לטאת ספרים: דיוקנו של האמן כאיש קשיש

"When I read something saying I've not done anything as good as Catch-22 I'm tempted to reply, 'Who has? – Joseph Heller

כרוניקה של אימפוטנט ספרותי

בצעירותו כתב יוג'ין פוטה (Pota) רומן ביכורים שהביא לו תהילת עולם. מאז הוא ניסה ולא ממש הצליח להתעלות על ההישג. בגיל 74 הוא מוצא עצמו משועמם ומחליט לנסות ולכתוב רומן חדש, והפעם הוא רוצה להצליח בגדול.

"דיוקנו של האמן כאיש קשיש" הוא הספר האחרון שכתב ג'וזף הלר, שידוע יותר כמחבר של "מלכוד 22". אני מאמין שרוב קוראי הלטאה לא מכירים את ספריו האחרון של הלר (אני יודע שאני לא) ואולי באמת יש הקבלה בין סיפור יצירתו של הלר ובין סיפור יצירתו של הסופר שברא, פוטה. הספר מגולל את נסיונותיו של פוטה לכתוב רומן שכנראה יהיה שירת הברבור שלו. להמשיך לקרוא

סופרי ישראל, הישמרו לנפשותיכם!

בשבוע הבא יחלו אירועי שבוע הספר שבאורח פלא, כמו שרק אצלנו אפשר, יימשכו עשרה ימים. תמיד חיבבתי את שבוע הספר, עוד מהימים התמימים שבהם הוא עוד לא היה הפקה גרנדיוזית שקמה על חורבותיו של פסטיבל "טעם העיר" בגני התערוכה, עם המון אבטחה ודוכני מזון, אלא משהו סולידי יותר, בכיכר רבין. אני זוכר שאבי היה לוקח איתי מדי שנה והיינו משוטטים בין דוכני הספרים, ותמיד מגיעים לדוכן שבו ישב יגאל מוסינזון ז"ל וחתם על ספרים של חסמב"ה (הוצאת "שלגי" אם אני זוכר נכון).
גם השנה אני אלך לשבוע הספר ואשוטט בין הדוכנים, רק שזה ייקח הרבה יותר זמן. גם השנה אני אקנה כמה וכמה ספרים, בטח במבצע של "קנה 2 והשלישי חינם" או "שלם על דפים בשמונים שקלים והכריכה עלינו". גם השנה אני לא אקרא את הספרים האלו לפחות עד לשבוע הספר הבא.
גם השנה אני אתהה מתי אני אהיה בצד השני של הדוכן כאשר קורא זגוג-עיניים יבקש ממני בענווה לחתום על ספרו, או כאשר קוראת זהובת-תכשיטיים תכתיב לי את ההקדשה שתהיה הכי מיוחדת בשבילה, כי היא "הקוראת מספר אחת שלי".
אבל השאלה הגדולה היא האם גם השנה יתרחש מה שקרה בשנה שעברה, ועניינו נוגע לכותרת הקטע הזה. להמשיך לקרוא

לטאת האמבט: מרים רות ז"ל

סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר – ארנסט המינגוויי

זה סופו של
בשלושה עשר לנובמבר (שזה לפני חמישה ימים) הלכה לעולמה מרים רות, והיא בת תשעים וחמש. גיליתי את זה רק עכשיו, ולגמרי במקרה. גם לקח לי זמן להבין מי זו מרים רות. מסתבר שהיא הייתה אשת חינוך וחוקרת ספרות ילדים. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה (וו-הו!!) ותואר שני בחינוך. זוכת פרס ביאליק לספרות, פרס "אות החיוך" של יוניצ"ף וגם פרס זאב על מפעל חיים. לא עוזר לכם הרבה בזיהוי הא? טוב אז אני אגלה לכם שבעיקר היא התפרסמה בתור זו שכתבה "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל", "תירס חם" ועוד הרבה ספרים אחרים לילדים.
אני לא יודע מה אתכם, אבל אם יש ספרים שאני זוכר מהילדות אז "מעשה בחמישה בלונים" ו"תירס חם" הם ודאי חלק מהם, לצד כמובן "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" של לאה גולדברג.
היא החלה לכתוב בגיל מאוחר, אחרי שכבר הכירה את התחום וכתבה עליו לא מעט. את ספרה הראשון ("מעשה בחמישה בלונים") פרסמה בגיל 64. מה שאומר שעוד יש עתיד לסופר שבתוכי.
הייתי כותב לכם עכשיו קטע על הספרים האלו, אבל אני כבר לא ממש זוכר אותם (ומצטער עכשיו שאין לי אותם בבית). אבל האמת שכבר עשו את זה בשבילי. אז במקום לכתוב לבד, אני לוקח טיפה חופש השבוע ומביא לכם (חלקים) ממדורה של נרי ליבנה "אורחות החיים", מוסף הארץ, להמשיך לקרוא

