על הורות מוגזמת (פוסט לא מעובד)

כתבתי בכותרת שזה פוסט לא מעובד. הוא אוסף כמה מחשבות שהיו לי בעקבות דיון שהתפתח הבוקר בטוויטר ואני כותב אותו עכשיו בעבודה. הוא נכתב ופורסם, בלי יותר מדי עריכה ועיבוד. סתם כי אין זמן.

היום בבוקר, בעודי אוכל משהו, קישרתי למאמר הזה של נרי ליבנה ב"הארץ" וכתבתי בטוויטר שיש פה כמה מילים חכמות שלה על אמהות המיניקות עצמן לדעת (הכותרת של ליבנה). הציוץ הזה עורר דיון קצר בטוויטר שגרם לי להרגיש שלא הובנתי כראוי. להסביר את עצמי ב-140 תווים יהיה קשה, אז אכתוב כאן כמה מילים.
המאמר של ליבנה מגיע בעקבות הדיון סביב כתבת השער ממגזין TIME על Attachment Parenting, כאשר על תמונת השער מופיעה תמונה של אם צעירה המניקה את בנה שכבר איננו תינוק. אני לא יודע כלום על Attachment Parenting ונראה שכל נושא ההנקה המאוחרת הוא רק חלק מהעניין. אבל ברור לי למה המגזין בחר להדגיש את זה בתמונת השער. היי, אפילו בישראל מדברים על השער הזה. רייטינג שווה כסף.

התגובות שקיבלתי בטוויטר באו בטענות לליבנה שהמאמר שלה מלא בבורות, הטעיות ודעות קדומות. היו כמה אמירות בעניין הנקה בכלל והנקה מאוחרת בפרט, האם היא מתבצעת בפרטיות הבית או שהאמא מגיעה להפסקת עשר בגן הילדים להניק, כמו שכותבת ליבנה. וכל זה לא ממש מעניין אותי, כי זה לא העיקר, בעיני. תכף אסביר את העיקר, אבל אחרי שקראתי מחדש את המאמר של ליבנה, אני מסכים שהוא בעייתי, ואם לצטט את נדב פרץ-וייסבידובסקי, "יש לה שם כמה גרעינים של טיעונים מעניינים, קבורים בהרבה בולשיט".

הגרעין של הטיעון המעניין, אם תשאלו אותי, הוא ההורות המוגזמת, או המתאמצת מדי. גילוי נאות, אני עדיין לא הורה, אז יכול להיות שאין לי מושג על מה אני מדבר. אבל אני כן פסיכולוג שעובד עם ילדים ולא פחות חשוב מכך, עם הורים, ויצא לי להכיר אי אילו הורים במהלך הקריירה שלי (הקצרה מאוד, יש לציין – אני רק בשנת ההתמחות הראשונה).
כשאני מדבר על הורות מוגזמת או מתאמצת מדי, אני מדבר על הורות (ושימו לב, בבקשה, שאני לא מדבר על אמהוּת או אבהוּת, אני מדבר על הורות. it can go both ways) שלא יודעת לשחרר. נראה כאילו היום יש להורים מין צורך להצמד לילד כל הזמן ומכל כיוון. זה יכול להתבטא בהנקה עד גיל מאוחר (ובאמת שאין לי דעה מוצקה בנושא, בעיקר כי אין לי מידע בנושא) וזה יכול להתבטא בהורים שלא מאפשרים לילד לעשות שיעורי בית לבד כי הוא עשוי לטעות במשהו קטן ואוי ואבוי אם זה יקרה. זה יכול להתבטא בעוד המון דברים, כמובן. מי לא מכיר הורים שמרגישים שהם חייבים לשעשע את הילד בכל רגע נתון, רושמים אותו ליותר חוגים מימים בשבוע ומצפים ממנו להיות הכי מוצלח בהכל כי אחרת אלוהים יודע מה ייצא ממנו. או ההורים ההם שלא יכולים לשאת את המחשבה שיקרה לילד שלהם הדבר הרע הכי קטן, אז הם מכרכרים סביבו כל הזמן ונרגשים מכל ציוץ של מצוקה, שעמום או כאב, עושים הכל כדי לרפד, לתקן ולהרגיע. וכשהם לא מצליחים לעמוד בציפיות המוגזמות של עצמם, מתעוררות רגשות האשמה והכעס.

