סליחה, אתה יכול לחתוך לי את הסיר הזה לשניים בבקשה?

אני אוהב לבשל. ממש. המטבח הוא אחד מהחדרים האהובים עלי בבית, כל בית. המטבח הוא שווה ערך בעיני לחדר משחקים. לפעמים אני נכנס למטבח כדי לבשל למרות שאני ממש עייף ותוך כדי העבודה אני יכול להרגיש את הגוף שלי מתעורר לחיים. יש משהו באנרגיה הזו של קיצוץ ירקות, ערבוב רוטב או פשוט הצליל של הטיגון במחבת שמצליח לגרום לבלוטת האדרנל שלי לעבוד בשצף.

אני גם אוהב מאוד לאכול. אני אוהב לטעום דברים חדשים כמו שאני אוהב להתרפק על טעמים מוכרים. אבל האמת היא שאני חושב שאני יותר נהנה מתהליך הבישול מאשר מתהליך האכילה, שהוא בדרך כלל הקצר מבין השניים. כשאני יושב במסעדה שיש בה חלון לתוך המטבח, רוב הסיכויים הם שהעיניים שלי יהיו נטועות בחלון הזה יותר מאשר בצלחת שלי.

בישול הוא משחק אחד גדול שאי אפשר להפסיד בו. זאת אומרת, אפשר להפסיד ולעשות דברים שמקומם בפח הזבל הקרוב לשיש, אבל זה משחק שתמיד אפשר להתחיל מהתחלה ולהכין שוב. וחלק גדול מהכיף הוא בכלל בתהליך. בהתבוננות באוסף המרכיבים הלא-כל-כך קשורים אלו לאלו שתוך כמה צעדים ותהליכים מצליחים להפוך למשהו חדש, עם קשת טעמים וניחוחות ייחודית. זהו התהליך הקרוב ביותר בשלב זה בחיי למעשה הבריאה.
להמשיך לקרוא

אוכל זה טעים!

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי עם המון זמן פנוי. אתם יודעים איך ×–×”. אומרים שיש מיתון. מה אנשים נורמלים עושים כשיש זמן פנוי? אוכלים!1 (במיוחד כשחורף בחוץ. לא שמה שקורה בחוץ כרגע יכול להחשב כחורף) – ומה יותר ×›×™×£ מלבשל את האוכל בעצמנו?2

הבעיה היא שלא כולם יודעים לבשל. או יותר נכון – לא כולם יודעים שהם יודעים לבשל. אז חברתי ואנוכי פתחנו בלוג חדש שיתעד את מסעותינו במטבח וישתף אתכם בדברים הטובים שנעשים תחת ידינו. וכל ×–×” בליווי מוזיקה טובה. ×›×™ כאלה אנחנו.

אז רשמו לפניכם – "אוכל ×–×” טעים" – בואו, התרשמו, הרשמו לעדכונים והכי חשוב, נסו וספרו איך יצא.

בתאבון!

  1. או קוראים ספר, רואים סרט, יוצאים לטייל על חוף הים. אבל תמיד צריך לאכול []
  2. סקס? []

אל תגעי לי בצלחת, בבקשה: תגובה לאריאנה מלמד

היחס שלי כלפי כתיבתה של אריאנה מלמד ב-Ynet מורכב בעיקר מאמביוולנטיות. היא כותבת על שלל נושאים ולא פעם יוצא לי לקרוא כתבה או מאמר דעה שלה ולהנהן בהסכמה. מצד שני, לא פעם יוצא לי לסגור את המאמר באמצע הקריאה. התרגלתי כבר לכך שיש לה דעות מוצקות משלה ואין לה שום היסוס כשהיא רוצה לבטאן. וזה בסדר גמור.

אבל אתמול נתקלתי בטור שלה שנקרא "פלצנים, מה יש לכם מהכשרות?" ובו היא מתוודה שהחלה לאכול אוכל כשר ומשתלחת ב"כל" מקטגרי הכשרות. והטור שלה עצבן אותי.

