בפיצוץ אין כלל אימה, רק בציפיה לו יש

היום, לפני מאה ועשר שנים, נולד בלונדון שבאנגליה תינוק שאני רק יכול להניח שהיה שמנמן. לימים יגדל התינוק וייהפך לנער שיעשה צעדים ראשונים בעולם הראינוע ויהפוך לאחד הבמאים המובחנים והמובחרים ביותר שעבדו על פני האדמה, ובין השאר אמר גם את המשפט שמשמש כותרת לפוסט הזה, אשר מוקדש לו.

אהה… הקולנוע. האמנות השביעית. אנשים שמכירים אותי רק בשנים האחרונות ודאי לא יודעים איזה מקום מרכזי תפסה אמנות הקולנוע בחיי עד לפני עשור. סימני המחלה ניתנו לזיהוי עוד כשהייתי בגן. אנקדוטה במשפחתי מספרת על היום שבו הלכתי עם אחת מבנות דודי לסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני ובמשך רוב זמן ההקרנה לא הייתי מסוגל להתיק את עיני מהחור בקיר האחורי שממנו בוקעת אלומת האור הקסומה ההיא שהביאה את ההתרחשות אל המסך. ולא רק זאת, אלא שבמהלך סצנת התפוח המורעל, כשעשרות ילדים באולם החלו לייבב על מר גורלה של שלגיה, אמרתי אני – ולא בקול חלוש – "למה אתם בוכים? זה רק סרט".
ואם זה לא התחיל שם, זה ודאי התחיל כשהייתי בכיתה ב' ודרך חוג הדרמה של המועדונית בבית הספר לוהקתי לתפקיד הילד בסרט שנעשה על ידי הערוץ היחיד בזמנו על פי ספרו של אורי אורלב, "חיית החושך". ניסיתי מאז לגשת לעוד איזה אודישן או שניים אבל דבר לא קרה מאז. כך או כך, בשלב מסוים של בית הספר היסודי התחלתי להתעניין בצילום ומשם בצילום וידאו והתחלתי ללמוד בחוגים שונים הקשורים לוידאו ועריכה וכך התחיל להתפתח הג'וק הקולנועי אצלי בראש שהתחיל להפוך לרציני בחטיבת הביניים, כשרכשתי בכספי בר המצווה שלי מצלמת וידאו של פנסוניק. היה זה הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על צילום דיגיטלי, בטח שלא בוידאו. אני זוכר איך התלהבנו, אני וחבריי, מכך שהעינית הקטנה שדרכה רואים את המצולם (זה היה לפני שבכל מצלמת וידאו היה מסך נשלף קטן) הציגה תמונה צבעונית ולא בגווני תכלת. וכמו ילדים טובים עם ג'וק, הקדשנו את עצמנו באופן כמעט מיידי להפקת הסרט הראשון מתוצרתנו, אותו כתבתי עם אחד מחבריי. סרט המשלב אימה ומסתורין ואשר את צילומיו לא השלמנו מעולם.

כמה גדולים היו החלומות שלי דאז[1] וכמה גמעתי בשקיקה כל מה שקשור לקולנוע והצלחתי להניח עליו את היד. היו אלו הימים שעל סף פריצת עידן האינטרנט ובשביל למצוא מידע על משהו הייתי צריך, איך קוראים לזה היום? לפתוח ספר. ובמיוחד היתה חביבה עלי ספריית הסינמטק. קטנה, מוארת בשמש חמה ושקטה. ובתור חובב קולנוע צעיר ובעל אהבה לאוספים, לא יכלתי להוריד סרטים בטורנט אלא נאלצתי להקליט בוידאו מה ששודר בטלוויזיה, או לגשת לאוזן השלישית (במושבה המקורי ברחוב שינקין) ולקחת סרטי וידאו שאותם לעתים גם הקלטתי לעצמי. כך בניתי לעצמי ספריית סרטים שהלכה וגדלה. מי לא היה שם? פרנסואה טריפו, סרג'יו ליאונה, ויטוריו דה סיקה, אורסון וולס[2], אבל מעל לכולם זהר הבמאי שהערצתי יותר מכל – אלפרד היצ'קוק.

