אלפרד היצ'קוק מציג: שליטה פסיכוטית

זה לא סוד שאלפרד היצ'קוק הוא במאי הקולנוע האהוב עלי בכל הזמנים.
זה גם לא סוד שסרטו "פסיכו" היה הסרט האהוב עלי ביותר של הגאון הזה (עד שבסוף "ורטיגו" ניצח במלחמה על לבי).

מה שמעניין במיוחד בפסיכו הוא שזו דוגמה מצוינת לתפיסה של היצ'קוק את עצמו על הציר בין אמן-קולנועי לבין איש-בידור. היצ'קוק תמיד ראה את עצמו כמי שעוסק בבידור. אמנם הוא לא ניגש לסרטיו בקלות ראש וניסה לעשות משהו בינוני שקולע לקהל הרחב ביותר, אבל הוא הבין היטב שיש מחיר מסוים בלעשות אמנות שרק אתה מבין, והוא ידע יפה מאוד לרקוד על שתי העוגות האלו. בפסיכו אפשר לראות את המיומנות הזו בכמה מקומות, כמו האופן שבו הסרט שוחרר לקהל.

הסרט יצא בשנת 1960, וכנראה שבאותו זמן היה מקובל לאחר לקולנוע ולהכנס אחרי שהסרט התחיל. היצ'קוק החליט שבסרט הזה הוא פשוט לא מקבל את ההתנהגות הזו. הוא הבין, ודי בצדק, שמי שייכנס באיחור לסרט עשוי לפספס את ההכרות עם דמותה של מריון (בגילומה של כוכבת הסרט ג'נט לי) ולחוש מרומה כש<<**ספוילר, למרות שאם אתם לא יודעים מה קורה לה אז איפה חייתם בחמישים ושתיים השנה האחרונות**>>היא נרצחת בעודה מתקלחת.
לכן, החליט היצ'קוק לחייב את בעלי האולמות להפגין שליטה שלא נראתה עד אז באולמות האמריקאיים ולא לאפשר לצופים להכנס לאחר תחילת הסרט. אבל היצ'קוק הוא לא סתם עקשן, אלא גם בריטי עם חוש הומור, אז כל העניין הזה נעשה עם חיוך, כפי שאפשר לראות בסרטון הבא שמציג את התהליך (ואת ההצלחה השיווקית שלו, כפי שיעידו התורים הארוכים לפני כל הקרנה):