אתמול נתקלתי בידיעה הזו ב-Ynet שחלחלה אותי ועצבנה אותי לא פחות. למי שמתעצל לפתוח את הלינק אספר שמדובר בידיעה בה מוצג וידאו שמתעד בצורה מפורשת מאוד איך קבוצת חיילים של צה"ל צועדת באזור בילעין ועוברת ליד מפגין ישראלי שצועק לעברם, רחמנא ליצלן, די לאלימות. זכותו. תוך שהם צועדים בסך, מסתובב אחד מהם (לטענת המפגין היה זה קצין) ויורה בבחור, מטווח של מטרים ספורים. ה"מזל" הוא שהוא ירה כדור גומי והבחור יצא בזול יחסית. אני ממליץ מאד ללחוץ על הלינק ולהיווכח בדבר הזה במו עיניכם.

ומה עצבן אותי יותר בדבר הזה? אני לא יודע. העובדה שחייל בצבא ההגנה לישראל ("הצבא ההומני בעולם", כך אומרת האגדה) מרשה לעצמו לירות כך בנון-שאלאנט באזרח שמימש את זכותו לחופש הביטוי (ורואים מאוד, אבל מאוד ברור שהבחור רק עמד וקרא לעבר החיילים. הוא לא היווה שום סיכון לעברם. הדרך הכי גדולה שבה יכל היה לפגוע בהם היא, אבוי, להוריד את המורל).
או שמא היתה זו העובדה שאחרי הירי החייל פשוט סובב את הראש והמשיך לצעוד, משל הוא ירה בסתם איזה כלב משוטט?

או אולי התרגזתי יותר מהעובדה שאף אחד, אבל אף אחד מהחיילים האחרים, לא עצר מלכת וניגש אל הבחור שחטף כדי לבדוק את מצבו? (אם כי אני מסייג את זה, כי הוידאו נעצר ממש רגע אחרי הירי ולא ידוע לי מה היה אחר כך)
או שאולי בעצם התרגזתי מזה שהידיעה הזו לא הגיעה לכותרת הראשית ולא עשתה שום הד? זה רק כדי להוכיח שלא אכפת לנו מה קורה "שם" (או שאולי אפשר להתחיל ולומר "בארץ שם"?) במערב הפרוע איפה שחיי אדם וכבודו הם פיקציה.
או שאולי אלו הטוקבקים המרתיחים שרק מלמדים על האווירה האנטי-כל-מה-שהוא-לא-יהודי-ישראלי-לאומני? הטוקבקיסטים האלו שוללים כל מה שאיננו אלים במופגן (ציטוט מובחר: "כל מה שאני רואה זה ילד ניג'ס קופץ לחייל מול הכדור"). האמת שלא זה מה שהכי מרגיז אותי, נתקלתי אינספור פעמים בטוקבקים כאלו. זה כבר לא מרגיז, רק מפחיד.

אני לא יודע מה מרגיז/מפחיד אותי יותר. זה גם לא כזה משנה. היה לי חשוב שיותר אנשים ייחשפו לתיעוד הזה, כהצצה למה שמתרחש אצלנו בחצר האחורית. אז נכון, אפשר לומר שאסור לשפוט ילדים שנשלחים כחיילים לתפקד במצבים בלתי אפשריים (ולראיה, כבר לפני שנתיים פורסם דו"ח פנימי של צה"ל שמראה שהחיילים פשוט לא מבינים את הוראות הפתיחה באש). אבל אם זה המצב, זה ממש לא תירוץ להתנהגות שכזו. זה תפקידו של הצבא להכשיר ולהכין את החיילים למצבים האלו, ללמד אותם טוב טוב מה מותר ומה אסור. ואם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו לבחון את עצמו מחדש.
ונכון, אפשר לומר שמהתיעוד ×”×–×” אנחנו לא ממש יודעים מה ×”×™×” קודם ומה ×”×™×” אחר כך. יכול להיות שהמפגינים האלו הפריעו לפעילות התקינה של החיילים וקיבלו מספר אזהרות. אבל באמת, אף אחד לא ישכנע אותי שהבחור ×”×–×” קיבל מה שהגיע לו. העובדה היא שבחור צעיר, שטרם התגייס (ובכלל לא בטוח שיעשה זאת), חטף כדור גומי מחייל – זאת אומרת שהוא נורה "ברשיון" המדינה – בגלל שמימש את זכותו הלגיטימית לחלוטין למחות על משהו שהוא מתנגד לו. אותו חייל יכול בקלות להיות ×–×” שדוקר למוות אדם אחר בגלל ויכוח על כניסה לחניה. והעובדה היא שכמעט ולא שמענו על ×–×”. אני רק יכול לתהות כמה מקרים כאלו יש שלא במקרה צולמו על ידי פעיל ×›×–×” או אחר.

