פוסט נופל ביער

1
לעתים נדמה שהחיים האלו עוברים, בסך הכל, מהר למדי.

מי שמבוגר ממני ולו ביום אחד ודאי יגחך לאמירה זו. אך היא נכונה (ולראיה יבוא הנהון ההסכמה שלאחר הגיחוך). הנה רק לפני כמה ימים סיימתי את כיתה א' ועוד מעט אהיה בן שלושים. רק לפני שבועות מספר הייתי משחק בגן הילדים שברחוב המלך ג'ורג', הצמוד לגן מאיר, כשסבי וסבתי באים לבקר מבחוץ, מגניבים לי בייגלה חם וטרי דרך הגדר – ובעוד פחות חודש ימים אהיה גבר נשוי (והם אוכלים בייגלה בשמיים).

ובאשקלון נקברו לפני מאות או אלפי שנים כמה אנשים. עשרה אנשים, עשרים אנשים, זה לא באמת משנה. הם חיו שם לפני שמתו. היו להם מחשבות. הם התקשו לקום בבוקר או חוו כאבי בטן לאחר ארוחה לא מוצלחת. הם אהבו מישהו ושנאו מישהו אחר. החיים שלהם נראו בעיניהם חשובים כל כך. וכך גם בעיני מי שקברו אותם והמשיכו לחיות.

האנשים האלו נמחקו מאז. החיים שלהם הפכו לחשובים פחות מגרגרי האבק שנשמתי אתמול והביאו אותי להתעטש. לא הייתי שומע עליהם אפילו, לא כל שכן מחיה אותם על הניר, אלמלא חדר מיון אחד.

2
הזכרון הוא מוזר. הזכרון הוא בררן. הזכרון הוא למעשה לא חלק מאתנו במובן המלא של המילה. הוא עושה מה בראש שלו (בזמן שהוא בראש שלנו). אני מנסה להזכר בפנים של הילדים שהיו איתי בגן וזה כמעט בלתי אפשרי. והרי פעם הם היו כמעט כל העולם שלי. היתה להם איזו חשיבות. היום הם אפילו לא פנים אלמוניות.

אני פנים אלמוניות. מדי יום אני נתקל באלפי אנשים שעבורם אני פנים אלמוניות.

וגם זה במקרה הטוב שבו הם מסתכלים לעברי.

3
אני מנסה לחשוב מתי התחלתי לשים לב לחשיבותה של ההנצחה. משום מה זכור לי רגע שבו שכבתי על המיטה בחדר, קורא על מסע לבטן האדמה כאשר כאב חד פילח את בטני. במהירות שבה הופיע הוא כבר נעלם, אבל הרגע הזה נצרב בי. נכנסה לי מחשבה לראש שזה היה רגע אחד שלעולם לא יחזור, אולי שווה לזכור אותו. למרות שאין בו שום ייחוד (או בזכות?)

זה השלב שבו הייתי רוצה לכתוב על איך כבר מגיל צעיר התחלתי לתעד ולרשום את הקורה מסביב, אבל זה יהיה שקר (או זכרון מעוות). נכון יותר יהיה לומר שמגיל צעיר התחלתי לקרוא את מה שאחרים תיעדו. למדתי לקרוא מוקדם מדי וכנראה שלא הפסקתי מאז. רוב הדברים שקראתי כבר נשתכחו ממני. והאמת היא שרובם לא היו תיעוד של ממש, אלא יצירות בדיוניות. או שאולי נאמר שרוב הדברים שקראתי היו תיעוד של מחשבות ודמיון של סופר אחד, ברגע אחד בחייו שבו הפסיק רגע לחשוב על הכאב החד המפלח את בטנו ופשוט כתב.

