טיפות השוקולד של קרולינה

אוף, כמה שזה טוב!

לפני כמה חודשים נסעתי עם עידית לירח דבש. בשלב התכנונים, כשניסינו להבין לאן בכלל אנחנו רוצים לנסוע, החלטנו לסטות מהדרך הבנאלית אולי של נופש בתאילנד או באיזה אי אקזוטי ולנסוע לטיול עצמאי בדרום ארצות הברית. היו שתי סיבות שהובילו אותנו לשם. האוכל והמוזיקה. מצד אחד רצינו לחוות את האוכל האמריקאי השורשי, לא הגרסה החיוורת שלו המוגשת במזללות הארץ, אלא משהו ארצי יותר, אמריקאי יותר. מצד שני, רצינו למצוא את המוזיקה האמריקאית הראשונית, האמריקנה שהולידה מתוכה את הבלוז, את הקאנטרי, את הרוקנרול ועוד.

במידה מסוימת, לא מצאנו לא את ×–×” ולא את ×–×”. את חוויות האוכל סיכמנו בבלוג הבישול שלנו. ובעניין המוזיקה… ×–×” לא ×”×™×” בדיוק מה שחשבנו. עלינו על המטוס בציפיה למצוא × ×’× ×™ רחוב שחורים וזקנים שיפליאו בנגינת כינור או בנג'ו בקרנות הרחוב, ולהקות צעירות שמנגנות את המוזיקה של דור הסבים שלהן. ×–×” לא בדיוק ×”×™×” כך, אבל ×”×™ – עשינו חיים.

את המוזיקה שלא מצאנו שם גיליתי עכשיו, אצל טיפות השוקולד של קרולינה, או בשמם הלועזי Carolina Chocolate Drops. לפני כמעט שנה גיאחה הזכיר אותם בעונג שבת ומפה לשם התגלגלתי כדי להוריד את האלבום האחרון שלהם – Genuine Negro Jig. האלבום שכב אצלי בדיסק הקשיח של העבודה הרבה זמן, לא מקבל שום התייחסות, עד שפרח מזכרוני.

בחודש וחצי האחרונים הייתי בבית, מחלים מניתוח. השבוע חזרתי לעבודה ותוך כדי התארגנות מחודשת (מחיקת מיילים שהצטברו, נסיון להבין מה זה כל הנהלים החדשים שנוצרו) התחלתי לשמוע דברים מתיקית המוזיקה שנשכחה ממני, וביניהם האלבום הזה. כמו ברוב המקרים שבהם אני מאזין למוזיקה תוך כדי עבודה, אני מקשיב רק בחצי אוזן. המוזיקה נכנסת ויוצאת ובעיקר שומרת על הראש שלי לא מרוקן מצלילים. אך תוך כדי שהאלבום הזה התנגן שמתי לב לכאב חם שהולך ומתגבר ברגלי השמאלית. די מהר הבנתי שהגורם לכאב הוא הקפיצה הקצבית של רגלי השמאלית עם המוזיקה ואז קלטתי שאני ממש נהנה ממה שאני שומע והתחלתי להקשיב. וכשהאלבום נגמר עשיתי משהו שמזמן לא עשיתי: האזנתי לו מהתחלה, הפעם עם אחוזי קשב גבוהים יותר.

וממש, אבל ממש אהבתי מה ששמעתי. זה מה שחיפשתי בעיירות של דרום ארצות הברית. זה מה שציפיתי למצוא בבקתת עץ בקרחת יער באמצע ה-Crooked Music Road. מוזיקה שאי אפשר להתעלם ממנה, כי השרירים שלכם לא יתנו לכם. מוזיקה מלאה בכל טוב מעולם הכינור, הבנג'ו והקאזו. מוזיקה שנשמעה כאילו נולדה לפני 100 שנה בעיירת כורים באפלאצ'יה אבל מנוגנת על ידי שלישית שחורים צעירים.

הקשיבו, למשל, לשיר הבא – Cornbread and Butterbeans. ביצוע שלהם לשיר ישן. אי אפשר שלא לאהוב את הבנג'ו ×”×–×”, את הביטבוקסינג בבקבוק(!), את הכינור השמח והמילים העליזות.

מה שיפה בלהקה הוא החיבור הטבעי לעבר שלוקח אותו לעתיד. כל החיבור ביניהם נוצר סביב מוזיקאי בשם ×’'ו תומפסון – כנר שחור שנמצא אי שם בין גיל 80 ל-90 וגר בצפון קרולינה. בצעירותו × ×”×’ לשבת במרפסת עם חברים, אחרי יום עבודה בשדה, ולנגן שיר אחרי שיר. שלושת חברי הלהקה – דום פלמונס, ריאהנון גידנס וג'סטין רובינסון – נהגו להפגש עם תומפסון פעם בשבוע ולעשות ×’'אם. הם עוד לא ממש היו להקה אז, אלא פשוט שלושה חברים עם תשוקה למוזיקה – ומפה הרי נולדים הדברים הטובים ביותר.

אז בינתיים הם הוציאו כמה אלבומים, אחד עם ×’'ו תומפסון עצמו. ולפני שנה, בפברואר הקודם, הוציאו כאמור את אלבומם האחרון – Genuine Negro Jig (שכחושבים על ×–×”, יש לו יופי של שם). לא רק זאת, אלא שהם זכו בגראמי לאלבום הפולק המסורתי הטוב ביותר לפני כמה שבועות – שזה כבוד נחמד, אפילו שהגראמי לא באמת ×›×–×” מעניין.

ומה שכל כך טוב באלבום הזה הוא, כאמור, שהם מחברים בטבעיות בין העבר הרחוק, העבר הפחות רחוק, ההווה והעתיד. האלבום מכיל גרסאות לשירי בלוז ישנים, כמו גם כמה קטעים מקוריים אבל אחדים מהקטעים המעניינים ביותר, לדעתי, הם הקאברים לשירים "אחרים", כמו למשל ביצוע אדיר ל-Hit 'Em Up Style של Blu Cantrell שלדעתי עולה בעשרות מונים על המקור.

ויש עוד, כמו ביצוע מצוין (אך לא כמו המקור) ל-Trampled Rose של טום וייטס ועוד. תריסר קטעים באלבום שהוא אחד הדברים הכי טובים שהתדפקו על עור התוף העייף שלי לאחרונה. כדאי, ממש כדאי לכם ללכת ולהקשיב לו, זה יעשה לכם טוב. או אם לצטט את אחת המגיבות אצל גיאחה: "מי שלא שמע אותם חי חיים עקרים, באמת."

Carolina Chocolate Drops

והנה סרטון ה-preview שהופץ לקראת יציאת האלבום:

תגובה אחת בנושא “טיפות השוקולד של קרולינה

  1. פינגבאק: תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » בינתיים, בבית (ובו הכותב מעמיד פני מרמיט)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.