ולסיום, אני רוצה לציין את הבלוג "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ' שדרכו הגעתי לידיעה הזו. זהו אחד הבלוגים הביקורתיים והאמיצים שאני מכיר המתייחסים למה שקורה במדינה הן מבחינת התנהגות הצבא (במיוחד מאלף לקרוא את העמוד הזה על השקר התקשורתי של "ההשתמטות") והן מבחינת התנהגות הדת. הוא גם כותב לא מעט על מערכת הבחירות בארצות הברית, שזה מעניין לא פחות. עד כמה שהוא לעתים מרגיש מקובע חזק בעמדותיו ויש לו סגנון תקיף ובוטה לעתים, כתיבתו ידענית ומרתקת. וחשובה. מומלץ.

בתקופה האחרונה היינו עדים ללא מעט פרשיות התעללות במשפחה מזעזעות למדי. למי שלא שם לב, היו את הילדים שנכוו באופן קשה מאוד, האם-הנחבאת-מאחורי-הסדינים שהעלימה עין מגילוי עריות במשפחתה, בנוסף להכאת הילדים. והיו עוד.
בזמן שהתקשורת היתה מלאה בדיווחי הסיפורים האלה שמתי לתגובה רווחת של אנשים סביבי ושל התקשורת עצמה. שמעתי אנשים לידי שאמרו שהאמהות האלו משוגעות לחלוטין, לא אנושיות. וראיתי כותרות של עיתונים שהשתמשו במילה "מפלצת". וזה מאוד הפריע לי.
קודם כל – אני לא אוהב את השימוש במילה "משוגע" סתם כך. על פי מילון אבן-שושן (לשנת תשמ"ד), משוגע הוא "חולה נפש, שדעתו נטרפה, לקוי בשגעון". בדרך כלל כשאנשים מדברים על מישהו ×›"משוגע" (ולא בהקשר של "איזה משוגע, הוא עבר באדום במהירות מאה וחמישים בתוך העיר") הם מתכוונים לאנשים פסיכוטיים – כאשר הפרעה פסיכוטית מאופיית בהזיות חושיות שונות, הפרעות חשיבה, הפרעות תנועתיות והרבה פעמים גם הפגנת רגש חריגה (כך לפני ×”-ICD, המדריך האבחוני של ארגון הבריאות העולמי). למה אני מתעקש על ההגדרות האלו? כנראה בגלל שאני פסיכולוג-בהתהוות ובעולם שלי יש לתוויות האלו משמעות חשובה, שלא לומר קריטית. כך שלי קצת קשה עם הקלות שבה אנשים קוראים לאותן מתעללות "משוגעות" – ×›×™ מבחינתי יכול להיות שהן שפויות לחלוטין.

אבל יותר משמפריעה לי המילה "משוגעות" מפריעה לי המילה "מפלצות" – ושוב, ×›×™ אני יודע טוב מאוד שמדובר בבן אדם ולא באיזה תפלץ מאגדות מפחידות – זאת על אף שאותה אם מתעללת מבית שמש הוצגה שוב ושוב בתקשורת כשהיא לבושה בסדינים השחורים האלו, הולכת שפוף, ×–×–×” מוזר ונוהמת במקום לדבר. בסופו של דבר, מתחת לאותם סדינים, יש אישה. וזה מה שמציק לי כל כך. ומפחיד אותי.

