על ייאוש

1. התעוררתי אתמול בבוקר ויצאתי לטיול עם הכלבה. תוך כדי שוטטות באוויר הבוקר המקפיא, התעדכנתי בחדשות וגיליתי שבזמן שישנתי, הכנסת אישרה את חוק המסתננים. (ברוב מגוחך של 37 לעומת 8. איפה היו 85 הח"כים האחרים האחרים?)

זה מאכזב כשלעצמו. מרתיח, אפילו. וזו הרי עוד טיפה בים של הצעות חוק משוגעות, בזויות ומפחידות שהתרגשו אלינו בשבועות/חודשים האחרונים.

2. ובאמת שאני מתקשה להבין איך מכל המקומות בעולם, דווקא המדינה שלנו הצליחה לחוקק חוק שכזה. (מפתיע שאני עדיין מופתע, לא?)
למי שלא יודע על מה אני מדבר, אגיד בקצרה שהחוק הזה מנסה להתמודד עם בעית המסתננים ומבקשי המקלט על ידי הקמת מתקן כליאה ענקי שיכול להכיל כעשרת אלפים כלואים, ובו יהיה ניתן לכלוא בני אדם לתקופה של עד שלוש שנים, ככה סתם, ללא משפט (תקופת זמן חריגה, יחסית לעולם).

3. עכשיו, אני לא בא לערוך פה דיון על בעית ההסתננות. נניח שיש בעיה (נניח). האם הפתרון הוא לקחת אנשים ולתקוע אותם בכלא עצום לשלוש שנים רק כי הם הגיעו לבקש פה מקלט? יש לזכור שחלקם, לפחות חלקם, פליטים שברחו מהבית, מקום שבו הרגו את קרוביהם ורדפו אותם עצמם (נשמע לכם מוכר? אה, סליחה, אסור להשוות). אבל, אז מה? בואו נניח שכולם מסתננים-מרושעים-שרוצים-לקחת-לנו-את-מקומות-העבודה-ואת-הנשים-שלנו. למה לבדוק בקשות הכרה לפליטים כשאפשר פשוט לכלוא אותם ולהעלים אותם מהעין? יותר עדיף.

מסתננים
התמונה ברשיון by-nc-nd וצולמה ע"י יוסי גורביץ. המקור כאן.

4. אתמול עבדתי במרפאה. בין הדרכה לטיפול, התעדכנתי מדי פעם בטוויטר והתברר לי שמתארגנת בערב הפגנה בכיכר רבין נגד החוק הזה. החוק כבר עבר, אבל אולי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. כשהגיע הערב, הרגשתי שאין לי כוח לצאת מהבית, לנסוע לכיכר, לחפש חניה. וזה הרגיז אותי שאין לי כוח. כי רוב היום החוק הזה (ואחרים) קפץ לי לראש וצקצקתי ביני לבין עצמי, אבל כמה אני יכול לצקצק?

5. אז בסוף, בהחלטה רגעית, החלטתי ללכת. הגעתי לכיכר בערך מתי שהתחילו לחסום את אבן גבירול. עמדתי שם, אפי קופא מקור. ראיתי כמה אנשים מוכרים מהטוויטר. את חלקם זיהיתי אך נבוכתי מלגשת לומר שלום. מסביב נשמעו כמה קריאות ("העם דורש צדק לפליטים" היתה הבולטת שבהן). כמה חבר'ה ניסו לשכנע כמה חבר'ה אחרים לרדת לכביש כדי לחסום אותו ביתר יעילות. מכוניות צפרו.

ובעיקר הרגשתי שכל זה חסר טעם.

6. חסר טעם כי הרי החוק כבר עבר. כמה עשרות, אולי מאות, אנשים שיצאו לכיכר (בספונטניות מעוררת הערכה, יש להודות) לא יביאו לשינוי החקיקה הזו. לא ככה ולא כל כך מהר. זה היה, ככל הנראה, מעט מדי ומאוחר מדי. וכי למעט מדי אנשים, כך נראה, אכפת בכלל.

