בנסיבות עלומות שזימן לי היקום, יצא לי לצפות בחלק הראשון של תכנית ×”"תחקירים" של גיא מרוז ואורלי וילנאי. בדרך כלל הם מעצבנים אותי, אז אני מוותר מראש. וגם הפעם הם לא הכזיבו. עד כדי כך שהחלטתי שאם כבר צפיתי בהם, לפחות אכתוב על ×–×” משהו. בחלק ×–×”, אשר ניתן לצפייה כאן, עוסקת התכנית בהימורים המתרחשים בחסות מפעל הפיס, למרות שחוקיותם מוטלת בספק. הכתבה הראשונה, שעובדת יפה ונוגעת בבלוטות הרגש של הצופה, עוסקת בסדר יומו של יורם לנדסברגר, שיש המכירים אותו כאחד מהעבריינים המפורסמים יותר שפעלו בארץ בשנות השישים והשבעים. כיום, בגיל שישים ושש (וחצי), מתגורר לנדסברגר בדירה פשוטה ודלה בקרבת רחוב דיזנגוף ומנהל חיים של נרקומן לכל דבר. העניין הוא שלנדסברגר לא משתמש בסמים¹ – הסם של לנדסברגר הוא הימורים.
לנדסברגר, ששדד כמה בנקים וחנויות תכשיטים בחייו, עשה זאת – לדבריו – כדי לממן את מחלת ההימורים שלו. מכיוון שהימורים אינם חוקיים בארץ (והכוונה היא למשחקי מזל כרולטה, slot machines וכיוצא באלו), הוא נאלץ להמר במקומות נסתרים ובלתי חוקיים. אך היום, כפי שרואים בכתבה, הוא יכול להמר בצורה גלויה וחופשית, בתחנות של מפעל הפיס. כפי שמתברר על פי הכתבה, מפעל הפיס עורך אינספור הגרלות ומשחקי מזל מדי יום. אני לא מדבר על כרטיסי החיש-גד הנמכרים בכל פינת רחוב או על הגרלות הלוטו החצי שבועיות, אלא על משחקים המתרחשים מדי יום, כל היום. למשל, "ליגת קינו", המוצגת באתר מפעל הפיס ×›"הגרלת מזל מהירה". העקרון דומה לזה של הלוטו – יש לנחש 7 מספרים מתוך 70 אפשרויות, כאשר סכום ×”×–×›×™×™×” מחושב לפי כמות המספרים שנוחשו. הגרלת קינו נערכת 24 פעמים ביום (!) ולנדסברגר מנהל את חייו לפי שעות ההגרלה, כמו אדם שעסוק כל הזמן במרדף אחרי מנת ההרואין הבאה. בכתבה מצטייר לנדסברגר כדמות כמעט טראגית, אדם שהוא שבר כלי חלול אשר איבד את השליטה על חייו והוא כנוע לחלוטין להתמכרות שלו.

וילנאי ומרוז משתמשים בסיפור העצוב של לנדסברגר ודומיו כדי להפנות אצבע מאשימה למפעל הפיס. לטענתם, הממשלה (ומפעל הפיס) משדרים מסר כפול אל האזרחים. מצד אחד, החוק אוסר על קיום הימורים ומשחקי מזל מסוגים שונים. מצד שני, כאשר על מכונות המזל מופיע הלוגו של מפעל הפיס, השרץ כשר. יתרה מזאת, לטענתם, מפעל הפיס מפעיל את המכונות אך ורק באותם מקומות אשר הוכיחו את עצמם כמוקד משיכה למהמרים כבדים, כמעין מלכודת דבש. על מנת לדון בתופעה, כינסה התכנית פאנל מכובד שהורכב מח"כ כרמל שאמה, ח"כ מאיר שטרית, סמנכ"ל השיווק של מפעל הפיס שאינני זוכר את שמו (מה גם שגיא מרוז התעקש לקרוא לו "מר פיס") וניצב בדימוס שגם את שמו אינני זוכר. אם לסכם את הפאנל היבשושי והצפוי על רגל אחת, אפשר לומר שח"כ שאמה כועס על מפעל הפיס שמנצל את המהמרים התמימים ומשחית את הילדים, ח"כ שטרית טוען שהוא תמיד אמר שיש להסדיר את ההימורים בחוק ולבצע רגולציה, וסמנכ"ל השיווק של מפעל הפיס מיתמם ואומר שמפעל הפיס עובד כחברה עסקית לכל דבר, מטרתם היא הגדלת הרווחים, והכל נעשה במסגרת החוק ולפי ההגבלות החלות על הנושא. ובכלל, קהל היעד שלהם הוא המהמרים הקטנים, לא לנדסברגר וחבר מרעיו.