ברור לי מאיפה הנטייה להשתמש במילים ההן. גם על עצמי אני יכול להעיד שהמשפט "איזה משוגעת" עבר לי בראש כשראיתי את הדיווחים. יש משהו מאוד מרגיע כשאתה קורא לאחת מהנשים האלו משוגעת. ×–×” עושה סדר בראש. ×–×” מסביר למה היא לקחה הילד שלה ושרפה אותו, או טלטלה אותו עד שהפך לצמח, או העלימה עין כשהוא נכנס למיטה עם אחותו. זו לא תגובה שאנחנו מייצרים על מנת לפטור אותן מהאחריות או להצדיק את מעשיהן – אך ×–×” שם בינן לבינינו גבול ברור מאוד של טוב ורע. הן משוגעות, הן רעות. אנחנו שפוים, אז אנחנו בסדר.
המילה "מפלצת" עושה את ×–×” עוד יותר בגדול. אם אנחנו קוראים להן מפלצות אז בכלל הרחקנו אותן ואנחנו יכולים להרגע. אנחנו נבכה על הילדים האומללים, אנחנו נבכה על איך לא ראינו שיש מפלצת בקרבנו – אבל אנחנו נשים אותה בצד ונסתכל עליה מהמקום הבטוח בעצמו – שאנחנו בסדר. לנו ×–×” לא יקרה. אנחנו בני אדם.

והלך הרוח ×”×–×” – הוא שמפחיד אותי. ×›×™ הרי בסופו של דבר, כל אחת מהאמהות האלו היא בן אדם. מפלצות אין בעולם – יש באגדות. כל אחת מהן היא בן אדם. בן אדם שחטא באופן קיצוני, אבל בן אדם. ואני לא אומר את ×–×” ×›×™ אנושיותן מקנה להן איזו זכות של חסד או מידת הרחמים. נהפוך הוא, אנושיותן מטילה עליהן חובה גדולה יותר. הרי את המפלצת אי אפשר להאשים כמו שלא ניתן לבוא בטענות לאריה בסוואנה שטרף איזו זברה. אני חושב שאנחנו חייבים לזכור שאותן אמהות הן בדיוק כמונו. אולי הן משוגעות (לפי ההגדרה שלי…) ואולי לא. אם כן, יש להתייחס אליהן בהתאם. אם לא, יש להתייחס אליהן בהתאם. אבל הן לא מפלצות.

×›×™ כל עוד אנחנו נתייחס אליהן כאל מפלצות, לא נפקח עין על מנת לזהות מקרים כאלו שמתרחשים בחצר הפנימית שלנו. מדי פעם תעלה על פני השטח פרשיה כזו או אחרת באותו סגנון – ואנחנו שוב נצעק "מפלצת!" ונרגיש שאנחנו בסדר. אבל בפעם הבאה ×”"מפלצת" יכולה להיות השכנה שלכם מהקומה מעל.

בנוסף למילה "מפלצת", הרבה התייחסו לעובדת היותן האמהות הללו חרדיות. ×–×” נתון שמעלה שאלות מדאיגות לגבי המתרחש בחברה החרדית מתחת לפני השטח – ובהחלט יש לתת על ×–×” את הדעת. אבל החשש שלי הוא שהדגש שניתן לכך נובע, בין השאר, מאותו נסיון להרחיק ולהזר את אותן נשים, שהרי התקשורת הפופולרית במדינה היא חילונית בעיקרה – אז עכשיו ×–×” "הם" שלא בסדר, ושוב אנחנו לא צריכים להסתכל על עצמנו בעיניים.

אגב, כבר למעלה מעשר שנים לאחר רצח רבין ואני עדיין שומע אנשים מתייחסים ליגאל עמיר כאל מטורף או, כן כן, מפלצת. שמעתי את ×–×” גם לאחר הרצח וגם אז ×–×” הפריע לי, בדיוק מאותן סיבות. ×–×” עצבן אותי כשאמרו עליו שהוא ×›×–×” – ×›×™ שוב ×–×” מרחיק אותו מאיתנו. יגאל עמיר איננו מפלצת – הוא בן אדם רגיל לגמרי. דווקא בגלל ×–×” הוא מפחיד אותי כל כך. אני גם לא בטוח שהוא משוגע – אני מניח שמישהו עשה לו הסתכלות פסיכיאטרית כזו או אחרת ובדק את העניין – בכל ההופעות התקשורתיות שלו הוא נראה שקול לגמרי (לא שזה מונע ממנו להיות פסיכוטי, אבל ×–×” באמת לא לגבולות הפוסט ×”×–×”).

לסיכומו של עניין, אני חושב שהשימוש במילים כמו "משוגע" או "מפלצת" בהקשר של הנשים ×”× "ל לא רק שאיננו הוגן כלפיהן – הוא גם מסוכן מאוד לחברה שבה אנחנו חיים. חברה חכמה צריכה לא לפחד להסתכל במראה ולראות שיש בתוכה גם חוליים ולדעת איך לטפל בהם על מנת למנוע את הישנותם. אנחנו יכולים להמשיך לטמון את הראש בחול ולהרחיק את השדים מאיתנו, אבל השדים ימשיכו לרבוץ בתוך החול עצמו.

