כמה מחשבות לא אפויות על חיים בעיר

לא בטוח שיש לי משהו ממש פרודוקטיבי לומר על מחאת הדיור שפרצה לחיינו בסערה. שמעתי אנשים שביקרו (או גרים) במאהל ומתארים תחושה נפלאה של התעוררות, התרוממות רוח, של שינויים באוויר. הביקורים היחידים שלי שם היו כשחלפתי ברוטשילד עם האוטו בדרך חזרה מביקור אצל ההורים.

יש גם מי שיאמר שאני לא ממש יכול לדבר על מצוקת הדיור והמחאה הזו כי מעולם לא הייתי חלק מהמשחק הזה. מעולם לא נאלצתי לשכור דירה בתל אביב או בכל עיר אחרת; מעולם לא נאבקתי בזרים על הזכות לשכור חדר מעופש עם אסלה במטבח תמורת חצי ממשכורתי החודשית, אז מה אני יודע?
לכך אני כמובן אענה שזו שטות. אף אחד לא מצפה ממני להיות ערבי כדי להביע התנגדות לכיבוש כמו שאף אחד לא מצפה ממני להיות רופא כדי להביע דעה בנוגע למאבק הרופאים. אם כך, לא צריך לצפות ממני לשכור דירה בתל אביב כדי להבין שמצב הדיור דפוק.

ובנוסף לכך, יכול להיות שאין לי משהו יעיל לומר כי הבנה כלכלית היא ממני והלאה, ועל אף היותי בן של אדריכל, ההבנה של הפוליטיקה התכנונית לא ממש בשלה אצלי.
ובכל זאת יש לי כמה דברים לומר. אולי לא קוהרנטים, אולי לא אפויים עד הסוף, אבל בכל זאת, כמה דברים. כל הדברים האלו מבוססים על רשמים שקיבלתי מקריאה בעיתונות, מבלוגים ומשיחות שהתנהלו בטוויטר/פייסבוק.

של מי המחאה הזו בכלל?

יכול להיות שעכשיו זה כבר פחות נכון, אבל בתחילת הדרך נתקלתי בכל מיני משפטים, בעיקר אצל מבקרים של המחאה, שמהם מצטיירת תמונה כאילו המחאה הזו היא של צעירים שהם או "סטודנטים" או "בליינים" או שילוב של השניים, וכל מה שמעניין אותם הוא לגור "בצנטרום של הפיילה" כדי להרגיש מאגניבים ולהיות במרחק הליכה מהבר השכונתי.
ובכן, ×–×” נכון, אך רק באופן חלקי (ועוד על עניין ×–×” כתבה איילת עוז). נראה לי שזה מייצג את התפיסה כאילו תל אביב היא עיר של (רק) צעירים, אנשים שבאים אליה בשנות העשרים לחייהם כדי ללמוד, לעבוד ובעיקר לבלות בה כמה שנים טובות ולהמשיך הלאה אל "החלום" של בית עם ×’×™× ×”. אבל תל אביב היא לא רק זאת. אף עיר לא צריכה להיות רק כזו. היופי בתל אביב – ובערים טובות אחרות – הוא העירוב. כל מי שקורא טקסטים אורבניים מכיר את מושג עירוב השימושים המדבר על השאיפה לשלב בין שימושים שונים בשטח וכך לייצר איזורים שבהם מגורים ומסחר משתלבים ×–×” ×–×”. הרשו לי להחיל את ×–×” גם על האוכלוסיה. מה שיפה, בעיני, במגורים בעיר הוא עירוב האוכלוסיה. ×–×” די משעמם לצאת לרחוב ולראות את אותו סוג של אנשים כל הזמן. אם אני חלק מזוג צעיר עם ילדים, אני רוצה לראות זוגות צעירים עם ילדים ברחוב, אבל לא רק. אני רוצה לראות ילדים בגילאים שונים. אני רוצה לראות רווקים. אני רוצה לראות זוגות צעירים ממני ללא ילדים. אני רוצה שחלק מהזוגות יהיו חד-מיניים. אני רוצה לראות זקנים. אני רוצה לראות אנשים מכל הצבעים.