אז לא, אני לא אומר שהנקה מאוחרת היא כזו. אני לא אומר שהיא טובה או רעה, כי אני באמת שלא יודע. אני אפילו לא אומר שהנקה "רגילה" היא טובה או רעה. אני האחרון שיידע לשפוט בנושא. אני חושב שהנקה צריכה להימדד לפי היעילות התזונתית שלה והתרומה שלה להתפתחות הנפשית של הילד והקשר בינו לבין האם. ובאמת שאני לא מכיר מחקרי אורך בנושא. אולי כי לא חיפשתי (אם יש לכם מחקרים טובים בנושא, קשרו אליהם בתגובות, אשמח לקרוא).

כי כאמור, זו לא ההנקה שמעניינת אותי, אלא ההורות הדורשת-יותר-מדי-מעצמה. ההורות שצריכה לרגש את הילד בכל רגע נתון עד שהוא הופך קהה חושים לכל מה שאינו צבעוני, מרצד ועוצמתי. ריקי כהן כתבה לא מזמן על איך הילדים הופכים לנרקומנים של ריגושים ושווה לחשוב על זה.

אני בתחילת דרכי כפסיכולוג ואני לא מזהה את עצמי כפרוידיאני, קלייניאני או משהו כזה. אבל אם יש פסיכואנליטיקאי שאני מעריך את חשיבתו וכתיבתו באמת, הוא דונלד וויניקוט. אחד המושגים המוכרים ביותר שלו, והחשובים ביותר לדעתי, הוא של האם הטובה-דיה (Good-enough mother)1. לדבריו, יש איזה רצון להיות האמא הכי טובה, וזה בא על חשבון הילד שצריך בסך הכל אם שהיא מספיק-טובה. לא רעה. לא מושלמת. איזה מין ילד יכול להתפתח כראוי עם הורים שלא חיים בנוח עם הטעויות שלהם?
אנחנו לא יכולים להיות מושלמים לילדים שלנו, והרדיפה אחרי המושלמות הזו מיותרת ועשויה להזיק. ולכן הכותרת של הכתבה ב-TIME (שעוד לא קראתי, ואני רוצה לקרוא) היא דפוקה: Are you Mom Enough?
התחרות הזו, בין הורים להורים אחרים ובין הורים לבין עצמם, מיותרת.

ואני אשאיר אתכם עם שני דברים אחרונים. הראשון הוא פוסט נפלא של שירי פרציגר-כהן, שמדברת יפה על ההורות שלה שלא מוכנה להכנע לשעמום הזה של הילדים, וזה לחלוטין לטובתן.

השני הוא הקטע הבא מתוך המופע Word של לואי סי.קיי., אחד הקומיקאים ×”×›×™ מוצלחים היום שמדברים על הורות, לטוב ולרע. פה הוא מדבר על ההורים של היום שצריכים לעשות הכל עם הילד, לעומת ההורים של פעם, שאנחנו – אם תשאלו אותי – צריכים ללמוד מהם דבר או שניים.

[audio:http://www.bathlizard.com/bathlizard.com/wp-content/uploads/2012/05/10-When-I-Was-A-Kid.mp3|titles=Louis C.K. – When I Was A Kid]

(טוב, הוא מדבר פה על שטויות שהוא עשה בתור ילד, אבל הוא קומיקאי וזה לואי סי.קיי)

  1. הוא מדבר על אמהות כי בתקופתו כך היה נהוג. האבות נדחקו הצידה. היום צריך לומר הורה טוב-דיו []

12 תגובות בנושא “על הורות מוגזמת (פוסט לא מעובד)

  1. קודם כל – אני אוהבת את האופן שבו אתה לא מתעקש להיות נחרץ לגבי דברים, אלא משאיר פתח לדיון ולאי ידיעה.

