום הבאמת עלובים שלי וניסיתי, באמת שניסיתי, להכניס סמלים רוויי משמעויות, לעתים בכוח, אל תוך הפריים. במבט לאחור, אני חושב שלפחות מחצית מהחלטות הבימוי שלי נעשו כמחווה, מודעת או לא מודעת, להיצ'קוק.

היצ'קוק ×”×™×” במאי ייחודי. בריטי שעבר לארצות הברית שם קיבל את הכסף הגדול שהיה דרוש לו להגשמת עולמו הפנימי אך נתפס כלא יותר מאשר בדרן, אך קיבל את ההכרה הראויה לו כאמן דווקא מהצד השני של הים, היבשת הישנה, שם עוד עשו (ועדיין עושים) סרטים שמרשים לעצמם להתנועע לאט יותר, לאפשר לעין להשתהות על התמונה ולסקור אותה, ולנסות לראות ולו רק מעט מעבר לדיאלוג ולמרכז הפריים. היצ'קוק החל לקבל את ההכרה האמיתית לאחר שבמאי הגל החדש הצרפתי, וטריפו בראשם, החלו לדון בו ואיתו כמי שעושה אמנות ולא רק סרטים (ויש להזכיר כאן כמובן את הספר המצוין שמתעד את שיחותיו של פרנסואה טריפו עם היצ'קוק, שיצא גם בעברית כמדומני). אבל אני בטוח שהיצ'קוק עצמו ×™×”×™×” הראשון שיאמר שלא צריך לשכוח שמהסרטים צריך גם להנות. במידה. שכן שהמטרה העיקרית שלו – והכשרון הגדול שלו – היתה לשחק ברגשות של הקהל שלו. לפחות בכל הנוגע לקשת הרגשות הנוירוטיים – דאגה, חרדה, מתח, פחד. היצ'קוק ידע טוב מאוד מה עובד על האדם מהבחינה הזו, מה מחזיק אותו על קצת הכסא. לא לחינם הוא אסר על בתי הקולנוע שהקרינו את "פסיכו" להכניס אנשים לאחר תחילת ההקרנה (באותה תקופה אנשים היו נוהגים להכנס לסרטים באיחור בלי להניד עפעף) – הוא פשוט ידע שהסרט ×™×”×™×” פחות אפקטיבי.

היצ'קוק, אשר התחיל את הקריירה בימי הראינוע כמעצב כתוביות, הכיר היטב את גבולות ומגבלות המדיום שבחר לעסוק בו. לכן הוא לא היסס לשחק ולנסות אותם. כך הוא היה הבמאי אשר עשה את הסרט המדבר הראשון באנגליה (הנה היצ'קוק והשחקנית שלו, אנני אונדרה, מבצעים בדיקת סאונד); כך הוא לא חשש לעשות סרט שלם ללא פס-קול; כך הוא החליט שהוא מצלם סרט שלם בשוט אחד, אך מכיוון שכל סרט צילום באותה תקופה הספיק לכעשר דקות של צילום, הוא פירק את הסרט לעשרה שוטים ארוכים כך שיתבצע חיבור מדויק בין תחילת שוט לסיומו והסרט ייראה כאילו צולם בשוט בודד; וכך הוא המציא את טכניקת הצילום שבה מתקבל אפקט הורטיגו בסרט הנושא שם זה (גלגלו ל-4:10). אני יכול להמשיך ולהמשיך ולתאר תמונות מדויקות ורגעים מסוימים אבל אני לא רוצה לשעמם. או להרצות, שכן הרבה יותר כיף לגלות את זה לבד.

עברו הרבה ימים מאז אותה תקופה ואני אינני עכברון הסינמטקים שהייתי אז. חלום הקולנוע נגוז מראשי כבר לפני עשור וספריית הוידאו שלי ארוזה באיזה ארגז, מיותרת/מיותמת כל כך. אבל היום, יום חמישי ה-13 לאוגוסט, ארשה לעצמי להכניס למכשיר הדיוידי לפחות אחד מסרטיו ואזכר לרגע בנער החולם שהייתי לפני חמש עשרה שנה.

  1. בגיל 13 נדרתי שעד גיל 25 אזכה באוסקר הראשון שלי. יוק []
  2. למעשה, כל אלו כן היו שם, סתם התחשק לי לעשות קצת ניימדרופינג []

8 תגובות בנושא “בפיצוץ אין כלל אימה, רק בציפיה לו יש

  1. פינגבאק: The Daily Dolly 13/08/2009 at The Daily Dolly

  2. אמנם אין לי שום דבר מחכים לומר, אבל כדי שלא יווצר הרושם שאין עניין מצד הקוראים – שני הפוסטים האחרונים היו מרתקים. דווקא בגלל ששניהם היו בנושאים שאין לי שום דבר מחכים לומר עליהם.

    וזהו.

  3. נפלא, תודה על הפוסט הזה. אמנם לא יכולתי להגיע בכל מקרה, אבל אני ממש מצטער שביטלתם הערב את ערב ההיצ'קוק שתכננתם. אולי נעשה את זה בחגיגות ה-110 וחודש?

  4. באמת כתבת מקסים (זאת מילה של בנות). הפוסטים ×”×›×™ יפים שלך הם אלו שאתה כותב בהם על עצמך, והוא מתחרה בתואר הפוסט האהוב עלי עם מה שכתבת על דויד פרץ [http://www.bathlizard.com/archives/2008/album-of-the-year-2007]… 🙂

  5. פינגבאק: ערימה

  6. נוסטלגיה נוסטלגיה, נער חולם היית וגם בגרת , ואני מקווה שאתה ממשיך לחלום
    בחלום אין כל אימה רק בפיענוח שלו יש
    וכל הכבוד להיצקוק

  7. פינגבאק: הפסיכולוגיה של אלפרד היצ’קוק | על הספה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.