הלוואי ויכלתי לספר לכם על הרגע הראשון בו נתקלתי בסרט של היצ'קוק, אבל אני פשוט לא זוכר. מה גם ששמעתי את שמו ועליו הרבה לפני שבאמת למדתי להכיר את עולם הקולנוע. הרי מי לא שמע על סצינת המקלחת המפורסמת? אבל למדתי להעריך אותו רק כשהתחלתי לצפות בסרטיו באמת. זאת אומרת, באמת להתבונן בסרט. למעשה, אפשר לומר שהיצ'קוק לימד אותי שבקולנוע, השלם גדול מסכום חלקיו אך חלקיו חשובים לאין שיעור.

היצ'קוק הוא אמן הפרטים הקטנים. הוא מאותם במאים שמביימים קודם כל בראש ורק אחר כך מגיעים אל הסט. כשהיצ'קוק הגיע לימי הצילום הוא כבר ידע לא רק איך תיראה כל סצינה, אלא איך ייראה כל שוט ושוט, לפרטי פרטים. ומהראש הוא העביר את זה אל הנייר (למשל, כאן ניתן לראות פרט מתוך הסטורי-בורד – תיאור סכמטי של איך הבמאי מתכנן את הסרט – של אחת הסצינות המפורסמות מתוך "הציפורים") ומשם הדרך אל הפילם יחסית פשוטה. הוא רק צריך היה לדאוג שכולם יעשו מה שהוא רוצה. וכמעט תמיד הוא הצליח.

למדתי לקרוא את היצ'קוק כשקראתי את ספריו של דונלד ספוטו – "האמנות של אלפרד היצ'קוק" ו"צידה האפל של הגאונות". הספר השני הוא ביוגרפיה על היצ'קוק, והראשון מנתח חלק מסרטיו, ודאי שאת הגדולים והידועים שבהם. אני זוכר את עצמי מצלם את דפי הספר במכונת צילום מקרטעת בספריית הסינמטק והולך הביתה, מתחיל לקרוא ולפתע מגלה שבכל פריים בסרט מסתתר עולם ומלואו וצריך רק לדעת למצוא אותו. אני זוכר את עצמי מכניס את הקלטת של "פסיכו" אל הוידאו, קלטת שהיום ודאי שחוקה מרוב שימוש, וקורא בספר בזמן שהסרט מתגלגל מול עיני, סצינה אחר סצינה, ואני נער נדהם אל מול הפרטים שקודם לכן לא רק שלא ייחסתי להם חשיבות, כלל לא שמתי אליהם לב. לפתע לכל פוחלץ של ציפור נוצקה משמעות, לכל תנועת מצלמה, לכל ציור על הקיר. הבנתי, לראשונה בחיי, שבקולנוע יש הרבה מעבר לראשים מדברים.

לימים כתבתי וביימתי את סרט הגמר למבחן הבגרות בקולנוע. סרטון שניתן לתאר פחות או יותר כדרמת פשע קלילה. כנאמן למושא ההערצה שלי, ישבתי ושרטטתי סטורי-בורד בכישורי הרישום הבאמת עלובים שלי וניסיתי, באמת שניסיתי, להכניס סמלים רוויי משמעויות, לעתים בכוח, אל תוך הפריים. במבט לאחור, אני חושב שלפחות מחצית מהחלטות הבימוי שלי נעשו כמחווה, מודעת או לא מודעת, להיצ'קוק.