כשהייתי ילד, בבניין שגדלתי בו חיו בעיקר זקנים. הייתי הכי קטן בבניין. למעשה, היינו המשפחה הצעירה בבניין. עם הזמן הדפוס הזה השתנה והיום הבניין מאוכלס במגוון די הטרוגני של אוכלוסיות. לדעתי מזקני הבניין נותרה רק אחת ובינתיים שאר הדירות התמלאו בשוכרים צעירים, משפחות עם ילדים קטנים, משפחה חד-הורית עם ילדים גדולים ועוד.

כי תל אביב היא גם העיר של הילדים שגדלים בה. וההורים שלהם. וההורים של ההורים שלהם.

תעברו לגור ב…

עוד קריאה שנשמעת שוב ושוב היא "יקר לכם לגור בתל אביב? לכו לגור בנגב/גליל/אשקלון/נתיבות/כל-מקום-אחר (מחק את המיותר)". ועוד לפעמים הקריאה נעשית בכזה כעס ובוז שלא ברור לי (ראו את התגובה הזו שקיבלתי על תגובה שלי בבלוג של אורי קציר). ובכן, קודם כל – אני בעד שאנשים יילכו לגור בערים אחרות, ומי שלא רוצה לגור בעיר שלא יגור בעיר. הכל יופי. אבל ×–×” לא כל כך פשוט.

אליאב מהבלוג המצוין "הרחובות של ×’'יין" כתב יפה על כך שללכת לגור במקומות אחרים לא יפתור את הבעיה. ×›×™ מה ש(הרבה, לא כל)אנשים מחפשים הוא חיים אורבניים מסוג מסוים. אנשים רוצים לחיות חיים מלאים שיש בהם עבודה, לימודים ופנאי. מגורים בפריפריה או בפרברים לא תמיד מאפשרים זאת. אלא אם כן אתה מחזיק רכב פרטי ומוכן לבלות את זמנך בפקקים בדרך לעבודה, ללימודים, לאסוף את הילדים מהגן וכו'. וזה מכניס לדיון את הבעיה החמורה באמת שמונעת, לדעתי, מאנשים לעבור לחלקים החיצוניים של גוש דן (או מעבר להם) – היעדר תחבורה ציבורית נורמלית. יואב לרמן פרסם היום פוסט מצוין שעוסק בדיוק בבעיה הזו. כדאי לקרוא את הפוסט ×”×–×”, הוא מאיר עיניים בנוגע לשאלה האם מעבר לפריפריה (ויצירת תלות ברכב) באמת תחסוך לנו כסף.

קל להגיד לנו "תעברו לפריפריה", אבל צריך להפוך את הפריפריה למשתלמת. היא צריכה להתאפיין בשילוב של מגורים וחיי חברה (זוכרים עירוב שימושים?) – או לפחות לאפשר ×”×’×¢×” נוחה ממקום למקום.
אני נזכר בביקור שלי בבית של אחי הגדול בארה"ב. הוא גר בעיירה מקסימה במסצ'וסטס. עיירה? יותר כמו אוסף של בתים שתקועים באמצע היער. ממש לא עירוב שימושים. יש שם בית קפה אחד, מסעדה אחת, סופרמרקט אחד, והמון עצים. וזה באמת מקום יפה. 20 קילומטרים בלבד מבוסטון. נכון, אפשר לגמוע אותם ברכב. אבל אפשר לגמוע אותם גם עם הרכבת שאיכשהו מצליחה להגיע בזמן וגם להיות ממש נוחה. יש מקום לכולם. יש מזגן. יש אינטרנט אלחוטי. וכשמגיעים לעיר יש מגוון מספיק טוב של תחבורה ציבורית (אוטובוסים, רכבת תחתית) כדי להגיע ממקום למקום. וכל זה עובד שבעה ימים בשבוע. תראו לי מקום בארץ שעושה את זה.
כשהייתי שם, זו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שזו הלא-עיר הראשונה שאני מוכן לחיות בה, כי היא מאפשרת לי להנות מהעיר בלי לגור בעיר.

