זכרון של חתול

אגב זכרונות, הנה אחד שייחרט.

שישי לפנות ערב, אני מטייל עם הכלבה. טיול קצר, עד קצה הרחוב וחזרה. אין אנשים ברחוב מלבד זוג צעיר וגותי למראה. שיערה סגול והוא לובש מעיל מטופש למראה עם המון גישה. עוד שישי.

הכלבה הקטנה ואני מגיעים לקצה הרחוב והיא נעצרת, משתופפת ועושה את שעושה כשמתרחש מאורע שרק יד המקרה הביאה אותי להיות עד לו, ולהפוך אתכם לעדים משניים. מאורע חסר משמעות כנראה, עבור אחד הצדדים המעורבים (אם אותו צד בכלל שם לב למה שהתרחש). ומצד שני מאורע בעל כמות אינסופית של משמעות סופית עבור הצד שני.

הכביש ריק בשעה הזו של היום. רק מכונית בודדת מדי פעם. והנה אחת מתקרבת במעלה הרחוב. רכב לבן ולא גדול במיוחד. אפילו לא נסע במהירות מוגזמת, כמדומני. והנה הוא חוצה את הצומת שקרובה אלי כשנשמע קול חבטה חלש. חלש מאוד. עמום. הרכב כבר חלף ונעלם, כאילו סיים את תפקידו במחזה. אך הנערה בעלת השיער הסגול קוראת בבהלה. באותו הרגע אני בכלל מרוכז בלנקות אחרי הכלבה אבל כשאני מרים את הראש ומסתכל אל הכביש אני רואה אותו (או אותה, אין לי מושג. נניח לצורך העניין שהיה זה זכר).

חתול.
לבן. מלוכלכך. פרוותו קצרה.
לא גדול ולא קטן.
במרכז הכביש.

לא ממש עומד. בכלל לא עומד למעשה.
רץ?
אי אפשר לקרוא לזה רץ. אני עוצם עיניים עכשיו, מנסה לדמיין אותו על הכביש, כדי להעביר לכם את הזכרון הויזואלי הזה. קשה כל כך לספר אותו, קל לראות אותו.
כן, ככה, אני יודע איך. כאילו זוג ידיים נעלמות אוחזות בו משני צדדיו. האחת באחוריו, השניה בראשו. והן נעות זו כנגד זו. האחת דוחפת והשניה מושכת. האחת מושכת והשניה דוחפת. ובמהירות.

וכך הוא מפרכס לו, לדעתי לא מנסה אפילו לתהות מה פשר הדבר ומה פגע בו. הוא עשה את דרכו בפרכוסים מהירים ממרכז הכביש אל המדרכה שעליה אני עומד, שם נשכב לרגלי שפת המדרכה. כאילו הבין שנגזר עליו למות ובשארית כוחותיו גרר עצמו לקצה, כדי שגופתו האומללה לא תושחת על ידי המכוניות שיחלפו בכביש. גם במותו רצה לשמר לפחות מעט כבוד עצמי חתולי.

ולי כבר אין מה לעשות. עומד שם עם שקית מלוכלכת ומושך את הכלבה שהביעה הרבה עניין במתרחש. עמדה על שתי רגליה האחוריות. רצתה לגשת אליו. לרחרח. אני חושב שהיא ייבבה מעט. אני רוצה להאמין שזה מתוך תחושת צער חייתית.
לא. כבר אין מה לעשות. אני מסתכל על החתול. מחפש עדות לנשימה, אבל אין. עיניו עצומות ופניו קשויות כדרכן של פני חתולים שנפרדו מהעולם (להבדיל מאלו שרק נרדמו ופניהן רכות ושלוות). וזה מוזר, מוזר כל כך. ראיתי דברים מתים בחיי. עמדתי במרתף, מוקף גופות וחלקי גופות מכל עבר בעודי חותך מוח אנושי בחיי (במרתף הפקולטה לרפואה. תירגעו). אבל אני לא זוכר שראיתי משהו שמבצע את שם הפועל "למות". לא זוכר שראיתי דבר מה חי שהחיים עוזבים אותו. ודאי לא יונק.

עד החתול ×”×–×”. ששכב למרגלות שפת המדרכה בפנים חתומות. גבו אלי ועיניו, אם היו פקוחות ורואות, אל המקום בו נפגע. כשהחיים נעלמו ממנו איבד את השליטה על סוגריו. שלולית של שתן הצטברה למרגלותיו והצואה יצאה ממנו בעודי בוהה – עדויות לסעודה שהיתה, מסתבר, האחרונה. עוד מעט יתחילו התאים להתפרק. התנועה שבהם תיעצר, כבר אין בה כל צורך. לא צריך לתרגם DNA לחלבון. לא צריך לנשום. אפשר לעצור, להפסיק את שיווי המשקל העדין ×”×–×” ופשוט לה
ת פ
ר

×§.

"וזה היה כבר קודם, היום האחרון שלו. היה ולא נשאר. לא נשארה הידיעה, לא נשארו הזיכרונות. צלקות המעשים רק צל חיוור, רק רכס ביוגרפי משונן, ולא אצלו. בגוף אחר הן נשארו. אצלו הגוף באדמה עכשיו, הגזים מן החומר האורגני נצברים בבטן, הצליל אותו צליל רק בטעות, כשנפלטים, וכבר הפסיקו התאים להתחלף, חלף החיוורון, חלף הקישיון פוסט-מורטם, וכבר החלה התסיסה"

(מתוך סיגל, מאת אסף שור, עמ' 125. הוצ' בבל, 2009)

חבל על חומצות הגרעין, חבל על הגנים שקיוו להמשיך (ואולי הצליחו). חבל על החתול הזה, על כל החתוליות שבו. אלפים, עשרות אלפים, מליונים כמוהו יש. כמה מהם מסיימים את חייהם ממש עכשיו בנסיבות דומות? אין לדעת ואין מי שיעשה סטטיסטיקה.