    אני מסכימה עם ההפרדה בין הדיון בהנקה לדיון בהורות מוגזמת (או כמו שקוראים לה לפעמים הורות הליקופטר). הנקה (מסיבות שאני חייבת להודות שאף פעם לא הבנתי) מעוררת תגובות קיצוניות להחריד אצל אנשים. אני הנקתי את ילדי יחסית הרבה – מעל שנה כל אחד – ועדיין חטפתי חום כל פעם שמישהי התעקשה לשייך אותי לבריגדות ההנקה, וגם כל פעם שמישהו ×”×¢×– להעיר לי "מה הוא עוד יונק?". אני חושבת שהנקה היא משהו פרטי, החלטה אישית או זוגית, ואני לא רואה שום סיבה לחבר אותה לאג'נדה או להפוך אותה לדיון ציבורי.

    אבל בעוד הנקה ממושכת מקושרת באופן די מובהק לז'אנר אחד של הורות, הנושא של הורות מוגזמת מגיע מכל צידי הספקטרום. מאמא נמרה שהילדות שלה חיות לפי תקנון נוקשה ועד "אמהות הגרנולה" ועקרון הרצף. את עמדתי בנושא כבר כתבתי מספר פעמים, בעיקר בפוסט אליו קישרת (היי, תודה על זה!), אבל אם לסכם אותה בקצרה היא אומרת צ'יל דה פאק אאוט. תנוחו ותניחו קצת לילדים שלכם.

  2. אשתי מצטטת חברה שאומרת: כל אמא שמשקיעה פחות ממני היא אמא מזניחה וכל אמא שמשקיעה יותר ממני היא אמא היסטרית.

  3. אני מסכים עם הדברים שכתבת כאן, אני פחות מסכים עם הקריאה שלהם לתוך הטור של ליבנה. הטענות של ליבנה נראות כמו טענות נגד עצם ההנקה שקצת רוכבות על הפולמוס שעורר השער ב"טיים".
    משפט המפתח בפוסט ×”×–×”, לטעמי, הוא "אני חושב שהנקה צריכה להימדד לפי היעילות התזונתית שלה והתרומה שלה להתפתחות הנפשית של הילד והקשר בינו לבין האם". ליבנה אומרת דברים שונים. היעילות התזונתית אינה משחקת אצלה תפקיד כלל (שהרי ילד בחברה המערבית שחי בבית עם מקרר, כיריים והורים שיודעים ללכת לסופר-פארם יכול לשרוד ולהתפתח יפה מאוד בלי לינוק ולו לגימה אחת של חלב-אם). לעניין הנפשי והרגשי היא ניגשת מזווית שונה לגמרי – זו של ההורה. הדברים שהיא אומרת על ההשפעות שיש לאם שמגיעה בהפסקת עשר להניק את בנה בן השלוש הם לא יותר מאשר תירוץ שנועד לאפשר לה להגיע לפסקה האחרונה. זו גישה שאני מאוד לא אוהב.