וכמה מילים, סנטימנטליות אולי, על מהותו של בית

הסעיף הזה יהיה ודאי הכי פחות רציונלי מכולם. אני אנסה להסביר למה דווקא תל אביב.
אין לי מושג אם מישהו חקר את זה פעם, אבל אני חושב שאפשר להניח שבהרבה מאוד מקרים נוצרת זיקה חזקה ואולי לא ממש מודעת בין המקום שבו אדם גדל לבין מי שהוא. לא סתם אנחנו שוקעים בהרהורים נוסטלגיים כשאנחנו נזכרים בילדות שלנו.

עצמו לרגע עיניים ונסו להזכר במגרש המשחקים של ילדותכם. האם זו היתה החצר של הבית? אולי איזה שדה בקצה הכפר? ואולי זו ×”×’×™× ×” הציבורית הקטנה במורד הרחוב? מה שזה לא ×™×”×™×”, אני מאמין שלפחות אצל חלק גדול מהאנשים, המקום שבו הם גדלו, שבו הם נפגשו עם חברים אחרי בית הספר, שבו הם הפכו מזאטוטים, לילדים, לנערים ולבוגרים – ×–×” המקום שבאופן ×”×›×™ לא-רציונלי-אלא-רגשי-וקמאי ירגיש כמו הבית הראשון. ×›×™ ×–×” בדיוק מה שהוא.

ואין מה לעשות1, אך זה מה שתל אביב היא עבורי. את המקום שבו שוכנים האוהלים עכשיו בשדרה יכולתי לראות מחלון החדר שלי. תחנת האוטובוס שבה ירדתי אחרי בית ספר בכל יום נמצאת עכשיו מול מוקד המאהל. מגרש המשחקים של ילדותי התחלק בין הגינה של רחוב ביל"ו ודיזנגוף סנטר. ואל תטעו לחשוב שאני מנסה להשוויץ או להתנשא. אלא רק להאיר את העובדה שתל אביב היא לא רק מקום שבאים אליו לעבוד בבוקר ולבלות בערב, ולא רק מקום שבאים לחיות בו כמה שנים כדי להנות מחיי-ההוללות-של-העיר-הגדולה. אלא גם מקום שילדים גדלים בו ומתאהבים בו, כי זה הבית הראשון שהם מכירים, המקום שאליו הם אוהבים לחזור. ואם לא כולם אז לפחות הילד שכותב את השורות האלו עכשיו.
ובמידה זו או אחרת, ולא מעכשיו, אני מרגיש שהעיר הזו נשמטת מהאצבעות שלי. אז אל תגידו לי לא לרצות לגור פה.

ונסיים בשיר אופטימי

  1. מלבד להודות להוריי []

התהפוך פקח עורו ועיריה חברורותיה?

אני לא צריך לספר לאפאחד שיש מצוקת ×—× ×™×” בתל אביב, ובעיקר במרכז העיר. כמי שגדל בעיר ונהג בה מהרגע שקיבל רשיון, אני מכיר היטב את הקושי למצוא ×—× ×™×” ליד הבית בשעות מסוימות, בעיקר בשעות הערב והלילה. לא פעם ולא פעמיים חזרתי לשכונה בשעה מאוחרת והתחלתי את המסע המפרך למציאת ×”×—× ×™×”. מסע שיכול לארוך דקות ארוכות, ואף יותר. על בשרי חוויתי חיפושי ×—× ×™×” שנערכו שעה תמימה (!) – ×”×™×™, אפילו פעם אחת נאלצתי לנסוע לתחנת דלק באמצע חיפוש ×—× ×™×” לילי…