היא מתחילה את הטור ב"גילוי נאות: אני אוכלת כשר". כאילו יש בכך מן הפצצה. וואו. אריאנה מלמד, אוכלת כשר. וואו.
היא ממשיכה את הטקסט שלה, אגב, ב"יאללה, מלחמה".
ככל הנקרא, יוצאת מלמד למתקפה-לצורך-מגננה. היא מרגישה מותקפת. היא מרגישה שבערוץ האוכל של האתר בו היא כותבת, כל התייחסות לכשרות כמשהו חיובי היא בבחינת מוקצה מחמת המיאוס. ובמעבר עלילתי לא ברור מתחילה למנות את שלל השרצים והשיקוצים שנהגה לבלוס בטרם החליפה את הסכו"ם היוקרתי לשתי מערכות פשוטות מהסופר (בשרית וחלבית כמובן) – למשל, צלופח, נחש, שניצל זנב תנין (שלדבריה יש לו טעם של שניצל עוף מגומי. מישהו באמת חייב להסביר לה שתרנגולות הגומי שמוכרים בחנות הצעצועים הן לטובת משחק ותו לא), בשר סוס, דג חדקן ועוד ועוד. נו? אז? את מי את מנסה להרשים?

אך מילא. נניח שברשימת מעללים זו קנתה לעצמה את הזכות לדבר על מאכלים כשרים לעומת לא-כשרים. שלא יקומו עליה הטוקבקיסטים ויגידו שמי שאוכל כשר לא יכול לקטרג על מי שלא (בכל הנוגע לטעם והמגוון). מכאן הולכת מלמד ומסבירה שלפני שלוש שנים, פחות או יותר לפני ט' באב, מסיבות שהיא בוחרת לא לפרט, וזכותה, הפכה את ביתה לכשר. ואשת חיל היא, עשתה זאת בעצמה. לא הסכימה שחב"דניקים, "העבדקנים האלה, עובדי אליל אחד" כדבריה, יעשו בשבילה את העבודה השחורה של הגעלת המטבח. פסקה זו גרמה לי לבלבול קל, שהרי נודפת ממנה שאט נפש כלפי הדת, אם כך, מאילו טעמים היא בחרה בכשרות? אבל לא חשוב כרגע, נמשיך. הפסקה הבאה, היא היא זו המרגיזה באמת.
בפסקה זו מלמד מסבירה לנו שפעם היא גם היתה כתבת אוכל, בשם בדוי. כנראה שזו אמורה להיות עוד נקודת זכות בעבורה המרשה לה לכתוב על עניין הכשרות אל מול הטרפה. ועכשיו אצטט:

פעם, כמטומטמת גמורה, גם אני חשבתי שכשר זה לא טעים וזה גם נורא נורא מוגבל. היום, שלוש שנים אחרי, הכל מהתנסות אישית, אני יודעת שהמחשבה הראשונה היא איוולת והשניה – סוג דבילי של אנטישמיות.

(ההדגשות שלי)

הא? אריאנה… מה??
גם את חשבת שכשר זה לא טעים? מי עוד חושב כך? האם אנו, אוכלי הפיגולים והשרצים, טוענים בפה מלא סרטנים שכשר זה לא טעים? מישהו מקוראי הבלוג מכיר טענה כזו? כי אני לא. היי, אני בעצמי התוודתי על גבי אתר זה כמה שאני אוהב גפילטע פיש (וזה לא וידוי של מה בכך). אני לא מכיר אף אחד שאומר שכשר זה לא טעים. אני מכיר הרבה אנשים שאומרים שלא כשר זה כן טעים, אבל כמו שכל תלמיד פסיכומטרי יודע, הסקת המסקנה ההפוכה היא שגויה. מה שנכון, כשר זה נורא מוגבל. ועל זה אין אפשרות להתווכח. כשרות היא הגבלה, זו המהות הטכנית שלה.
ולא רק זאת. אריאנה מלמד קוראת למחשבה הזו, שכשר זה נורא נורא מוגבל, "סוג דבילי של אנטישמיות". על פי ויקיפדיה: "המונח אנטישמיות מציין שנאת יהודים". תבוא בבקשה מלמד ותסביר לי איך לומר ש"אוכל כשר = אוכל מוגבל" זו שנאת יהודים. (אני גם אשמח אם היא תבוא ותוכיח לי שהשוויון הזה לא עובד. בהצלחה עם זה).