  4. כאם צעירה לילדה בת חצי שנה ומשיחה עם אמהו צעירות יותר וצעירות פחות לילדים אני יכולה לומר שזה מרגיש כאילו המחוייבות ההורית והפן הרגשי שהגיע איתה הוא זה שדוחף אותנו לרצות הטוב ביותר עבור ילדנו, גם במחיר של הגזמה פרועה (שאינה נראית כזו במועד קבלת ההחלטות אלא רק בדיעבד). אני באופן אישי הפסקתי להניק לאחר 5 חודשים ובשבוע הראשון ללא הנקה חוויתי יסורי מצפון שלא הייתי מאמינה שיהיו מנת חלקי, במיוחד לאור השיפור הרבה בתחליפי החלב המצויים כיום בשוק והמחקרים שקראתי המוכיחים כי ילדים אשר תזונתם מקורה בתחליפי חלב אינם חכמים, מוצלחים או מאושרים פחות. כשהקדשתי לכך מחשבה הבנתי שיסורי המצפון שנבעו בעקבות הפסקת ההנקה מקורם (אצלי לפחות) הוא בחשש שמא אני לא מקנה לביתי את התזונה הטובה ביותר הקיימת וזאת למרות האמור לעיל. "הטובה ביותר" הן מילות המפתח- אז נשאלת השאלה, לטעמי, טובה ביותר עבור מי?, עבורי כאמא או עבור הילד. אני חושבת שזו השאלה שנשאלת לגבי כל התנהלות שלנו סביב ילדנו. האם החוגים אליהם שולחים, האם הצמר הגפן בו עוטפים, האם התזונה אותה מקנים ולה מחנכים היא הטובה ביותר עבורם או עבורנו כהורים.

    האם ההתנהגות אותה אתה מתאר נובעת בין היתר כיוון שכהורים בעלי קריירה שאינם נמצאים בבית בשעות הצהריים על מנת לקבל את ילדנו מהגן או מבית הספר אנחנו מונעים מרגשי אשמה ורצון לגונן על ילדנו כשאנחנו נמצאים איתם וזאת כיוון שאין בידנו לעשות זאת במהלך כל שעות היום… ואז שוב- האם טובת ילדנו היא העומדת מול עינינו?

  5. כתבת יפה.
    אבל אני רוצה לומר שבעיני העיוורון המגדרי שאתה מאמץ כאן הוא שגוי, או לכל הפחות בעייתי. זה נכון שגם נשים וגם גברים יכולים להיות הורים מוגזמים. להערכתי ניתן לייחס הורות מוגזמת שכזו גם לאופי ספציפי של בן-אדם אבל גם ללחצים החברתיים המופנים כלפיו. בהקשר הזה לא ניתן להתעלם מכך שהדרישות החברתיות מאימהות הן הרבה יותר גבוהות מאלה שמופנות כלפי גברים. אני הולך צעד נוסף קדימה וטוען שהערך הגבוה שאנשים מייחסים כיום להנקה לא נועד אלא להשאיר נשים בבית.

  6. כאמא לארבעה ומניקה למרחקים בינוניים עד ארוכים, מסכימה איתך על שני דברים.
    א. שאתה לא מבין דבר וחצי דבר בהנקה. שמחה שאתה כותב את זה.
    ב. לגבי הורות מוגזמת – מסכימה לחלוטין. לצערי, רואה את התופעה הזו מסביבי כל הזמן ואת הנזק שנגרם לילדים. כמו שאתה כותב, נלקחת מהם הזכות להנות מריגושים אמיתיים ובעצם, לגלות את העולם בכוחות עצמם, כמו שילדים בריאים ונורמלים צריכים לעשות.

    כמובן, שבהמשך לסעיף א', אין כל קשר בין הנקה לטווח ארוך לבין הורות מוגזמת. הנקה היא ברירת המחדל להזנת תינוקות. עד היום לא נמצאה כל דרך הזנה שמתקרבת ליתרונות שהיא נותנת לילד וגם לאם (הנקה ממושכת מגנה על האם מסרטן השד ואוסטאופרוזיס). מחקרים גילו שהמערכת החיסונית לא מסיימת להתפתח לפני גיל 5-6 וזה הגיל שהטבע הועיד לנו להניק את ילדינו.
    רוב האמהות המניקות ממש לא עושות זאת כדי להצמיד את הילד אליהן ולא לשחרר. הנקה אחרי גיל שנתיים מכסה חלקים מאד קטנים של היום. היא עדיין נותנת המון למערכת החיסונית אבל מאפשרת לילד יותר מ23 שעות ביממה שמשוחררות מהאם.