כל תושב בשכונה עירונית זו או אחרת לומד עם הזמן להכיר את הטריקים למציאת חניה מהר יותר. יש רחובות נסתרים שבשעות מסוימות קל למצוא בהם חניה או מגרשי חניה של בתי ספר שבשעות הלילה פתוחים לטובת תושבי האזור. לפני מספר שבועות מגזין טיים-אאוט פרסם מדריך לחניות כאלו, אך אין ארכיון לקשר אליו (אם למישהו יש גרסה סרוקה, ספרו לי על זה)אפשר למצוא אותו כאן (תודה לע'). אחד הטריקים בשכונה שלי, שידוע היטב לתושבים, הוא חניה עם שני גלגלים על המדרכה ברחובות קטנים מסוימים. מדובר ברחובות בהם מדרכה אחת צבועה בכחול לבן והשניה באדום לבן ובשעות הערב-לילה (החל מ-17:00 עד ל-9:00 למחרת) ניתן לחנות בצד הצבוע אדום לבן, עם שני גלגלים על המדרכה. זאת בתנאי שהרכב אינו מפריע לתנועה ויש לו תו אזורי של השכונה. ליד הבית שלי זה קרה בעיקר ברחובות בר אילן ורש"י, אבל אני בטוח שיש רחובות נוספים.
האם מדובר בתקנה רשמית? האמת שאני לא יודע. מה שאני יודע זה שמדובר בסטטוס קוו שהיה ידוע ומוכר על ידי התושבים והעירייה כאחד. אחרת אין דרך להסביר את העובדה שמעולם לא קיבלו דוח"ות על חניה כזו, שלא לדבר על גרירה. יתרה מזו, החל מהשעה 9:00 בבוקר, כאמור זו השעה בה לא ניתן יותר לחנות על המדרכה, רכבים סוררים נגררו על העירייה כעונש על סניליות בעליהם (כפי שחוויתי פעמיים כואבות).

2421612334_fa8b9968e3
ככה נראית מצוקת חניה

אך השבוע התחולל שינוי. יום אחד מצאתי בכניסה לבניין עמוד A4 עליו מודפסת הודעה שהעירייה החליטה להפסיק את ההתנהלות הזו ולקנוס כל רכב שחונה באדום לבן ב-500 ש"ח, כמובן בלי לתת שום התרעה מוקדמת לתושבים. כשחזרתי לרכבי שעתיים אחר כך אכן מצאתי שעל השמשה מתנוסס לו דו"ח צבעוני (שהרי לרגל חגיגות המאה העירייה פינקה אותנו בדוח"ות צבעוניים ועליזים). לטובת ההגינות יש לציין שמדובר בדו"ח ע"ס 250 ש"ח, לא 500. במקום לכתיבת הערה של המפקח נכתב "אדום לבן 2 גלגלים על המדרכה".
ולא רק אני, כל הרכבים באותו קטע רחוב שחנו בדיוק כמוני קיבלו דו"ח. כולם בעלי תו חניה אזורי תקף.

מה נסגר? האם העירייה סבורה שהיא פתרה את בעיות החניה באזור ועכשיו סוף סוף יש לנו אלטרנטיבה אחרת לחנות בה ולכן יש לקנוס אותנו על מה שתמיד עשינו? האם העירייה החליטה סוף סוף להפגין רגישות כלפי הולכי הרגל ולפנות את המדרכה מהמכוניות החוסמות אותה? או שאולי העירייה נתקפה צמא עז למזומנים? חישוב זריז יראה שבאותו ערב הפקח רשם דוח"ות בסכום מצטבר של 2,500 פחות או יותר, רק בבר אילן לפי הערכה שלי שיש מקום לעשר מכוניות באותו קטע רחוב? (בכל זאת, מישהו צריך לממן את המשכורות לסגני ראש העיר)

אני לא יודע מה הסיבה לשינוי הזה, אבל כך או כך לא צריך לקבל אותו כמות שהוא. אם קיבלתם דו"ח כזה, יש לכם עילה טובה מאוד לביטולו. קבלו את תגובת העירייה לפניה של עיתון "העיר" מהשבוע האחרון, באותו עניין:

העירייה לא רק שלא ביצעה כל שינוי באכיפת חניה במרכז העיר, אלא הוסיפה עוד 140 מקומות חניה על סימון אדום-לבן בשעות הלילה. בכל מקרה, בשעות הלילה העירייה אינה אוכפת עבירות חניה שאינן מהוות הפרעה ממשית לתנועה ולהולכי הרגל.