מה שכן אפשר לומר הוא שמגיל צעיר למדי הוקסמתי מהקולנוע. כמעט שיא השיאים של התיעוד האנושי. הקולנוע הוא אוסף של רגעים שלא יחזרו עוד. להבדיל מהתיאטרון, שבו עולים השחקנים מדי ערב לבמה אל מול קהל חדש ועושים את אותו הדבר אך רק לכאורה – בקולנוע הצלולויד שומר הכל ומקפיא אותו לנצח. אין יותר זכרון מזה. ג'ימי סטיוארט וקים נובאק יכולים להתנשק בלהט על סלע כאשר גלי האוקיינוס השקט מתנפצים סביב רק פעם אחת ובכל פעם זה ייראה
בדיוק
אותו
הדבר.

רגע אחד קפוא שלא יימחה לעולם. מה יותר מנחם מזה?

44
(אולי עוגת שוקולד של אמא)

5
גם אני תועדתי כך. גם אני קפאתי על הצלולויד המטאפורי כשהייתי בן שבע או שמונה. שיחקתי את בנו של דן תורג'מן שהלך למלחמה ולא חזר (האב, לא הבן – איזה ילד בן שבע או שמונה הולך למלחמה?) – צולמתי שוב ושוב. מחייך, כועס, רץ, מדבר לעצמי. זה יותר חי מכל זכרון שיש לי מגיל שבע או שמונה. יום אחד אוכל לשבת עם הילדים שלי ולהגיד להם, זוכרים שהייתי בן שבע? והם יהנהנו בראשם ויצחקו.

6
אבל אני לא יכול להסתמך על הקולנוע ככלי תיעודי. יש גבול ליכולת. זה גם לוקח יותר מדי זמן.

מצד שני, כל סיפור קולנועי מתחיל על הנייר. אז התחלתי לכתוב תסריטים. או לפחות ניסיתי. בלי הרבה הצלחה. בשביל לכתוב תסריט צריך לספר סיפור ולא היה לי סיפור לספר. היו לי מחשבות לשמור.

7
התחלתי לכתוב עוד לפני שלמדתי לדבר.

הרבה לפני שידעתי לומר מה אני מרגיש ולמה (ואני עדיין נכשל בזה לעתים), ידעתי לכתוב את זה. הדברים הראשונים שכתבתי נכתבו משעמום (שיעור אזרחות, כיתה י' או י"א. המורה איריס בעלת השיער הקצר הבהיר והמבט המצמית. היא לא אהבה את העבודה שלה). היו אלה סיפורים קצרים. מאוד קצרים, עמוד פוליו אחד לכל היותר. ודאי היו בוסריים אך בזמנו נדהמתי שהם יצאו לי מהעט.

לא שהראתי אותם לאיש. הם נשמרו במגירה (אמיתית) ובינתיים הצטרפו אליהם נוספים. ביום אחד משום החלטתי להראות אותם לבת דודתי שהייתה ועודנה אשת ספר. בזכות התגובה שלה המשכתי לכתוב והפעם גם העזתי לתת לאנשים אחרים לקרוא. חלקם זרים. חלקם מוכרים.

במוקדם או במאוחר למדתי שלמילים שאני מטיח בדף יש כוח לייצר רגש. זו היתה תגלית משונה ומדהימה. אולי מפחידה. הנה עוד רגע שנצרב בזכרון החמקמק ועכשיו יתקבע לנייר (האלקטרוני). אמי יושבת בסלון הישן וקוראת שני סיפורים שכתבתי. אני עוסק בדברים אחרים לגמרי בחדרי שנמצא בסך הכל מאחורי הקיר שאליו היא מפנה את גבה. עד שהיא באה לחדר ודמעות בעיניה, להחזיר לי את הסיפורים שחלקם עסק במוות מיותר.

אני חושש שבתקופה זו הפחדתי את אמי (שלא לצורך).

8
אחד הצלילים השנויים יותר במחלוקת עבורי הוא מקשי המקלדת המיתקתקים במרץ. אני אוהב את השצף קצף הזה של המילים הנוצרות ונוצקות לתוך הלבן. אבל זה מחניק, מאוד מחניק. לפעמים התקתוק עולה על גדותיו עד שאני רוצה להקיא. לפעמים הוא מהיר כל כך, מנסה נואשות להדביק את מהירות העברת המסרים במוח עד שהעיניים מזדגגות ואני כבר לא רואה כלום מבפנים ומבחוץ.