    מנסיוני, הרבה מאד מהאמהות הלא משחררות הן דווקא אלו שהזינו מבקבוקים ועקב כך, לא הצליחו להפנים שהאחריות על אכילה היא על הילד. חלק מההורות המוגזמת בגילאים רכים היא מדידה אינסופית של מה נכנס לפה של הילד עד כדי חישוב CC של כל מזון. לא אופייני בכלל לאמהות מניקות….

  7. @שירי – ראשית, תודה על המשפט הראשון 🙂 שנית, יש לאמץ את הסיום שכתבת, צ'יל דה פאק אאוט, לגזור, לשמור ולתת לכל הורה.

    @מיטל – אני חושב שהרבה מההתנהגות ההורית הזו של היום נובעת מאשמה. אין ספק שכשאמא שלי היתה חוזרת מהעבודה בזמן כדי לקבל אותי מבית הספר היא הרגישה הרבה פחות אשמה מההורים של היום. אבל היא גם ידעה מאוד לשחרר כשצריך. למשל, הייתי חוזר הביתה לבד מבית הספר, נוסע באוטובוס מהצד השני של העיר, כבר בגיל 7. איזה הורה מוכן לעשות את ×–×” היום? ולמה? העולם לא הפך להרבה יותר מסוכן. אבל היום ויש רגישות יתר לסכנות שתמיד היו אבל בהינתן התקשורת של היום לעומת התקשורת של אז, המודעות גדולה יותר ואנשים חוששים יותר, וכדי להפחית לעצמם את החרדה, הם – לדעתי – עשויים לפגוע בתחושת העצמאות והבטחון של הילד. ולא אמרתי כלום עדיין על תחרותיות בין הורים וכל הכתבות שמתפרסמות חדשות לבקרים על הורות שיוצרות גם הן דחף להיות הורה הליקופטר ×›×–×”.

    @יפתח – אני מסכים לחלוטין שהדרישות החברתיות הן הרבה יותר גבוהות מצד האם. לא לחינם קיים המושג של "משרת אם" שיוצאים בה מוקדם הביתה ולא "משרת אב". ×–×” פסול בעיניי, אבל ×–×” אכן המצב.
    לגבי הצעד הבא שלך, שהחברה משתמשת בהנקה כדי להשאיר נשים בבית, קשה לי להגיב. אשמח אם מישהו ירים את הכפפה, או אם תפתח את התזה הזו (כאן, בבלוג, איפה שבא לך 🙂 )

    @נועה – אני אשמח לעיין במחקרים שאת מתייחסת אליהם בעניין פיתוח המערכת החיסונית והנקה עד גילאי 5-6.

  8. שמחה על ההבהרה שלך, ובגדול אני מסכימה איתך.

    אני מניקה את הגר כבר שנה וחצי, והאמת שזה בעיקר בגלל עצלות. אין דבר שאני שונאת יותר מלקום בלילה, וההנקה היתה פתרון מושלם להימנע מכך: במקום להתחיל לגשש אחרי אבקות ובקבוקים בשלוש בללה, פשוט מצמידים את התינוק לציצי וחוזרים לישון. שלא לדבר על היעילות של הנקה בהרגעת תינוקות (בעיקר כשהם חולים).

    יש תופעה של "חזרה לטבע", מה שנקרא "הורות טבעית", שחלק מעקרונותיו הם דחיפת הנשים בחזרה לתפקידן המסורתי "כי ככה קבע הטבע". זה מעצבן אותי. ועוד יותר מעצבן אותי שההורות ה"טבעית" (*) כוללת תחת מטריה אחת דברים מוכחים מדעית ביעילותם כמו הנקה יחד עם שטויות חסרות בסיס כמו הימנעות מחיסונים. אני צריכה לכתוב על זה פוסט מתישהו.

    (*) בכלל, מה זה בעצם "טבעי"? האם אמא שנותנת מטרנה וחוזרת לעבודה אחרי שלושה חודשים היא אמא מלאכותית?

