מחשבה קצרה על החיים בצל נראטיב יום הזכרון (והחיים בלעדיו)

לשמחתי (טפו טפו טפו), הקשר שלי ליום הזכרון איננו אישי. אלא אם כן מחשיבים את העובדה שבהיותי בן 7 שיחקתי בסרט על ילד שאבא שלו מת במלחמה והופק במיוחד ליום הזכרון. יחד עם זאת, ובשונה מיום השואה, אני כן מצליח בדרך כלל להרגיש חיבור שקשה לי להסביר ליום ×”×–×”, על אווירת השכול שלו, על המוזיקה שתמיד חוזרת על עצמה, על המשמעות של לעצור שניה לפני שחוגגים "הופ הופ טרללה גדלנו בשנה" ולחשוב במה ×–×” עלה לנו (ובלי ציניות, גם לחשוב אם ×–×” ×”×™×” שווה לנו את ×–×”, אם יכלנו לעשות זאת אחרת, או סתם כמה נורא המצב ×”×–×”). כנראה שזה חלק מהעניין שאתה סופג כשאתה גדל כאן, כשמגיל קטן אתה לומד מה זו צפירה ולמה עומדים בה ואתה עושה את ×–×” אפילו כשאתה לא מבין ומרגיש נבוך ומתאמץ מאוד שהמבוכה לא תתפרץ החוצה בצחקוקים דווקא ברגע הלא נכון. אתה סופג את כל סיפורי מגש הכסף למיניהם, מעטים מול רבים, בניין הארץ וכו' – את הכל אתה סופג, הרבה לפני שנפקחות לך העיניים ואתה לומד שהמציאות מורכבת הרבה יותר ושאנחנו לא כאלה טובים מול רעים. אבל ×–×” לא משנה, ×›×™ כבר כילד ספגת את כל הפאתוס ההוא (שכבודו במקומו מונח) וביום ×›×–×” הוא לעתים מתעקש להרים מעט את ראשו החבוט ואתה מוצא עצמך מתרגש, לאו דווקא עצוב, אך מתרגש.

אך היום בצפירה, לא מצאתי את עצמי חושב "נו מתי זה ייגמר כבר" אבל גם לא מצאתי את עצמי חושב על כל אותם אלפי ההרוגים שמסרו את נפשם וכו'. מצאתי את עצמי חושב על שלושה ילדים קטנים, בגילאי שלוש עד אחת עשרה, שלגמרי במקרה הם האחיינים שלי. ולגמרי לא במקרה חיים בצד השני של העולם כבר כמה שנים טובות. וחשבתי על זה שהם לא ספגו את כל נראטיב מגש הכסף הזה. אמנם שני הגדולים חיו פה כמה שנים, אך כשעזבו היו קטנים מדי, לדעתי, בשביל שכל ההוויה הזו תספג באישיותם. והקטנה? טוב, היא עוד קטנה מדי בלאו הכי. בכל מקרה, אני לא אתפלא אם אין להם מושג שהיום יום הזכרון (מה שלא ממש תלוי בהם) או מה בדיוק זה אומר.

אז חשבתי עליהם, וחשבתי עליהם בעוד כמה שנים. אם יחזרו לפה או לא, ואם כן, איך הם ירגישו בימי הזכרון שימשיכו לבוא וללכת. האם ירגישו כמו תיירים שנקלעו למין יום משונה במדינה משונה לא פחות? האם ירגישו איזשהו חיבור שאיננו מאולץ להוויה הזו? התחושה שעלתה בי היא שלא, פשוט כי הנראטיב שלהם כבר שונה מאוד מזה שלנו. החיבור, אם יהיה, יהיה שכלתני, דרך לימוד, דרך התעניינות. שזה בסדר וחשוב, אך מיסודו משולל הגרעין הבסיסי של היום הזה, גרעין רגשי טהור שמקפל לתוכו הרבה רגשות שהופכים אותו, בסופו של דבר, למה שהוא.

ואחרי שחשבתי על זה, חשבתי מה עדיף. באיזה סיפור עדיף לגדול? לחיות?
לא יודע.

6 תגובות בנושא “מחשבה קצרה על החיים בצל נראטיב יום הזכרון (והחיים בלעדיו)

  1. נראה לי שלנאראטיב עם קשיים יש יותר משמעות.

  2. שושי – אפשר להסתכל על ×–×” כך, אבל אפשר גם להגיד שלחפש משמעות בנרטיב עם קשיים ×–×” לחפש את חצי הכוס המלאה. ×–×” לא שיש לנו ברירה ואפשר למחוק את כל העניין מהתודעה שלנו (כש"שלנו" מתייחס למי שגדל על הנרטיב ×”×–×” ו/או ספג אותו בבאופן כלשהו, כמו עולים חדשים שמתגייסים לצה"ל והופכים להיות "×”×›×™ קרביים שיש").