לכן כשאני רוצה לכתוב באמת (?) אני משתמש בעט ונייר.

9
חמש שנים. כמעט. זה לא מעט זמן, גם כשמדברים על החיים האנושיים האלו. הלטאה הזו חיה חמש שנים. לטאות בית בדרך כלל חיות פחות. זה נראה כמו זמן טוב להרהר בקיומה.

אני לא חושב שיש לי הכוח או היכולת לנסות לאפיין את הלטאה בשורה אחת. ×–×” לא "בלוג על…" כמו בלוגים אחרים שלי. ואולי זו בדיוק הבעיה שלה. או שלא. היא נולדה בכלל מדחייה. טקסט שכתבתי לא התקבל לאתר מסוים על ידי מי שלימים הפך לחבר חייכן. במקום לשכתב וללטש עשיתי את המעשה העצלן יותר ושלחתי אותו כמו שהוא לכמה חברים ובני משפחה. ואז עוד אחד ועוד אחד. ומשום מה ענו לי בחזרה. ועוד אנשים ביקשו לקבל באופן קבוע את המילים שלי שהיה בהן הכל מלבד מיקוד. כך שמבלי לדעת יצרתי לעצמי בלוג ללא פלטפורמה.

אינני זוכר מתי הוקם הבית הנוכחי של הלטאה. אך אני עדיין זוכר את ההתרגשות שברישום הדומיין הראשון שלי. לטאתאמבט.קום – דומיין שלי שלי, רק שלי (פרשס). היתה התרגשות בלבנות את הבית. להניח בלוק וירטואלי על בלוק וירטואלי. ויותר מהכל, הבית הזה פתח את הדלת. לעולם חדש של תקשורת. לעולם חדש מלא באנשים שרגעים ספורים קודם לכן היו פנים אלמוניות. לחלקם עוד אין פנים אך אלמונים הם כבר לא.

הרבה מים עברו באמבט מאז ואין לי הרצון לנסות ולסכם דבר. היתה המון מוזיקה. אולי יותר מדי. היו מעט סיפורים. היו מחשבות. איזו תמונה אחת או שתיים. ובעיקר היה זה לוח חלק ולא קוהרנטי.

10
אני לא יודע אם לדבר על הלטאה בלשון הווה, עבר או עתיד. הלטאה הזקנה איבדה את הלשון. כמות המילים שמצאו את דרכן לתוכה הזדקקה לכמעט אפס. יותר מדי יריות לכיוונים שונים או פחות מדי זמן? כך או כך, זו גורם לי לחשוב על העת הנופל ביער ואין מי ש…

(להסתכל על גרף הכניסות לאורך השנים ולחשוב על גב של לטאה קמלה)

11
ולא אמרתי דבר על דיון.

10
אם יש משהו שתמיד אהבתי בכתיבה זה איך שלפעמים המוזיקה יודעת לבחור את עצמה במדויק. כי הרי בשלב זה המילים מסתיימות לי. אני יושב והלטאה מתבוננת בי. אני מסתכל לתוך עיניה. מה את רוצה? הייתי שואל אם הייתי יכול. זריקת אדרנלין או אשלגן? או סתם קצת לישון?

לפחות המוזיקה יודעת לדבר.

15 תגובות בנושא “פוסט נופל ביער

  1. Got tears in my eyes…
    tried to find Hayat Halaila on the web but was not succesful… is there a copy somewhere?

    LOVE YA!!!

    PS – everytime I drive on HaYarkon… and see the building where you hid (it was still under construction at the time)… I rememeber the film.. :)asn't

  2. "השאר תגובה וזכה לחיי נצח". כך כתוב. דבר לא חי לנצח, למעט רגעים חולפים.
    ועכשיו יש לי מחנק בגרון ולחלוחית בעין. וברקע לופ שלישי של השיר הנהדר שהבאת פה. ועצוב-מתוק-מריר כזה. עצוב מבוגר.
    ונגמרות המילים.