היצ'קוק היה במאי ייחודי. בריטי שעבר לארצות הברית שם קיבל את הכסף הגדול שהיה דרוש לו להגשמת עולמו הפנימי אך נתפס כלא יותר מאשר בדרן, אך קיבל את ההכרה הראויה לו כאמן דווקא מהצד השני של הים, היבשת הישנה, שם עוד עשו (ועדיין עושים) סרטים שמרשים לעצמם להתנועע לאט יותר, לאפשר לעין להשתהות על התמונה ולסקור אותה, ולנסות לראות ולו רק מעט מעבר לדיאלוג ולמרכז הפריים. היצ'קוק החל לקבל את ההכרה האמיתית לאחר שבמאי הגל החדש הצרפתי, וטריפו בראשם, החלו לדון בו ואיתו כמי שעושה אמנות ולא רק סרטים (ויש להזכיר כאן כמובן את הספר המצוין שמתעד את שיחותיו של פרנסואה טריפו עם היצ'קוק, שיצא גם בעברית כמדומני). אבל אני בטוח שהיצ'קוק עצמו יהיה הראשון שיאמר שלא צריך לשכוח שמהסרטים צריך גם להנות. במידה. שכן שהמטרה העיקרית שלו – והכשרון הגדול שלו – היתה לשחק ברגשות של הקהל שלו. לפחות בכל הנוגע לקשת הרגשות הנוירוטיים – דאגה, חרדה, מתח, פחד. היצ'קוק ידע טוב מאוד מה עובד על האדם מהבחינה הזו, מה מחזיק אותו על קצת הכסא. לא לחינם הוא אסר על בתי הקולנוע שהקרינו את "פסיכו" להכניס אנשים לאחר תחילת ההקרנה (באותה תקופה אנשים היו נוהגים להכנס לסרטים באיחור בלי להניד עפעף) – הוא פשוט ידע שהסרט יהיה פחות אפקטיבי.

היצ'קוק, אשר התחיל את הקריירה בימי הראינוע כמעצב כתוביות, הכיר היטב את גבולות ומגבלות המדיום שבחר לעסוק בו. לכן הוא לא היסס לשחק ולנסות אותם. כך הוא היה הבמאי אשר עשה את הסרט המדבר הראשון באנגליה (הנה היצ'קוק והשחקנית שלו, אנני אונדרה, מבצעים בדיקת סאונד); כך הוא לא חשש לעשות סרט שלם ללא פס-קול; כך הוא החליט שהוא מצלם סרט שלם בשוט אחד, אך מכיוון שכל סרט צילום באותה תקופה הספיק לכעשר דקות של צילום, הוא פירק את הסרט לעשרה שוטים ארוכים כך שיתבצע חיבור מדויק בין תחילת שוט לסיומו והסרט ייראה כאילו צולם בשוט בודד; וכך הוא המציא את טכניקת הצילום שבה מתקבל אפקט הורטיגו בסרט הנושא שם זה (גלגלו ל-4:10). אני יכול להמשיך ולהמשיך ולתאר תמונות מדויקות ורגעים מסוימים אבל אני לא רוצה לשעמם. או להרצות, שכן הרבה יותר כיף לגלות את זה לבד.

עברו הרבה ימים מאז אותה תקופה ואני אינני עכברון הסינמטקים שהייתי אז. חלום הקולנוע נגוז מראשי כבר לפני עשור וספריית הוידאו שלי ארוזה באיזה ארגז, מיותרת/מיותמת כל כך. אבל היום, יום חמישי ה-13 לאוגוסט, ארשה לעצמי להכניס למכשיר הדיוידי לפחות אחד מסרטיו ואזכר לרגע בנער החולם שהייתי לפני חמש עשרה שנה.

  1. בגיל 13 נדרתי שעד גיל 25 אזכה באוסקר הראשון שלי. יוק [â�©]
  2. למעשה, כל אלו כן היו שם, סתם התחשק לי לעשות קצת ניימדרופינג [â�©]

חשיפה: חיי המין באיי הפנינה

מה לא נאמר על "השרדות – איי הפנינה"? (שהיא הפקה מוצלחת, for one)
לא, אני לא הולך לכתוב על התוכנית הזו. אנשים אחרים עושים זאת טוב יותר ממני.

רק רציתי להפנות את תשומת לבכם למשהו מטריד. באחד הפרקים האחרונים, חלק מהמתמודדים העידו על המתרחש בין הסדינים (שאין להם) שם באיי הפנינה. וכפי שמשתמע מהטקסט, נראה שמדובר בדברים שנעשו ללא הסכמה. אף אחד לא אמר כלום, אף אחד לא זעק. אז החלטתי להציף את הדברים כאן, לתשומת הלב שלכם ושל קברניטי ערוץ 10.
(התמונות באדיבות עידית נרקיס)

גיא מתחיל להבין שמשהו רע הולך לקרות

יואב חווה מין הומוסקסואלי

That's what she said

Reality Bites (בקרוב אצלנו)