עכשיו מתמודדת מלמד עם שתי הטענות האלו בנפרד. עם זה ש"כשר = לא טעים" היא מתמודדת בקלות כשהיא אומרת "כשר זה טעים אם יודעים לבשל, נקודה". ועל זה אני אומר כנערה מתבגרת בשנות התשעים: DUH!!
כל מאכל הוא טעים אם יודעים לבשל1. זה לא עניין של כשרות. בכלל, רוב המאכלים סביבנו הם כשרים. כשאני אוכל בבית את השניצל של אמא שלי, הוא כשר. לא למהדרין, כי המטבח לא כשר ויש סיכוי טוב שעל אותה מחבת התבשלה לה שמנת בשלב כזה או אחר, אבל עדיין. מצד שני, כשאני אוכל פסטה ברוטב בולונייז עם פרמזן מעל, זה טעים. בתנאי שמי שהכין אותה יודע לבשל.
אבל בסדר, עם טענה דבילית כמו "כשר = לא טעים" שאף אחד בעצם לא ממש טוען, קל להתמודד. יותר מעניין מה שהיא עושה עם הטענה השניה.

×–×” מרגיז אותה נורא שאומרים שהאוכל הכשר מוגבל. ×–×” מרגיז אותה עוד יותר שאנחנו "נוהים אחרי סיר הבשר של מצרים. וצלוחית הסושי. ופנכת הלו-מיין. וקערית דבלולי שומן החזיר במסעדה הונגרית אסלית… כל אלה, על פי האנטישמים שלא מדעת, הן תרבויות אכילה משוכללות ואלגנטיות מהדבר ×”×–×”, כשרות…" – שוב, אנטישמיות. איזה ×›×™×£ לנופף במילים שמרגיזות כל יהודי. ×›×›×” הם יתחברו למה שאני כותבת ויסכימו איתי!

בעצם, מלינה מלמד על כך שאנחנו אוהבים לאמץ תרבויות אחרות (בוקר טוב) לחיקנו ולקיבתנו. מה שנכון, כפי שיעידו כל הסושיות שצומחות פה כמו פטריות אחרי הגשם. או בתי הקפה בעלי ניחוח השמרים האיטלו-צרפתי. כולנו אוהבים את התרבויות של האחרים, אומרת מלמד, ורק את של עצמנו שונאים. ואני מצטט:

דווקא בארצות הגויים מעריכים את הייחוד שבתרבות האכילה היהודית, וגם קוראים לזה ככה. תרבות. בדיוק כפי שאנו קוראים למטבח הסיני "תרבות אוכל", בכבוד ובענווה.

מרוב הכבוד שיש לנו לזרים אנחנו לא מתלוננים שאין אצלהם מגוון ושהם "מוגבלים". והיא מוכיחה את הטענה בכך שאנחנו לא באים בטענות לסינים שהם מצליחים לחיות בלי במבה או חומוס. או האיטלקים, אין להם פלאפל! והם מצליחים בכך, אומרת מלמד, מכיוון שהם מכבדים את תרבותם. מכאן שאנחנו יורקים על תרבותנו.

"תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם. אבני היסוד של התרבות הן, בין השאר, הסמלים, הטקסים והמיתוסים" – גם ×–×” מויקיפדיה.

והשאלה שלי היא בעצם מה פה התרבות ואיך היא נבנתה. הסינים אוכלים אלף ואחד סוגים של דברים שונים ומשונים שזרים למה שנקרא "אוכל יהודי" (מה זה בעצם?) ואין להם חומוס, פלאפל, במבה או שקדי מרק. לפי מלמד זה לא מעניין אותם כי הם מכבדים את תרבותם. אותו דבר עם האיטלקים שחיים טוב מאוד עם המטבח האיטלקי שלהם שלפי מלמד כמעט ולא כולל "נבלות טרפות" (מה שלא נכון בעליל, כנראה שמלמד מעולם לא ביקרה בעיר דייגים השוכנת באחד מחופיה של איטליה והסתכלה על התפריט הממוצע). אם הם יכולים לכבד את תרבותם, למה לא אנחנו? למה אנחנו צריכים לירוק לבאר ממנה אנחנו שותים, שואלת מלמד.


(cc)

אז ×›×›×”. ההבדל בינינו לבין הסינים הוא שהסינים חיו בסוג של בידוד במשך מאות שנים. בידוד זו לא מילה מדויקת, אבל כשהתרבות שלהם התפתחה, עוד בחיתוליה, מתי שהבסיס של הדברים נוצר (וזה כולל גם את סגנון האכילה) הם שכנו להם בצד מסוים של העולם, מנותקים מ"העולם הישן" דאז. לא פלא, אם כך, שהם פיתחו מטבח שונה לחלוטין משל אותו עולם. החל מצורת האכילה (מקלות…) וכלה בחומרי הגלם, שיטות הבישול והטעמים. אבל ×–×” ×”×™×” אז. היום הם פתוחים יותר לעולם (בערך) אז למה הם לא מאמצים את הבמבה לכל הרוחות? צודקת מלמד כשאומרת שהם מכבדים את תרבותם. תרבות האוכל הסינית היא ארוכה מאוד וספציפית מאוד וכנראה שבאמת הם מכבדים אותה. כנראה שהם טועמים ומאמצים כמה דברים מהעולם המערבי, אבל ילד סיני בטוח חוזר בסופו של דבר לאהבה הישנה, החמה והמוכרת. האוכל של אמא.