(ההדגשה שלי)

ואני אומר, מה הם חושבים שאנחנו, מטומטמים? אי אפשר מצד אחד לבוא ולומר שלא בוצע כל שינוי באכיפת החניה במרכז העיר ומצד שני לחלק עשרות דו"חות ולצפות שאף אחד לא יגיד כלום וכולם ישלמו את הדו"חות האלו.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגד לתשלום דו"חות באופן גורף. נהפוך הוא, אני חושב שמי שחונה במקום אסור, בידיעה, צריך לשלם. אבל במקרה דנן מדובר בשינוי של סטטוס קוו ידוע, אין שום סיבה להסכים לכך. אני ממליץ לכל מי שקיבל דו"ח כזה לגשת היישר לערער ישירות דרך אתר העירייה (אפשר לעשות את זה כאן) ולדרוש צדק.
ולנוחיות הציבור, אני מצרף את הטקסט שצירפתי לערעור שלי. כל אחד יכול להשתמש בו, עם שינוי הפרטים המתאימים:

שלום רב,
אני תושב העיר המתגורר ברחוב ______. לרכבי תו אזורי מתאים. במשך שנים אני חונה בלילות עם שני גלגלים על המדרכה באדום-לבן ברחובות בר אילן ורש"י, כפי שנהוג על ידי כל תושבי השכונה. כידוע לכם, הסדר זה מוכר ומוסכם על ידי העירייה, כל עוד הרכב איננו מפריע לתנועה וחונה בין השעות 17:00 בערב ל-9:00 למחרת.
בתאריך ________ חניתי ברחוב ______ באותה הדרך. בשעה _____ קיבלתי דו"ח על חניה ב"אדום לבן 2 גלגלים על המדרכה", על סך ____ שקלים. יש לציין שיחד איתי קיבלו את הדו"ח כל שאר הרכבים שחנו כמוני, רובם ככולם בעלי תו אזורי מספר 1.

מתן דו"×— ×–×” נוגד את הסטטוס קוו הרווח באזור מזה שנים, סטטוס קוו שנוצר עקב מצוקת ×”×—× ×™×” באזור, בעיקר בשעות הערב. יש לציין שבפניה של עיתון העיר לעירייה, מסרה העירייה בתגובה ש"העירייה… לא ביצעה כל שינוי באכיפת ×—× ×™×” במרכז העיר… בשעות הלילה העירייה אינה אוכפת עבירות ×—× ×™×” שאינן מהוות הפרעה ממשית לתנועה ולהולכי הרגל" (פורסם בעיתון "העיר", 30/1/09)

אי לכך, אני מבקש לבטל את הדו"ח הנ"ל.

שיהיה בהצלחה. בברכת חניה טובה לכולם.

סוף סוף פוסט אורבני בלטאת האמבט, שבוע לפני הבחירות

קודם כל – התנצלות. יש פה שקט תעשייתי כבר יותר מדי זמן. הפוסטים היחידים שעולים הם אלו של סינסתזיה ויש לי עצמי רושם שהבלוג איבד קצת את עצמו. כמובן שהאשמה היא עלי. אני יותר מדי עסוק, סיום לימודים, עבודה חדשה, עצלות… כל התירוצים הרגילים. יש כל מיני פוסטים שהותחלו או רעיונות שהעלתי ולא ביצעתי. לא יפה מצדי. אני מבטיח שאני עוד כאן וממש רוצה לחזור לשפוך לפה מילים ×›×™ ×–×” חסר לי, ועם הרצון, כך בדרך כלל, תבוא העשייה.

ובינתיים, סנונית קטנה ואורבנית. הרי כל הבחירות האלו שהיו מוצפות פוסטים אורבניים כאלו ואחרים, כמעט לא פציתי מילה. אז הנה.

לפני חצי שנה שנה וחצי (פחות יומיים) דיווח על זה לרמן בבלוגו התל אביבי הידוע והיום זה מתפרסם בעיתונות (או לפחות בעמוד האחורי של הארץ, ועל המשמעות של זה בהמשך): חניון הארבעה המוזנח יעבור מתיחת פנים שתהפוך אותו לפיאצה "איטלקית" בסגנון פיאצה נאבונה הרומאית.