משונה. הפוסט הזה היה אמור להתפרסם בשבוע שבו נערך גמר "האח הגדול". הוא נכתב והכל אך ככל הנראה לחצתי בטעות על שמירה כטיוטה ולא על פרסום. עכשיו, בדיעבד, גיליתי את הטעות. חשבתי מה עושים, האם לפרסם בכל זאת או לוותר והחלטתי שבתכל'ס זה רלוונטי בכל מקרה (ברובו) – אז הנה הוא כאן, מובא בדיוק כפי שנכתב בזמנו, בדיליי קל:

(אם זה עוד לא קרה אצלנו. מה שקשה לי להאמין, למען האמת)

ביום שלישי הקרוב יתקיים הגמר של "האח הגדול", מה שמצער אותי ומשמח אותי כאחד[1]. אם לא תמצאו אותי בעצרת למען תרבות אחרת שמארגנת תנועת "גרעיני אומנויות" בדיוק באותו זמן ברחבת מוזיאון תל אביב – כנראה שתמצאו אותי מגיב בדיוק ככה כשבובליל יזכה[2]:

(בוידאו, למי שלא מבין: כמה ילדות בארצות הברית ומה שקורה כשהפייבוריט שלהן ב"אמריקן איידול" מפסיד. או בקיצור, הגרסה האמריקאית ל"אני לא מאמינה שהראל מויאל הלוזר הזה ניצח את סקעת!")

תודה לגיא על הלינק

  1. אחד כי זה בכלל קיים, השני כי זה נגמר [â�©]
  2. ולא באמת משנה איזה מהם [â�©]

הפייבוריט שלי ל"הישרדות 3" יכרסם את דרכו למליון

אחרי שהתברר שלעונה השלישית של "הישרדות" (בגרסה הישראלית) מחפשים פסיכולוג (לא, לא נרשמתי, תודה) – אני רוצה להציע את המועמד שלי. לדעתי, זה פייבוריט רציני.

להכשיר את השרץ?

הערב שודר הפרק הראשון בסדרה החדשה של ערוץ 10, "העוקץ". "העוקץ" היא תוכנית שבה ארבעה "נוכלים", כפי שכל הזמן קורא להם המנחה שאמור להיות כנראה "המוח" מביניהם, הלא הוא נמרוד הראל שהתחיל את הקריירה כאוחז עיניים א-לה דיוויד בליין[1]. בתוכנית מציגים הארבעה מעשי נוכלות שונים, החל מהתחזות לפקח שרושם דו"ח כדי לבטל אותו תמורת שוחד קטן, דרך גניבת זהות וסיום בגניבת כספת מלאה מעטפות מאולם חתונות. שלושת חברי הצוות שאינם נמרוד הראל (שהוא, איך נאמר? שרוף בתחום. הפרצוף שלו מוכר מדי) מבצעים את מעשי הנוכלות לעיני מצלמות נסתרות בזמן שהם והראל מתארים שלב אחרי שלב את "מאחורי הקלעים" של העוקץ – איך זה עובד, איפה הם כמעט נכשלו וכו'. בסופו של כל "עוקץ" כזה הם מתוודים אל מול הנעקץ, מחזירים לו את מה שנגנב וכולם שמחים ומאושרים.

על פניו התוכנית עושה רושם ראשוני בלתי מזיק. בתחילת התוכנית מוצגת הודעת דיסקליימר שטוענת שהתכנים המוצגים בה נבחרו לאחר תחקיר מעמיק מול משטרת ישראל. כל הסיפור הזה מתהדר בגלימה נאה מאוד של "תראו כמה קל לגנוב מכם. אנחנו כאן כדי להתריע וללמד אתכם להמנע מזה". האמת? בהתחשב בביקורת הרבה המופנית כלפי המשטרה בתקופה האחרונה, אין פלא שתוכנית כזו קמה כדי ללמדנו להגן על עצמנו. אולם ככל שהתקדם הפרק התחלתי יותר ויותר לשים לב למשהו שהטריד אותי וזה גרם לי לשאול מה בעצם קורה כאן.