אותו דבר עם האיטלקים. הם התפתחו ונוצרו בעולם האירופאי, אז טענת הניתוק שלי לא תקפה לגביהם. אבל ×–×” נכון שעד היום הם מאוד מקובעים במטבח שלהם. תקחו את המילה שלי בעניין ×”×–×”. למצוא מסעדה שהיא לא מסעדה איטלקית באיטליה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, בטח שמחוץ לערים הגדולות. האם ×–×” טוב? האם ×–×” רע? תלוי את מי שואלים. אבא שלי יטען, ודי בצדק, שהם פשוט לא צריכים משהו אחר – יש להם מטבח מדהים עם חומרי גלם מעולים, מה הם צריכים סושי? אני טוען שגיוון ×–×” דבר טוב ולהיות "תקוע" יום אחרי יום עם הפסטה שלך, גם אם היא אלוהית, ×–×” סוג של בורות ואטימות.

והמילה האחרונה בפסקה הקודמת מביאה אותי לעניין הכשרות. הכשרות, לדעתי, לא נובעת מתוך איזו תרבות מוצקה וברורה. הכשרות היא בסך הכל מערכת של כללים שמכתיבה מה מותר ומה אסור לאכול. כן, בציטוט על "תרבות" מויקיפדיה כתוב שחלק מאבני היסוד של התרבות הם ה"טקסים" וכללי ההלכה הם אולי סוג של טקס. אבל זה סוג של טקס שהיה טוב לתרבות מסוימת. תרבות שהתפתחה על ערש של אמונה דתית, קנאית פחות או קנאית יותר, שסגורה לעולם החיצון. היי, כמו הסינים! רק עם אלוהים.

התרבות הזו פחות רלוונטית היום ממה שהיתה פעם. קיום המצוות (שלא לדבר על האמונה) איננו מה שהיה פעם. ובאמת, מה הטעם בקיום חוקי הכשרות (no pun intended) כשאתה מקפיד ללכת לסרט או לבר בשישי בערב, לנסוע לים בשבת וכו' וכו'? "משום שכך עושים יהודים", אומרת מלמד. אז לא. כבר לא. בתור מי שפסקה לפני כן מנסה לטעון שהאורתודוכסיה וחוקיה לא נוגעים אליה כמי שמנסה לחיות כיהודית לפי פרשנותה, כאן היא נכשלת בדבריה. "כך עושים יהודים" שעושים מה שהורו להם לעשות אותם "חכמים וגדולים בתורה" שהיא מנסה להתנער מהם בפסקה הלפני-אחרונה. אם ניקח את הטקסט ×”"טהור" של התורה, הרבה לפני שנפלו עליו כל הפרשנויות, × ×’×™×¢ למערכת איסורים קלילה יותר. ×”×™×™, צ'יזבורגר? סבבה – המבורגר עושים מבקר. לא מגדי.

"הכי קשה לומר שיש לנו תרבות משלנו, ואולי כדאי להידבר עימה לפני שנלחמים בה", כותבת מלמד כמשפט הסיום. וזה נכון. קשה לה להודות שיש לנו תרבות שמקדשת פלורליזם ואהבת זרים, שונה כל כך מהתרבות שהוציאה תחתיה איסור אכילת חזיר.

אני באופן אישי חושב שאין הבדלי טעם בין כשר ולא כשר. יש טעים פה ויש טעים פה. אני חושב שמי שאוכל כשר מוגבל באפשרויות הבחירה שלו ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. מי שאוכל כשר מפסיד, לדעתי, את טעמם המופלא של מאכלים רבים שיש לעולם להציע. וזו זכותו. מה שחבל לי זה שרבים עושים זאת לא מתוך בחירה אמיתית, אלא מתוך הצמדות לכל מיני כללים שלימדו אותם פעם על מה זה טוב ומה זה רע, שאין בהם שום הגיון או אמת.


שועלי. גם הוא לא כשר.