התגובה הראשונה שלי לכותרת הזו היתה התלהבות. ×–×” שנים שאני אומר שתל אביב צריכה יותר פיאצות בסגנון האיטלקי. פיאצות קטנות, פיאצות גדולות, שבניגוד לכיכרות העיר אין בהן כלי רכב ויש בהן נוכחות ערה של ההולכים-על-שניים (וחבריהם ההולכים-על-ארבע) ובעיקר בתי קפה פתוחים הפונים אל הפיאצה והופכים אותה למוקד מקומי קטן. אני יכול לחשוב על כמה מקומות בעלי פוטנציאל פיאצה כמו כיכר ביאליק, כיכר מגן דוד במובן מסוים או כיכר מסריק – שהסיבה היחידה שבתי הקפה שסביבה לא הצליחו להפוך אותה לפיאצה היא שהכביש המפריד בין ×”×’×™× ×” לרחוב סואן מדי ויוצר נתק בין הולכי הרחוב ויושבי הקפה לבין השטח המרכזי. מה שפיאצה טובה צריכה (כך אני חושב) הוא רצף הליך בין שולי הפיאצה – שהם לרוב הבניינים התוחמים אותה, אחד מהם בדרך כלל כנסיה אבל מן הסתם ×–×” לא רלוונטי לכאן; ובחלקם יש חנויות או בתי קפה – לבין מרכז הפיאצה שהוא פשוט שטח רחב ופתוח שעליו יכולים להתרוצץ ילדים, יונים, כלבים, רוכבי אופניים ומי לא. כשהדגש הוא על הרצף ההליך בין שני הגורמים האלו – בלי איזה כביש מעצבן שנתקע באמצע וגורם להורים היושבים על כוס קפה להיות חרדים לגורל ילדיהם הרודפים אחרי יונים. המפגש של נחלת בנימין עם רחוב רמב"ם מהווה לדעתי את הקטע ×”×›×™ מבוזבז ובעל הפוטנציאל ×”×›×™ קלאסי ליצירת פיאצה חמודה של ממש – בגלל האופי המדרחובי של נחלת בנימין אין שם תנועת כלי רכב כמעט בכלל והשטח שנוצר בין הבניינים משלב בין חלק פתוח לבין סגירות אינטימית שאופיינית לפיאצות הקטנות.

האזור בו מתוכננת הפיאצה (ללחוץ כדי להגדיל):

אבל אחרי ההתלהבות הראשונית מהכותרת קראתי את הכתבה עצמה והתפכחתי מעט, או אז צצו מספר מחשבות.

ראשית, עיתוי הפרסום. כמו שברור מהפוסט ההוא של לרמן, מדובר על משהו שמדברים עליו לפחות חצי שנה. מהדברים שכתבה אסתר זנדברג וצורפו במהדורה המודפסת של העיתון ניתן להבין שמדברים על ×–×” כבר עשרים שנה. ולא שיש לי ספק בכך – ×–×” לא מסוג הדברים שמחליטים מעכשיו לעכשיו ומצהירים על ×–×” בצורה אבסולוטית. מצד שני, ×–×” מתפרסם רשמית שבוע לפני הבחירות. מן הסתם ×–×” לא במקרה. לא שהייתי מצפה אחרת מהעירייה, בטח לא אחת שראש העיר שלה מנסה להבחר לקדנציה שלישית ולהתהדר בכך ששינה את פני העיר (מה שדי נכון, לטוב ולרע). אז כן, ×–×” פרסום בחירות – אבל שיהיה.

שנית, מה שמתחבא מאחורי הרעיון לעשות פיאצה יפה ונחמדה: החניון. אנחנו הרי יודעים כמה ראש העיר שלנו אוהב חניונים וזו גם ידוע שמתוכננת הרחבה של חניון הארבעה לחניון תת-קרקעי, רעיון בכלל לא פופולרי אצל כל מי שמדבר על איך באמת אפשר לפתור את חנק התחבורה בעיר הזו. האם הפיאצה המקסימה הזו נועדה בעצם להיות עלה תאנה שיכשיר את חניון הענק הזה? שימו לב גם שמבטיחים לשפץ את המבנים המקיפים את הפיאצה, שזה יופי של רעיון כי הם מכוערים, אבל גם לדחוף להם עוד קומות. אני לא אומר שזה בהכרח רע, אבל זה לאו דווקא טוב.