לטאת ספרים: אודיסיאה

בסופן של דברים, האנשים, כל האנשים, מתים.
סיפורים לא
– אלכס אפשטיין, מהספר "אודיסיאה. רומן".

אודיסיאה
כשהייתי קטן אחד הסיפורים שהכי אהבתי הוא האודיסיאה. אותו סיפור ארוך ומפותל על קורותיו של אודיסאוס, שליט איתקה, לאחר מלחמת טרויה. למי שלא מכיר, אודיסאוס לאחר המלחמה היה קצת שחצן מול האלים ואלו שלחו אותו למסע נדודים ארוך מאוד בטרם יצליח לחזור הביתה. בדרך הוא יתקל בקיקלופים, סירנות, מכשפות, מפלצות ופוסידון אחד שמת להרוג אותו. בסוף הוא כמובן חוזר הביתה והכל בא על מקומו בשלום. מאז המילה אודיסיאה השתרשה בשפה כתיאור של מסע ארוך מאוד ומלא מהמורות. טרם יצא לי לקרוא את גרסת המקור, שנכתבה ע"י הומרוס, והאמת היא שכילד קראתי כל מיני גרסאות מותאמות לילדים. לכן שמחתי כאשר בשוטטות בחנות מציאות של רשת סטימצקי מצאתי את ספרו של אלכס אפשטיין, הנקרא בפשטות "אודיסיאה. רומן". זהו ספרו הראשון של אפשטיין שיוצא לי לקרוא. הוא התפרסם במחוזותינו בעיקר בזכות הסיפורים הקצרצרים שלו (שחלקם מתפרסם בעיתון "הארץ"). כשאני אומר סיפורים קצרצרים אני לא מתכוון לסיפורים של עמוד או שניים, אלא סיפורים של פסקה, שתיים לכל היותר. אבל הספר הזה הוא רומן לכל דבר והוא מספר את סיפורו של אודיסיאוס בצורה הכי מרתקת ומעניינת שנתקלתי בה עד כה. הסיפור, למיטב ידיעתי, נצמד למקור, אך הוא מסופר בשפה עדכנית ויפהפיה, עשירה מאוד, ובקו עלילה שבור לגמרי, זאת אומרת שהסיפור נגמר עוד לפני שהוא מתחיל, ובאמצע הוא חוזר אחורה וקופץ קדימה וחוזר חלילה. לא רק זה, הוא גם עושה שימוש נחמד מאוד באנכרוניזם (אחת הדמויות שותה אספרסו, לדוגמא). בזכות שתי הטכניקות האלה, נוצרת התחושה שזהו לא סיפור שהתרחש לפני שנים רבות מאוד, אלא סיפור שמתרחש ממש עכשיו ברגעים אלו, וגם התרחש לפני שנים רבות מאוד, ועוד יתרחש בעתיד. יותר משזהו סיפורו של איש אחד בשם אודיסאוס שמשתוקק לחזור הביתה, זהו סיפור על סיפורים. דמות "מספר הסיפורים" שזורה בספר זה כחוט השני, אם זהו המלח הזקן בספינתו של אודיסאוס שכל חייו מנסה לכתוב את הסיפור המושלם שיסביר את כל החיים ומצליח לעשות זאת רק ברגע מותו, אם אלו שפחותיה של פנלופה (אשת אודיסאוס הממתינה לו) אשר מספרות לה סיפורים, ואם זהו אודיסאוס עצמו. ויותר מכך, זהו הסופר עצמו ששוטח בפנינו את האודיסיאה הפרטית שלו, של האדם שיושב לבד מאחורי מכונת הכתיבה, וכותב.