ולסיום סיומת. הטור הזה של אריאנה מלמד מצטייר לי כמיותר להפליא וכפשוט ניצול של פלטפורמה על מנת להתעצבן ולהוציא את זה. נורא כיף להוציא עצבים על הנייר (אני יודע). לא תמיד זה צריך להתפרסם (אני יודע גם את זה). הטור מלא בטענות ריקות מתוכן והוא מתלהם לחינם. או כמו שסיכמה את זה המגיבה אורנה מרמת גן: "אריאנה באמא שלך עזבי אותנו. חיי ותני לחיות".

אגב, המחשבות על הטור ×”×–×” של מלמד מובילות אותי למחשבות על מה צריך להתפרסם בעיתון או לא. נכון ש-Ynet ×–×” לא בדיוק "עיתון". אבל הוא האתר הרשמי של "העיתון של המדינה", ואי אפשר לנתק את ×–×” אחד מהשני. כמשהו נכתב בעיתון, אני מניח שהוא עובר עריכה ויש מי שמחליט אם רוח הדברים וסגנון הכתיבה ראוי לפרסום בבמה שהעיתון מספק או לא. להבדיל מבלוג, שהוא עצמאי והכותב יכול לפרסם בו כלמהשמתחשקלו, ובכל שפה שמתחשק לו. לכן מרגיז אותי שמערכת של אתר "עיתונאי" מכובד ×›-Ynet מפרסמת טור ×›×–×” כמו של מלמד. ועוד יותר מרגיז אותי לקרוא את "מאמר הדעה" של איל גפן היוצא להגנת אותו תת אלוף ש"סך הכל נתן לילד לנהוג" (ועבר על פקודות מטכ"ל, כמדומני, מר גפן) ואחר כך עוד שיקר לגבי מי × ×”×’ באוטו. אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר ×”×–×” (כאן) – מדהים מה שבן אדם מרשה לעצמו לומר על גבי העיתון. ×–×” מביש. מאוד. בעיקר הסגנון.

אני אישית חושב שיש הבדל בין בלוגר לבין עיתונאי/פובליציסט-שמפרסם-בעיתון. אולי התפיסה שלי מוטעית ונובעת מחוסר הבנה של העניין ואני אשמח אם תתקנו אותי. אני חושב שמאמר כמו זה של גפן ראוי לו להתפרסם בפלטפורמה הפרטית של גפן. שיהיה זה אתר אישי, בלוג עצמאי או לא, עמוד בבמה חדשה, פודקאסט, וואטאבר. זה לא ראוי לעיתון. לא בשפה ובסגנון הזה (מצד שני, אני באמת הפסקתי לצפות מ"מעריב" ליותר טוב). בבלוג, אנחנו פה בשביל להגיד מה אנחנו חושבים ואיך שאנחנו רואים לנכון. זו הבמה שלנו שאנחנו יצרנו לעצמנו, להבדיל מאיזה כוכבון-אייטיז שקיבל טור קבוע באתר של עיתון כזה או אחר, וזה היופי והקושי שבדבר.
כמו שכותבת שרון בפוסט הזה על היוזמה החדשה של "שקוף":

×›×™ כאלה הם בלוגרים. ×–×™×™× ×™ שכל גרפומנים, שרק מתים להביע את דעתם על משהו (אני לא יודעת עד כמה הם בעניין של איסוף חדשות בשטח)… מוטב שימשיכו לכתוב בבלוגים שלהם ויתרכזו בזנב הארוך.
.

וזה נכון.

  1. להוציא צלפים. פיכס []

דיבורביב: טעם העיר?

זה מדהים מה שקרה לארץ שלנו בתחום הקולינרי, לטוב ולרע. עד לפני כמה שנים לאכול בחוץ היה לשבת עם החבר'ה בחומוס אשכרה, אוכל אסיאתי היה לצאת לאותה מסעדה סינית (ולהתלבש כמו לחתונה) ו"מסעדת שף" היה איזה מושג עתידי שיכול להצליח רק בניו-יורק. עבר עשור, ופתאום הלקסיקון שלנו התרחב למלים כמו "פסיפלורה", "טאפאס" ו"ביסטרו". פתאום שגב וניר צוק הם סלבריטאים. פתאום ילדים בני שבע אוכלים סושי. אחד ההיבטים של ההתפתחות המהירה הזו, הוא הריבוי בפסטיבלי האוכל בארץ: עיר הבירה, שבוע הגורמה, נחלת בנימין הקטנה, שף תאכל, ועוד רבים אחרים. האומנם האוכל האיכותי, שהיה פעם נחלתו של העשירון העליון בלבד הפך נגיש להמונים, או שמא הגורמה הפך למסחרי ואנחנו פשוט אוכלים את אותו הג'אנק רק בהגשה אחרת?