  3. ברוך שובך
    כל כך התגעגעתי לכתיבה שלך
    פוסט מקסים, מרגש, והשאיר אותי עם המון מחשבות.
    הכי חשוב, ולמרות שהלטאה היזדקנה כפי שאתה כותב, היא מרגישה ומלאת חיים ושלא תעיז להפסיק לכתוב את מה שהיא אומרת ומרגישה.
    "אל תשליכיני לעת זיקנה" (תהילים עא , ט)

  4. פינגבאק: Tweets that mention פוסט נופל ביער | לטאת האמבט -- Topsy.com

  5. גם אני עם דמעות פה…
    חמש שנים מקסים ומרגש והנה שיא חדש, בשלות.

    זיכרון –
    ארונית צהובה עם ידיות אדומות. מפת עולם. חדר של ערן. נישה בסלון. יומולדת – מסיבת הפתעה לסבתא.
    צוללים בסיני.
    והנה אנחנו כבר גדולים. קוראים כותבים. בוכים.
    אוהבת אותך בן דוד
    מזל טוב ללטאה וברכה על כל שיבוא

  6. כתבת מאוד יפה והעצבת אותי קצת – יותר בגלל הטון ופחות התוכן, אני חושב…

    שאלה לי:
    משום מה, ללא שום סיבה הגיונית, נותר לי דימוי בראש מסרט שראיתי כשהייתי ממש קטן: דן תורג'מן שמשחק אב ובנו יושבים על חומה נמוכה, הבן משחק עם רובוט שהולך והוא נותן לרובוט להמשיך ולפול מהחומה.
    ייתכן והקטע הזה לקוח מהסרט המדובר? אם כן זה ממש ילהיב אותי שהזכירון שלי (בהקשר לפוסט) בחר לשמר דווקא את הקטע הזה אחרי כל כך הרבה שנים, ועכשיו אחרי כל אותן שנים מסתבר לי שאתה זה ששיחק את אותו ילד שחי לי בזכירון.

    אני לא מבין משהו, אתה כל כך מתלהב מפנקס הפסיכולוג והרפרנס לתזה שלך, אבל בעצם יש עמוד על שמך בימדב!! יא!! (רק חבל שהעמוד ריק כל כך… מילא).
    😉

  7. פוסט מדהים!
    התרווחתי לי על הכסא העייף מלסחוב אותי כל היום.
    שחררתי להפסקת קפה את המקלדת על קלידיה העייפים ממכות.
    שמתי PLAY דבר ראשון
    וקראתי עם המוזיקה.
    אני לא יודעת אם זה היה מתוכנן או לא (יש לי תחושה שכן) אבל המילה האחרונה נסרקה ועובדה (מלשון "עיבוד") בשניה האחרונה של השיר!

    הזכרת לי משהו, כשכתבת על אשקלון:
    יש בחור דרוזי מדהים (טוב הוא כבר דיי סבא) בשם חמזי עריידי שיש לו גבעה שכולה שלו בגליל.
    במהלך עיבוד האדמה שם והעמדת סלעים (לא לבד, עם טרקטור) אינסופית ×›×™ הוא רואה בהם דמויות – הוא נתקל בסלע ממש קשה להזזה.
    אחרי שהגיעו הטרקטורים למינהם ועזרו בהרמת הסלע – הוא גילה מערה שחפרו בתקופה הביזנטית, שיפץ אותה ובנה מקום לתפארת והעביר שם סדנאות (אולי עד היום).
    בגיל 14 כשהייתי בהרצאה שלו במסגרת טיולאוכל משפחתי – הוא נתן זמן לשאלות בסוף ההרצאה והשאלה שנשאלה היתה "האם המערה היא שלך"? (ישראלים, נו)
    הוא ענה "אני של המערה, המערה היתה כאן לפניי, היו שייכים לה אנשים אחרים, עכשיו אני פה מחר מישהו אחר יהיה שלה"
    מה שמעלה לי "×›×™ מאפר הגעת ואל אפר תשוב" – ואולי הכוונה היא בכלל לגלגול נשמות?
    תשוב פה עוד קצת, נעים לי לקרוא / לשמוע / להתרגש / לכתוב תגובות / לקבל השראה / להתענג (אל חשש – אין איזה אורגזמה שמחכה פה בסוף הטקסט, סתם נוירוטיות חולפת עקב חוסר סנכרון בין המוח טורבו לבין הידיים העייפות ממילים)
    תודה 🙂

  8. תודה לכל המגיבים. אין לי מילים עבורכם, שימחתם אותי וריגשתם כאחד. במידה מסוימת סיפקתם מעט אדרנלין.