(מקור תמונה)

ולמה אני מספר לכם את כל ×–×”? ×›×™ היום בבוקר כשחשבתי על התכנית הזו, הבנתי מה ×”×™×” חסר לי בכל הדיון. וילנאי ומרוז, שרצו להראות לנו איך הפיס פועל על גבולות החוק וכמה שההימורים הם סכנה (לא פעם הם הזכירו שתחנות ההימורים האלו נמצאות ברחוב, איפה שהילדים שלנו מסתובבים), שכחו להביא איש מקצוע שיסביר איך נוצר אדם כיורם לנדסברגר. למה לא ישב שם פסיכולוג, או פסיכיאטר, המתמחה בהתמכרות להימורים – שמוכרת כפתולוגיה נפשית – ויסביר כיצד נוצרת ההתמכרות, כיצד מבדילים בין התמכרות למצב שהוא בשליטה, וכיצד מתמודדים איתה. מבחינתי, ×–×” פספוס אמיתי שמנע התפתחות של דיון משמעותי בנושא (אבל על מי אני עובד, דיון משמעותי בנושא הוא כנראה לא המטרה).

מה שהיה יפה הוא שאחרי שהסבירו לנו כמה הימורים הם מסוכנים ומשחיתים את הילדים הזכים שלנו, פינקו אותנו וילנאי ומרוז² בכתבה נוצצת על אחד מגדולי שחקני הפוקר בלאס וגאס, ישראלי לשעבר (לוחם גולני, לא פחות) בשם אלי אלעזרא. השניים, שהרוויחו טיסה מעל האטלנטי בשם העיתונות הנושכת, ביקרו בביתו של אלעזרא ופרטו בפנינו את העושר העצום שלו. הכניסה לשכונה המאובטחת, השטיח לניגוב הרגליים בכניסה הנושא את שמו על אלעזרא, הבריכה והג'קוזי, חדר העבודה שלו על ששת מסכיו (מזל שהם לא ניסו להחליט האם מדובר בפלזמה או LCD) וכמובן, הביקור בארון אחוזת הנעליים של אשתו. והכל, כמובן, נעשה בפוקר³. למעשה, הכתבה הזו הרגישה יותר כמו פרק בתכנית האגדית Lifestyles of the rich and famous, אבל שיהיה, אנשים תמיד אוהבים להציץ לתוך בתים של אחרים – במיוחד לבתיהם של העשירים במיוחד.

אין לי ציפיות גדולות במיוחד מהתכנית הזו, וזה בסדר. אני אפילו לא מתרגז מכך שהכתבה על העושר המופלא של אלעזרא ×”×’×™×¢×” דקה וחצי אחרי כתבה שמטרתה להראות לנו לאיזה שפל אפשר להגיע בעקבות הימורים. למעשה, הליינאפ ×”×–×” משרת את מטרתם לדחוף את הרעיון שצריך להסדיר בחוק את ההימורים ולעשות רגולציה בתחום, כמו שמתרחש (אם אני מבין נכון) בלאס וגאס. מה שהרגיז אותי הוא הסגנון שבו גיא מרוז התייחס לעושרו של אלעזרא ולדרך שבה הוא השיג אותו. "איך ההרגשה להפסיד או להרוויח ביום אחד סכום שאדם בארץ מרוויח בכמה שנות עבודה קשה?", היתה אחת השאלות (הציטוט לא מדויק, אבל הרעיון ×–×”×”). ובכלל, נראה שהשניים מתפלאים שמישהו ×”×¢×– ללכת ולעשות כל כך הרבה כסף מפוקר, משחק מזל והימורים שאולי יאה יותר למאורות חשוכות. אבל כמו שרבים וטובים ממני יוכלו להסביר, יש בפוקר הרבה יותר ממזל. למה מתפלאים וילנאי ומרוז ומתפעמים מסיפור חייו של אלעזרא? במה הוא שונה בעצם מעמרי כספי, גל פרידמן או כל ספורטאי אחר שעושה כסף, והרבה, מהכשרון שלו? ויותר מזה – במה הוא שונה מכל טייקון משק ממוצע בארץ ובעולם שמרוויח (או מפסיד) מדי יום סכומים שאני יכול רק לחלום עליהם?
נראה לי שוילנאי ומרוז לא חשבו על כך.

או, שהם לא רצו לחשוב על כך, כי זה רק היה מעכיר את הקסם של ארון הנעליים ההו-כה-ענקי באחוזתו של אלעזרא.

1. וגם אם כן, לא בזה הכתבה העוסקת ולא בזה מתבטאת הנרקומניות שלו [↩]
2. עשר נקודות למי שיבין למה אני מתעקש לכתוב וילנאי ומרוז ולא בסדר ההפוך [↩]
3. אה לא, בעצם עם כספי הפוקר הוא גם פתח חמש חנויות אופנה בלאס וגאס, אבל מה ×–×” משנה [↩]