אנדרו בירד תמיד יתקשר אצלי לאחד הרגעים הכי יפים בחיים שלי שאותו לא אפרט כאן. מספיק רק לומר שיש בו המון יופי, בבחור המוכשר הזה. הוא לא רק נראה בסדר גמור, אלא הוא גם יוצר מוזיקה שאין שניה לה. במילים הלא ברורות שלו, הלחנים השובבים אך כל כך מלאי חן שלו, השריקות הנפלאות והמיוחדות שלו (אגב, אתם יודעים שהכשרון של וולטר מהחבובות זה בעצם הוא, כן?)

אחד הדברים הראשונים שלמדתי מעידית על המוזיקה שלו היא הנטיה שלו לשחק מול כולם עם הקטעים שהוא מלחין. למה הכוונה? אני מניח שכל מוזיקאי כמעט יסכים שחלק מהתהליך שלו הוא – ובכן – לשחק. נולד איזה לחן, איזו פראזה מסוימת, ואז מתחילים לשחק עם ×–×”, לנסות כל מיני וריאציות, להלביש על ×–×” דברים, לפרק ולבנות מחדש ולשנות עד שמגיעים לתוצר המוגמר, אם יש באמת דבר ×›×–×”. הרוב עושים את ×–×” בחדר השינה או חדר החזרות או אולפן ההקלטות. אבל אנדרו בירד עושה את ×–×” גם – במובן ×›×–×” או אחר – על גבי האלבומים שלו. קחו לדוגמה את הקטע הבא מאלבום סולו מוקדם שלו, Weather Systems. הקטע נקרא, בפשטות, I:

ועכשיו הקשיבו לImitosis, שיצא באלבום Armchair Apocrypha כשש שנים לאחר מכן:

או למשל, מאותו אלבום מ-2003, הקטע Skin:

ומאלבום המופת Andrew Bird & the Mysterious Production of Eggs (שיצא שנתיים אחר כך), השיר Skin Is, My:

אני חושב שהכוונה שלי ברורה. זה לא שיש המון דוגמאות כאלו (אלו השתיים שאני זוכר וייתכן ואלו השתיים היחידות) ואפשר גם לומר שאותו אלבום מ-2003 הוא סתם אלבום ביניים שהוא שיחרר, בלון ניסוי אם תרצו. אבל היום אני מקשיב לאלבום החדש שאמור לצאת בעוד כמה ימים ואז אני נזכר בשיר Orpheo Looks Back מהאלבום Break It Yourself שיצא מוקדם יותר השנה:

והסיבה שנזכרתי בו היא השיר Orpheo שנמצא בסוף האלבום החדש. לצערי אין אותו עדיין ביוטיוב, אז העלתי אותו לכאן (מתנצל על האיכות הנמוכה):
[audio:http://www.bathlizard.com/bathlizard.com/wp-content/uploads/2012/10/07-Orpheo.mp3]

אם תשאלו אותי, האבולוציה של השיר הספציפי הזה הפכה אותו להרבה, הרבה יותר יפה. ואם תשאלו אותי שוב, אני אטען שאנדרו בירד קצת התקלקל לי בשנתיים האחרונות. קשה לי להסביר מדוע. אולי הוא הפך למתוחכם מדי, או שהוא נתקע קצת יותר מדי בשטאנץ הזה שלו, שהוא שטאנץ מוצלח, אבל לא כשעושים אותו שובושובושוב. אבל אם תשאלו אותי עוד משהו, אני אשמח לומר שהאלבום החדש, שייצא בתזמון מושלם לחורף (אם יגיע לפה אחד כזה), מעיד על חזרתו של אנדרו בירד למקום הטוב ביותר שלו. המקום שממנו הוא יוצר מוזיקה יפהפיה, לא פשוטה אך לא מתחכמת מדי, ועם נגיעות אמריקנה שלצערי נעדרו ממנו לאחרונה. אבל הוא כאן שוב, וזה משמח נורא, ואין סיבה טובה יותר לעמעם את האור בסלון ולקחת את האישה שאתם אוהבים למטבח כדי להכין עוגיות אהבה משגעות בזמן שהאלבום הזה מתנגן ברקע.

ועד שהאלבום ייצא, מסתבר שאפשר להאזין לו בגארדיאן. לא הצלחתי להדביק את הנגן כאן, אז הנה הקישור לשם.

אגב, בדיוק היום התפרסם סאמפלר מהאלבום החדש, שאפשר להוריד אותו מכאן.