    לארז, אתה שואל אם הסצינה הזו מהסרט ששיחקתי בו, "חיית החושך" ואני מוצא את עצמי מבולבל. מצד אחד ×–×” נשמע כמו סצינה שתפורה על הסרט ההוא, ומצד שני אני לא זוכר אחת כזו. יותר נכון – לא זוכר את הרובוט. אצטרך לחזור אל הסרט ולבדוק. אבל האמת שאולי ×–×” לא ×›×–×” משנה, לא?

  9. ערן
    כתבת יפה ומרגש
    ברוו
    העלית זכרונות שבאמת אבל באמת יישארו
    תמשיך לכתוב . גם אני אמשיך לכתוב,
    למרות שאתה כותב יותר טוב ממני

  10. רק עכשיו הגעתי מעט באיחור לפוסט הנפלא הזה, אולי הטוב ביותר שקראתי כאן (אם כי חייבים להודות, אפרופו זיכרון, שבטח קראתי ושכחתי). הוא נראה כאילו נכתב ללא תיווך או ללא חציצה בין הראש והלב לעט והנייר (==> למקלדת ולמסך) ולכן הוא כל כך טוב. כי הוא אמיתי ובלי מטרה להגיע אליה או אמירה לבסס או פרסונה למלא.

    היסוסים מעולם לא נקראו טוב יותר. והמסע במסדרון הזיכרון נפלא ומפרה. אולי ככה צריכה הלטאה להיראות.

    ורציתי לומר גם: זה הופמני מעט אבל ליניארי, שזה טוב מאוד מאוד.
    וכמובן, שיר הסיום – מבריק.

    אני יודע שבתוכך יש ספר שמחכה להיכתב. העצה שלי? תן לבלוג הזה להיות צינור האיוורור שלו.

  11. אכן מצתטרפת לקודמותיי, פוסט נהדר.
    גם לי יש תחושה שהחיים עוברים מהר וקצרים מידי. ההורים כבר לא צעירים ואין להם בעיה להתלונן על ×–×”, הילדים שלי כבר גדלים כל יום ומתעוררים אנשים אחרים. אתמול כשהסתכלתי על ילד שנראה כבן 10 ועל הבת שלי לצידי עדיין מנפחת בלונים מסבון, חשבתי לעצמי, מה ×™×”×™×” כשהיא תגיע לגיל ×”×–×” (וזה עוד מעט בקצב ×”×–×”…). עכשיו כשהיא כל כך מתוקה ותמימה (לא בדיוק אבל בערך). לא רוצה שהתמימות תיגמר.
    כתיבה מדהימה. תודה

    הערה מערן: התגובה פורסמה עם לינק מתוך הטקסט לאתר מסחרי. הבלוג ומנגנון התגובות אינו לוח פרסומי ואינו מקום לפרסום ויצירת קישורים לאתרים מסחריים. מכיוון שזו לא תגובת ספאם רגילה החלטתי להסיר את הקישור ולהשאיר את התגובה על כנה. להבא התגובה פשוט תימחק.

  12. פוסט יפה.
    ואולי לא צריך לאפיין את הבלוג. לפעמים בלוגים מסוימים הם כל כך מאופייני מטרה מוגבלת שהם יותר אתר מבלוג אישי (לא שזה רע, אבל לכל אחד מתאים משהו אחר). סך הכל, מתחת לחלון התגובות כתובה שורת הסבר ובסופה "והחיים שלי באופן כללי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.