עוד בנושא:

• במקרה במהלך כתיבת הפוסט גיליתי שרוני זינגר-חרותי כותבת היום ב"הארץ" פחות או יותר את מה שאני אומר.
• דפנה לוי בויינט – "המפלצות נמצאות גם לידכם"
• אורי אורבך בויינט – "די לקיטלוג" (על השימוש בדתיותן של המתעללות)

יש שתי צרות הידועות לכל מי שאי פעם שלח נפשו בנהיגה במרכז תל אביב. הראשונה היא החוסר המשווע בחניה (שכבר כתבתי עליו בעבר). השניה היא כל עניין חד-הכיווניות של הרחובות. רוב הרחובות פה צרים מלהכיל שני נתיבים שילכו דו-סטרית ולכן הם חד-סטריים. בתור תושב לב העיר ובעל רכב אני מודע היטב לקטע המעצבן שבו אתה צריך לנסוע הרבה קדימה רק בשביל לפנות איפשהו שמאלה ושמאלה כדי לחזור אחרי שפספסת איזו פניה. אחת הדוגמאות המפורסמות, כמדומני, היא של שדרות רוטשילד. אמנם מדובר ברחוב שהוא למעשה דו-סטרי, אך השדרה מפרידה בין שני הכיוונים ומעטים המקומות שבהם אפשר לעשות פנית פרסה אם יש בכך מן הצורך. במיוחד כשנוסעים צפונה, לעתים אין ברירה ומגיעים לקצה השדרה ויש להכנס לשדרות בן-ציון, לחתוך למלצ'ט, לחזור איכשהו לרוטשילד וחוזר חלילה (ראו את המסלול האדום במפה).

לפני מספר חודשים, קצת אחרי שהתחילו את השיפוצים הגדולים של הבימה/היכל התרבות, פתאום נפרץ קטע מהשדרה שמאפשר לעשות פרסה בקצה שלה במקום את כל הסיבוב. אותו קטע גם מאפשר לבאים מרחוב מרמורק לפנות שמאלה לתוך השדרה (המסלול הירוק) ולא לעשות את אותו סיבוב דרך מלצ'ט. עכשיו, אני יודע שזה דבילי ואולי אף אינפנטילי להתלהב מדברים כאלו אבל כתושב המקום שבזבז דקות ארוכות בפקק שתמיד נוצר בשעות העומס בצומת שבין שדרות רוטשילד לשדרות בן-ציון זה היה מאוד מרגש לגלות שסוף סוף עשו משהו קצת חכם בשביל התושבים.
אבל בארץ כמו בארץ, אתה לא יכול להשאר מרוצה לאורך זמן – ושבוע אחרי שנפרצה הפניה הזו, הונח לידה שלט שמבהיר שהפניה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד, לאורך כל שעות היממה. וזה כבר ממש מבאס. ×–×” נכון אמנם שיכולתי פשוט להתנהג כמו נהגים רבים אחרים ולהתעלם מהשלט ולהמשיך להשתמש בדרך המלך המופלאה הזו אבל הצומת שם קלאסי למצב שבו מיד אחרי פניית הפרסה אתה מגלה שוטר שלא ראית לפני כן ורק ארב לתחמנים כמוך כדי לתת להם דין וחשבון… חוץ מזה, אם אתחיל להתנהג כמו נהגים רבים אחרים בארץ הזו לא אגיע רחוק.
אז חזרתי להשתמש בדרך העוקפת הרגילה והמעצבנת וכבר התרגלתי בחזרה למצב הזה.

עד לפני שבוע, כששוב מישהו במחלקת התחבורה החליט לשחק לי ברגשות והחליף את השלט ועכשיו הפניה מותרת לכל כלי הרכב. שזה מאוד משמח. אבל עם השמחה ישנו חשש גדול שבעוד שבוע, שבועיים, אולי יותר. אולי שנה, לא יודע מתי… השלט עם ×”×—×¥ הצהוב יחזור ושוב אאלץ להפרד מפיסה קטנה של שמחה תל אביבית שאין לקחת כמובנת מאליה…