אין מי שיסתכל על כל החתולים האלו ברגע שבו הם מחזירים נשמתם לחתולו של תקרה. ואין מי שיספר את סיפור המוות הסתמי שלהם. ואין מי שיקרא אותו. רק לחתול הספציפי הזה, או החתולה, יש, לגמרי במקרה, מי שראה אותו מפסיד במערכה. מי שהצטער עליו. מי שיישב כמה שעות מאוחר יותר לבד בחדר ויכתוב עליו.

וכמה שעות מאוחר יותר, כשארד שוב עם הכלבה לטיול לילי, נגיע לאותה נקודה. החתול, או אוסף התאים שהיה פעם חתול (שהרי מהו חתול בלי נשמתו החתולאית) כבר אינו שם. העיריה עובדת מהר, אחשוב לעצמי, על אף שיום שישי. והכלבה הקטנה תרוץ לאותה נקודה שבה לפני כמה שעות מת חתול אלמוני בחייו ואלמוני במותו. שלולית השתן שהתייבשה כבר תשאיר סימנה על האספלט. הצואה התייבשה גם היא ושני סימנים יבשים אלו הם העדות האחרונה לכך שלא מזמן מת פה חתול. הכלבה הקטנה תרחרח את המקום ואז תכרע לידו ותשתין איפה שפעם שכב חתול מת. היא תסתכל עלי בפנים חמודות עם לשונה הוורודה שיוצאת החוצה ותפהק. ואז תמשיך לרוץ הלאה. כי החיים ממשיכים.

(אגב חתולים פגועים, שוקי מביא את סיפורו של אחד שמזלו היה מעט טוב יותר)

7 תגובות בנושא “זכרון של חתול

  1. ראיתי לפני 9 שנים חתול נדרס ע"י טרנזיט גדולה. לא עוזב אותי עד היום.
    שניים חצו את הכביש, אחד חטף את הבומבה מהרכב, שהמשיך לנסוע. פרכס כדקה-שתיים ואז נדם. השני ישב לידו וחיכה שיקום.
    נשבר לבי.

  2. פעם ראיתי חתלתול ×’'×™× ×’'×™ נפגע על ידי מכונית ומת תוך שניות ספורות. אחת החוויות הקשות של ×—×™×™. תנחומי 🙁 תהי נשמתו של המשופם הקטן צרורה בחיבוקו של חתול התקרה.

  3. עצוב מאוד. גם אני ראיתי. שדרות חן בתל אביב..כלב רודף אחרי חתול, חתול רץ לכביש, חתול נדרס, הכלב ממשיך בדרכו, רוכב אחר בעליו. טבע אכזר? אשמת המכוניות? אשמת הבעלים?
    אשמת העיריות! צריך לסרס את חתולי הרחוב. לספק מקלטים, יש כסף תנו אותו לחיים..לא למתים.
    אסור לשכוח את המשמעות של הדבר הזה. מליון חתולי רחוב. מפוחדים, מורעבים. חיים על קצה השערה (או השסי) די כבר!

  4. דנה, את צודקת לגבי עניין האחריות הציבורית, אולם אני חושבת שבמקרה שאת חזית, האחריות הינה ברובה על בעל הכלב. כלב לא צריך להסתובב חופשי ללא רצועה, גם אם הוא הכלב הכי מקסים בעולם, בעליו קרובים או רוכבים על אופניים או מה שזה לא יהיה. ולא רק מאחר והוא יכול לתקוף חתולים תמימים, אלא גם ילדים, רוכבי אופניים או הולכי רגל בוגרים וגם להיפגע על ידי מכונית בעצמו (או לאכול דברים שהוא לא אמור ולקבל מזה הרעלת מזון או מחלות). בקיצור, כל הכבוד למי שמוציא את הכלב עם רצועה ועוד אוסף אחריו.

    ולגבי החצולים המסכנים הללו, אני לא יכולה לראות את הדברים האלה. לו הייתי בסיטואציה הזו, יש סיכוי טוב שהייתי רצה לכביש ומנסה להציל אותו, אבל אצלי ×–×” חלק מהמקצוע…

  5. עצוב, אבל נהדר שהוצאת מהמקרה הזה פוסט כל כך מרתק.

    לפני כמה שבועות הלכתי עם חברים בכרם התימנים בתל אביב ופרפרה לה שם יונה שכנראה נפצעה, מי יודע ממה, על המדרכה. שלושה חתולים כיתרו אותה והסתכלו בסבלנות ואז בבת אחת התנפלו עליה וקרעו אותה לגזרים. ×–×” ×”×™×” דומה יותר לסרט מצויר – ענן אבק ונוצות לכל עבר – מאשר למי שציפיתי שיקרה, שזה דם וחלקי גוף מתעופפים. אבל עדיין, ×–×” × ×—×§×§. לא ×”×™×” מה לעשות, ×–×” הטבע – ציפור פצועה סופה למות, וחתול רעב סופו למצוא ארוחה בכל האמצעים החייתיים העומדים לרשותו.

  6. מזדהה כל כך. כשהייתי קטנה גורון בן כמה ימים שניסיתי להציל מת לי בידיים..וזה בהחלט נחקק.
    כתבת יפהפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.