7. אחרי כחצי שעה החלטתי לחזור הביתה. בדרכי חזרה אל הרכב צייצתי:
"הייתי לרגע בהפגנה. זה הרגיש חסר טעם. כמו לכתוב עם טוש לבן על קרח. עכשיו חולף על פני בתי הקפה של אבן גבירול עם אף קפוא."
וזה באמת הרגיש חסר טעם. חסר טעם וריקני בערך כמו כוס הקפוצ'ינו מלאת הקצפת וסירופ השוקולד שהוגשה לאיזה שולחן שבדיוק חלפתי על פניו בדרך לרכב (ברצינות? קפה עם קצפת וסירופ שוקולד? אנחנו בקפולסקי וזו 1987?)

8. וחוק המסתננים הוא רק דוגמה אחת. הרי יש עוד. בכל התחומים. עוד כתבה שעצבנה אותי אמש היתה זו על הצעת החוק המטומטמת שמבטלת את החובה לסמן מחירים על גבי המוצרים. חוק אנטי-צרכני מובהק. אחרי כל הקיץ שעברנו, זה מה שאנחנו מקבלים? אז מה הטעם?

9. עד כאן. אין באמת פואנטה לפוסט הזה. רק ייאוש. המזל הוא שאני בטוח שהוא זמני.

קריאה נוספת ומומלצת בעניין החוק המעפן ×”×–×”: "חוק הפליטים, שפרה ופועה" – בבלוג של מוטי פוגל

עדכון: אוסיף לכם גם את הפוסט הזה של דובי קננגיסר. הוא צודק במה שהוא אומר, שלהפגין מול עצמנו בכיכר רבין זה קצת מיותר ומפספס את המטרה.

5 תגובות בנושא “על ייאוש

  1. ערן, הייאוש לא זמני, אל תחיה באשליות.
    מי יציל את המצב? ניצן הורביץ? יאיר לפיד?
    אני בנאדם אופטימי בכל תחומי החיים חוץ מאחד- עתיד המקום שבו אני חי.

  2. הייאוש לא זמני – כל הסקרים שניסו לנבא כמה מנדטים יקבל יאיר לפיד בשלב עמום זה, חשפו שמפלגות הממשלה עדיין הולכות להיות הרוב, כאילו לא למדנו דבר מהקדנציה הנוכחית שלהן.
    הציבור מטומטם ואנחנו נשלם.

    ההליכה להפגנות השונות והמחאה בכלל מייאשת לנוכח המציאות שממשיכה בשלה, לנוכח העייפות שעמה אנחנו מגיעים לאחר עוד יום עבודה ארוך ולא מספיק ריווחי. אבל ניסינו כבר שנים ארוכות את שיטת ה"להתלונן בבית לעצמנו" וזה לא עבד. מוטב לנסות, וקצת גם, בכל זאת, לקוות.

  3. ערן, היאוש לא זמני, הוא רק הופך יותר נוח.
    אנחנו מדינה צעירה מדי עם בעיות של זקנה ועם פוליטיקאים שכל מה שמעניין אותם זה הנקודה ססוף המשפט שלהם והשורה בבנק.
    עצוב, אבל מציאותי.

    מצד שני, אין על העם שלנו.למרות שמתעמרים בו. אולי המחאה החברתית צריכה לחזור בכל הכוח.
    אולי זה יקרה אחרי החורף. כי קר וזה כמו לכתוב עם טוש לבן על קרח.

  4. להיפך – הרבה יותר קל לגור באוהל בחורף היחסית קייצי שלנו, מאשר בחום של 35 מעלות בצל.

  5. מרגישה כמוך, ייאוש ועצב אין סופי על מדינה שנעלמת לי, לנו בין הידיים. יום אחד נקום ויהיה מאוחר מידי (אם לא כבר, כאמור)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.