  9. נסיוני האמהי הקצרצר (חוגגים חודש ראשון בסוף השבוע!) לימד אותי שמושג האם הטובה דיה, עם כל הערכתי לוויניקוט ועבודתו, הפך חסר משמעות מרגע שהתינוק נולד. כי המחשבה על לא לענות על כל צרכיו ברגע שהם מתעוררים, גם אם לו עצמו לא ברור מה הוא רוצה באותו רגע, היא בלתי נסבלת. הוא בכה במשך עשרים שניות כי לא הבנתי שהוא לא רוצה לאכול, אלא שהחיתול רטוב? אמא רעה! אמא איומה! נזק בלתי הפיך לנפשו הרכה! אני מבינה היטב שאין הורות מושלמת, אבל בין הבנה שכלתנית וקבלה ברמה הרגשית יש מרחק עצום.

    אגב, בארה"ב – לפחות באזור שלי ובבית החולים בו ילדתי – מפעילים לחץ עצום להיניק. בערך בפגישה המעקב השניה, אי שם באמצע השליש הראשון, התחילו לדבר איתי על הנקה, וזה רק הלך והתעצם לקראת הלידה וכמובן אחריה. אז מצד אחד כל האחיות יודעות להדריך איך להיניק ויש יועצות הנקה זמינות ולכאורה כל המשאבים וכל התנאים מעודדים הנקה, ומצד שני אין חופשת לידה ואין במקום העבודה שלי תנאים לשאוב חלב (יש ארבע אמהות לתינוקות קטנים במחלקה שלי, וכולן מתגנבות למשרד של אחד המרצים שממעט להגיע ושואבות שם). עוד אחת מהסתירות האמריקאיות המקסימות בהן אני נתקלת השכם והערב.

  10. @× ×¢×” – קודם כל, אני המום, אין חופשת לידה? מה נסגר עם האמריקאים האלו, ועוד באקדמיה? not cool.

    בכל מקרה, אני אקח את המילה שלך על מה שקורה ברגע שנולד התינוק. אבל אני ממש לא חושב שוויניקוט התכוון לדברים שלו בגילאי הינקות המוקדמים כל כך. הוא אמנם ממשיך את דרכה של קליין וההסתכלות של התקופה על עולם הנפש התינוקי כבר מגיל אפס, אבל באמת יש משהו בגילאים האלו של חוסר האונים המוחלט של התינוק והצורך לדאוג לו בכל רגע נתון ובכל מובן המילה שלא מאפשר את מרחב הביניים הזה, אם לשאוב מושג אחר מוויניקוט, שבתוכו יכולים להיווצר יחסי אם-תינוק ובמסגרתם יכולה האם לבנות את עצמה כאם טובה דיה.

  11. למרבה הצער אין בארה"ב חופשת לידה בתשלום. במדינות שונות המדיניות קצת שונה, אבל בגדול המצב רע:
    http://www.nationalpartnership.org/site/DocServer/ParentalLeaveReportMay05.pdf?docID=1052

    תוסיף לזה גם את העדר ביטוח הבריאות הממלכתי, ופתאום ישראל נראית כמעט כמו שוודיה.

  12. נכנסתי לפה בכלל בגלל המוזיקה.
    ונזכרתי
    ש(בתוך הראש שלי לפחות)אני חייבת לך תשובה, כמעט על אותה הרפסודה
    על האמא ש"עשתה אאוטינג" לבן שלה.
    (יותר נכון, מה ואיך ילדים בגיל 7 יכולים להגיד או להצהיר על המיניות שלהם)
    אני שמחה שאין לי כבר מה להגיד על הנקה, כי ארבעה ינקו וזה היה מזמן
    ומשוכנעת שיש גיל שזה פשוט לא מתאים,
    אבל זה באמת משהו אישי כל כך, כמו שכותבת שירי למעלה.

    ואני אוהבת את איך שהצגת את הדברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.