    ערן – השאלה "באיזה סיפור עדיף לחיות?" היא בעיני מאד אישית. ×›×™ כל נרטיב, בעיקר לאומי, קשור בכ"×› הרבה גורמים, בנוסף לאלה האינדיבידואלים של כל אדם, עד שניתן אולי לענות עליה רק בהקשר האישי בלבד. כלומר – האם לך ×”×™×” עדיף או לא.
    אני אישית, הייתי מעדיפה לגדול בלעדיו, בעיקר בגלל שאבא שלי הוא אח שכול. לצערי, עם השנים, הצער חלחל אליי. בתור ילדה, נערה ובשנות העשרים המוקדמות שלי זה כמעט שלא נגע בי. הנרטיב לא דיבר אליי (וגם היום, הדיבור שלי איתו הוא דיבור של התרסה ואי קבלה שלו. הצער דווקא גורם לי לבקר את הנרטיב הזה. הפאתוס הזה מסתיר אמת איומה, שקשה להתמודד איתה, אך אני מעדיפה אותה על פניו.)

    אבל יש כאלה שמוכנים לחיות עם ו-את הנרטיב הזה ולא היו מוותרים עליו. זה חלק ממהותם כישראלים וכבני אדם.

    אגב, לאמריקאים יש את הממוריאל דיי שלהם (ועומדים בו דקה דומיה) שזו מקבילה ליום הזיכרון שלנו. הנרטיב אמנם שונה, אך יש גרעין משותף וזו מסירות הנפש וקורבן החיים למען הכלל, למען המדינה.

  3. ואולי פולחן השכול הוא הוא ההזוי מכל.
    העדפת קידוש המוות על פני קדושת החיים היא השרשרת המונעת מאיתנו להמריא אל השלום והשפיות.

  4. אורח – מחשבה רומנטית נחמדה, אבל המציאות מורכבת הרבה יותר.
    במישור הפסיכולוגי, קידוש המוות הוא בסה"כ כלי עזר כדי שהמוות יקבל משמעות, כי לאדם קשה לקבל את עובדת המוות, קל וחומר אם הוא חסר משמעות. במישור הפוליטי זה לא רלוונטי בכלל.

  5. ×’'וליה – בארה"ב הממוריאל דיי שלהם הוא אירוע משמח מעיקר וזו מטרתו.
    הנארטיב שלהם מלכתחילה מכוון לכך שגם יום הנועד לזכור את הנופלים הוא יום גאה ומשמח לעומת יום הזיכרון אצלנו (לא שאני מחליטה מה יותר נכון)

    בנימה אישית, הבועה הישראלית/ציונית בה אני חיה גורמת לי להרגיש כאילו זוהי הדרך הנכונה לכבד את הנופלים (בין אם אני מסכימה עם הסיבה מדוע נפלו ובין אם לאו)
    ובכך אני מסכימה עם ג'וליה על קידוש המוות.

  6. הממוריאל דיי האמריקאי לא אומר כמעט כלום לאמריקאי הממוצע. בבתי הקברות יש טקס קצר של משפחות וקרובים, אבל מעבר לכך אין לסיבת המועד שום אזכור בחיי רוב האזרחים, שמנצלים את קיומו של סופשבוע ארוך לטיולים, פיקניקים וברביקיו בלי טיפת מחשבה על הנופלים, מחיר וכו'. לכן אין טעם להשוות. בנוסף, בניגוד לישראל, חללי הצבא האמריקאי לא נפלו בשטח מדינתם, אלא לרוב במלחמות יש ברירה בארצות ניכר אחרות, רחוקות יותר (וייטנאם, עיראק, אפגניסטן וכו'). כאלו שלאו דווקא קיומה של ארה"ב תלוי בהן או שהן נדרשו להגנה על המדינה.

    הייתי פעם בתאילנד כשהיה בארץ יום הזיכרון, ואנשי בית חב"ד הפנו את המטיילים לטקס יום הזיכרון בקהילה היהודית במקום. ×–×” ×”×™×” טקס סטנדרטי, עם השירים ×”×›×™ מזוהים כמו "מה אברך" והטקסטים הידועים של "הם שנתנו את חייהם למעננו כדי שנוכל לחיות בארצנו" – וזה הרגיש כל כך זר ומוזר ומנותק מהקשר לשמוע את ×–×” בארץ זרה, בין אנשים שבחרו לחיות בצד השני של העולם, הרחק מאותן מלחמות ופיגועים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.