להמשיך לקרוא

לטאת האמבט: סוף הסופשבוע

עוד שלוש דקות השבת נגמרת. לא כתבתי לטאה השבוע כי האמת היא שלא היה לי זמן, וגם לא היה לי רעיון. יש כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם שאני כבר לא יודע מהם. או מאיפה להתחיל, אפילו לא זה. חוץ מזה שדברים קורים עכשיו בחיים ולמי יש זמן לשבת רגע לבד ולכתוב?
הלימודים התחילו לפני כמעט חודש (רק חודש?). אוניברסיטת תל אביב. תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד. נשמע כבד. לא כבד, עדיין לא, אבל לא קל. עמוס, עכשיו עמוס. צריך למצוא ילדים לתרגל עליהם כל מיני דברים (לא, זה לא כמו שזה נשמע). צריך לכתוב דו"חות. צריך להציג רפרטים. בקיצור, צריך לעשות הרבה דברים. אני לא מאמין שיש לי זמן עכשיו בכלל לכתוב על זה שאני לא מאמין שיש לי זמן עכשיו בכלל לכתוב על זה.
ביום שישי האחרון העברתי מבחן אינטליגנציה לילד אחד בן כמעט אחת עשרה. זה לא היה לצורך אבחון האינטלקט שלו אלא לצורך הלמידה שלי. הייתה חוויה מעניינת להכנס אליהם הביתה. "אתה הסטודנט שבא לראיין את הילד שלי?", שאל האב. האם התעקשה שאני כן רוצה לשתות אפילו שאני אומר ההפך. והילד החמוד שהיו לו כל מיני שאלות לגבי המבחן. אבל הכי מעניין היה פשוט להיות שם, לצאת מהספרים, לצאת מהתיאוריה שאני לומד על המבחן ומכל מיני סימולציות הכנה בין הסטודנטים. אין כמו הדבר האמיתי. אין כמו להתיישב עם הילד בחדר שלו ולפתוח את חוברת המבחן ולהתחיל לשאול אותו שאלות ולראות איך הדברים קורים באמת. סתם, אני לא בטוח שאני מעביר לכם את החוויה שלי. זה כמו, נגיד, ללמוד נהיגה – לשבת ליד ההגה כשלידך המורה ששומר עליך ואז אחרי כמה זמן להכנס לרכב בפעם הראשונה לבד לבד ולנהוג.

בסוף השבוע האחרון גם בישלתי למישהי מיוחדת. אני לא אלאה אתכם בכל תהליך הבישול ולמה בישלתי כך ולא אחרת. מה שמעניין הוא הקינוח. בעיניי הוא החלק המוצלח באמת, במיוחד כי הוא נעשה כאילתור של הרגע האחרון. במקור תכננתי לעשות משהו אפוי אבל התנור הקפיץ את החשמל שוב ושוב. לא נורא, הרווחתי. יצא פשוט, אבל פשוט מעולה (כן כן, אין הנחתום, בלה בלה).
בגלל שכבר ביקשו ממני את המתכון, ובגלל שהוא באמת יצא טוב, ובגלל שאני חייב לכם משהו טוב על זה שלא כתבתי לכם כלום בסוף השבוע, הרי זה לפניכם.

אגסים ביין אדום

4 אגסים טעימים (אחרת מה הטעם)
1.5 כוס יין אדום יבש (לא לשכוח להשאיר קצת לשתות אחר כך)
1 כוס מים
1.5 עלי דפנה
1 כפית תמצית וניל (אלא אם אתם משקיענים ויש לכם מקלות וניל)
חצי מקל קינמון (או כפית קינמון טחון)
מקל ציפורן
2 כפות דבש

מרתיחים את הכל (חוץ מהאגסים כמובן) ומבשלים במשך כחמש דקות.
מוסיפים את האגסים ומבשלים אותם מכל הצדדים עד שהם מתרככים יפה יפה.
מוציאים את האגסים ומצמצים את הרוטב עד שהוא סירופי וטעים.
אם יש לכם גלידת וניל טובה להגיש ליד זה אז בכלל הרווחתם.

זהו, אחד הקינוחים המוצלחים ליום חורף גשום, או לערב קיצי חמים. או בכלל. מי צריך בכלל תירוץ כדי לאכול דבר כזה??