שלישית, איך שהפיאצה אמורה להיראות לפי התכנון. כתבה אסתר זנדברג (ואני מצטט מהראש) שהרעיון הוא חיובי, מאוד, אך הביצוע ממש לא. ובמילים שלי, הביצוע מטומטם. כפי שציינה זנדברג, נראה כאילו מישהו שם בצוות התכנון לקח כל ×”×–'ורנלים ובחר את כל הגימיקים ודחף אותם לתוך פיאצה אחת. שימו לב לרשימת המכולת המתוכננת: "במקום צפויה להיות מוקמת בריכה ביולוגית עם חבצלות מים, מזרקת ערפל ובמה מיוחדת להופעות ואירועי תרבות. כמו כן מבטיחים בעירייה תאורה מיוחדת, ריצוף בסטנדרט מיוחד, ריהוט רחוב, מבני מעליות מזכוכית ועוד" (ההדגשים שלי). בשביל מה צריך את כל ×–×”? ברור ש"הבמה המיוחדת" נועדת כדי למכור את הפיאצה לכל המרבה במחיר לטובת אירועים סגורים כאלו ואחרים. ובשביל מה צריך "מבני מעליות מזכוכית" בתוך כיכר? כדאי שמי שמתכנן את הפיאצה הזו יירגע, ועדיף שיעשה זאת בבית קפה שבפיאצה אמיתית וטובה – ושיביט טוב טוב מסביב ויראה מה עושה את הפיאצות ליפות ונעימות. הפשטות שבהן, ההשתלבות הטבעית שלהן במרקם העירוני שסביבן. נכון, פיאצה נאבונה שאמורה להיות ההשראה לפיאצה הזו מוקפת במבנים שבעבר היו ארמונות ובתוכה יש שלוש מזרקות מרהיבות של ברניני. אבל זהו. אין במה מיוחדת, אבל יש מופעי רחוב. אין מבני מעליות מזכוכית, בריכה ביולוגית ומזרקת ערפל, אבל יש אנשים שהולכים לאורכה ולרוחבה (ומתחמקים מהרוכלים הזרים), תיירים, ילדים, בעלי חיים, תושבים. ושפע בתי קפה יקרים להחריד. ×›×›×” ×–×” נראה מלמעלה:

מישהו צריך להרגע ולהפסיק לנסות להיות כזה פומפוזי. זה יהיה רעיון מצוין לעשות שם פיאצה שתוכל להשתלב לא רע בתוכניות של מי שבא לאכול ברחוב הארבעה או קופץ לסינמטק אבל תשאירו אותה אנושית. הרי היא שם בשביל האנשים.

בסופו של דבר, יצא לי פוסט קצת מבולבל. מצד אחד אני אוהב את הרעיון לעשות שם משהו וכאמור, תמיד רציתי שהעיר שלי תהיה קצת יותר דומה לאיטליה. מצד שני, ×–×” בחיים לא יקרה כל עוד מרכז העיר הינו כמו שהוא, עמוס במכוניות ובבלגן. הייתי כל כך שמח לראות מצב שבו כלי רכב נשארים בכניסה לעיר, בתוך חניונים גדולים, ומשם אנשים יתניידו בתחבורה ציבורית טובה (וגם קצת ברגל, מה יש?) וויהיה קצת יותר נעים בפנוכו של לב העיר. אנחנו מאוד רחוקים משם. אבל בשבוע הבא אפשר לעשות משהו קטן שעם קצת מזל והרבה רצון טוב ועקשנות – ייקח אותנו קצת יותר לכיוון המיוחל ×”×–×”. (ואני מתכוון, כמובן, להצביע לדב חנין)

מעניין לעניין באותו עניין – רענן שקד, שאני ממש לא אוהב בדרך כלל, כתב טקסט חד וטוב על רון חולדאי ועל למה, בעצם, זו תהיה טעות מרה להצביע לו שוב. הוא לא מחדש הרבה אבל הוא כותב את ×–×” בבהירות ותמציתיות. את הטקסט, שכותרתו "משהו חלוד", הוא פרסם בקפה דה-מארקר בבלוג שפתח במיוחד בשביל ×–×” ומשום מה נעלם מאז – אך ניתן לקרוא את הטקסט כאן. לדעתי ×–×” טקסט חשוב שצריך לקרוא כל מי שגר, עובד, מבלה, או יש לו קשר כלשהו לעיר הזו (ולמטרופולין שהיא מרכזו).