למה שמתי לב? ובכן, כל פסיכולוג מתחיל יודע שאחד הכלים הכי טובים שיש לנו בעבודה הוא הרגש שלנו עצמנו ואנחנו למדים כל הזמן לשים לב למה אנחנו מרגישים, מתי אנחנו מרגישים את זה, מה בדיוק אנחנו מרגישים ובסופו של דבר לנסות ולהבין למה. כשניגשתי לצפייה בתוכנית הגעתי עם סקרנות מסוימת שהיתה שם עוד מהפרומו. ידעתי שהם יציגו את "עוקץ החתונה" והייתי סקרן לדעת איך הם יעשו את זה. ולא רק זה, הייתי סקרן לדעת איך תיראה תגובת המשפחות בחתונה עצמה. עם הצפייה בתוכנית הסקרנות הזו הפכה למשהו אחר. הזדהות. אותו מנגנון רגשי בסיסי המופעל על הצופה בכל סרט טוב. לפתע, מצאתי עצמי מזדהה עם ה"נוכלים". כשנראה היה שמשהו משתבש בעוקץ החתונה, שמתי לב שאני מודאג. פתאום הבנתי שאני ממש רוצה שהם יצליחו וחששתי שהם יתפסו.

התהליך הזה מטריד בעיני. פתאום הבנתי שתחת המעטה האלטרואיסטי ההוא של "אנחנו נציל אתכם מכל אותם נוכלים המנסים להכנס לכם לכיס" מסתתרת האדרה אותם נוכלים. באמצעים מאוד פשוטים: עריכה קצבית, דמויות "סקסיות" (נמרוד הראל לבוש בהידור עם מבטיו העקמומיים למצלמה; בחורה בתפקיד הנוכלת הבלונדה הסקסית וכו') והסטיילינג המאוד עשיר ומתוחכם שהכל ארוז בו. כל אלו בעצם יוצרים תחושה שאלו אנשים ששיחקו אותה. בזכות היכולת שלהם לשטות באזרח התמים, לבצע מעשי עקיצה כאלו ואחרים, הם שיחקו אותה. היי, אני רוצה להיות כמוהם!

אז מה עשינו כאן בעצם? במקום לבוא ולהתריע ולהגן בפני נוכלים, התוכנית יוצרת רושם שנוכלות זה מגניב. שלא לומר מאגניב. זה משהו לשאוף אליו. בחורות יפות, כסף טוב וקל, שמפניה בכוסות גבוהות. מי צריך יותר?

שניה. משהו פה לא בסדר.

נכון, ערוץ 10 בעצם לא כאן בשביל לדאוג לנו. זה לא האינטרס שלהם לשמור עלי מפני העורבים מסביב אלא לשמור על הכיס שלהם. אך אני תוהה איפה נגמרת האחריות לקופה ומתחילה האחריות לחברה. הרי הם יודעים שאנשים גם באמת צופים בזה. והם יודעים שאנשים הולכים שבי בקלות אחרי מה שיש להם להציע (והרשו לי להניח שזה נכון יותר עבור אנשים צעירים, עדיין לא מגובשים בדיוק בדעתם, שעוד לא עשו הפרדה בין מה נכון ומה לא נכון). אחרי צפייה בתוכנית אחת, אני עדיין לא בא וטוען שזה "משחית את הנוער" או משהו כזה אך אני כן מרשה לעצמי לשאול האם לא חשבו קרבניטי הערוץ על ההשפעה המזיקה שאולי תהיה לתוכנית הזו? האם מישהו הקדיש מחשבה לכך לפני שהוא אישר את התוכנית?

סביר להניח שזה היה הרבה פחות מטריד אותי אלמלא ערוץ 10 לא היה הראשון (ולצערי כנראה שלא האחרון) ללכת בדרך הזו. בשנים האחרונות אנחנו רואים מסביבנו עלייה מדאיגה (בעיניי) בכמות התקשורת האוהדת המופנית כלפי עבריינים עד שאלו מגיעים למעמד הנחשק כל כך של סלב, מישהו שהיית מת להצטלם איתו כדי לשים תמונה בסלון.

משהו אומר לי שזה לא אמור להיות ככה. מה אתם אומרים?

וכדי לזכור ש"העוקץ" יכול להיות גם משהו טוב:

  1. שתוכנית שלו שודרה מיד אחרי העוקץ במקרה או שלא [â�©]