עוד שבוע יתקיימו הבחירות. רובכם (כך אני מקווה) תיגשו לקלפי ותצביעו למי שתצביעו. חלקכם יצביעו כדי להביע נגד, חלקכם כדי להביע בעד. לכל אחד מערכת השיקולים שלו, סדרי העדיפויות שלו והדברים שחשובים לו. לכל אחד יש דברים שחשובים לו במיוחד; אתם יודעים, התבלינים שהוא מרגיש יותר בתוך סלט הפירות של "כלכלה", "מדיניות חוץ ובטחון", "חברה" וכו'. לפעמים התבלין הזה נראה שולי וקטן, אבל לאנשים מסוימים הוא חשוב מאוד.
בפוסט הזה אני אנסה לסקור איך המפלגות השונות מתייחסות לאחד הנושאים האלו שחשובים לי במיוחד. הטיפול בבריאות הנפש על ידי המדינה והרפורמה בנושא.

על מה בעצם מדובר? מי שמכיר את הנושא מוזמן לדלג על החלק הזה ולהמשיך הלאה לסקירה עצמה.
השאלה המרכזית היא מי לוקח את האחריות לטיפול ברפואת הנפש במדינה. עד שנות התשעים היו פזורות בארץ עשרות מרפאות ציבוריות אשר נתנו שירותים פסיכולוגיים לקהילה. למעשה, כל אדם היה יכול לגשת למרפאה שכזו ולבקש טיפול לבעיה כזו או אחרת. המרפאות עסקו בטיפול בטכניקות שונות, ופנו לקהל רחב, החל מילדים והוריהם, דרך מתבגרים וכלה באנשים מבוגרים. מרבית המרפאות היו של משרד הבריאות (וישבו בין השאר בבתי החולים) וחלקן של קופת החולים הכללית. כמה עלה הטיפול? אפס. גורנישט. הטיפול ניתן חינם לכל דורש. נכון, לעתים היה צורך בהמתנה ארוכה עד ארוכה מאוד לטיפול, אך הוא היה מגיע.
בשנת 1990 הוגש דו"ח של ועדת נתניהו (ע"ש השופטת שושנה נתניהו, לא ע"ש ביבי) שעסק במערכת הבריאות. זהו אותו דו"ח שבעקבותיו נחקק מספר שנים מאוחר יותר חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בענייני בריאות הנפש הועדה ציינה כי המגמה בעולם היא לצמצם את מספר המיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים ולהפנות משאבים לטיפול בקהילה וכך יש לעשות גם בארץ. כמו כן ציינה הועדה שהפריפריה במדינה זוכה לשירות פחות טוב מהשירות בערים הגדולות. בעקבות זאת, הועדה המליצה שהאחריות לטיפול תהיה של קופות החולים, ושבריאות הנפש למעשה תשולב ברפואה הכללית.
החלק המודגש במשפט הקודם הוא השורה התחתונה של הרפורמה. והוא בעייתי.
בסופו של דבר הרי מדובר על שאלה של כסף. ברגע שהאחריות עוברת לקופות החולים, נכנסים לסיפור שיקולים של כדאיות כלכלית. רואים את זה היום ברפואה הכללית כאשר קופות החולים מעכבות או מונעות טיפולים מסוימים ומגבילות את החולים, רופאים מקבלים הנחיות חריפות להעדיף תרופה אחת על פני השניה משיקולים כספיים גרידא ועוד. מה יקרה כאשר בריאות הנפש תכנס לעניין?

דבר ראשון שיקרה הוא הגבלה של מספר המפגשים בטיפול להם זכאי מטופל. אך נשאלת השאלה איך יקבעו כמות המפגשים? האם תהיה נוסחה שתקבע שחולה סכיזופרניה בן 25 זכאי ל-40 מפגשים בעוד ילד בן 10 החווה דיכוי חברתי זכאי ל-30? כמה שרירותי ×–×” ×™×”×™×”? האם ייבחן כל מקרה לגופו? ובעיקר – כמה טיפולים ייאלצו להסתיים בטרם עת בגלל הגבלה זו?
דבר שני שעלול לקרות הוא שימוש של קופות החולים ביזמים פרטיים למתן שירות. באופן טבעי יזם פרטי מטרתו להרוויח כסף. את זה הוא יוכל לעשות אם ישתמש בכוח אדם פחות מקצועי, לא ישקיע כסף בהכשרה והשתלמויות וכדומה.

נקודה נוספת וקריטית בעיני היא שאלת מי זכאי לטיפול נפשי? המצב כיום, כאמור, הוא שבעקרון, טיפול נפשי ניתן לכל דורש. לא משנה אם התלונה היא "אני שומע קולות שאומרים לי לרצוח את ראש הממשלה" או "איבדתי את העבודה בגל הפיטורים האחרון ואני מתקשה להתמודד". בדיוק כמו שברפואה הכללית מטפלים גם במי שעבר תאונת דרכים קשה ובמי שכואב לו הגרון. אולם ברפורמה המוצעת כל ×–×” הולך להשתנות. איך? ובכן, כמו שאתם יודעים רופאים אוהבים להגדיר דברים. לכן הם כתבו ספר שמתאר מחלות והפרעות ומקטלג אותם לפי קודים שונים. כל ההפרעות הנפשיות מקוטלגות תחת האות F – למשל דכאון על שלל סוגיו, הפרעה מאנית-דפרסיבית, הפרעות חרדה ועוד. אבל הפסיכולוגים משתמשים לא פעם גם בקודים של האות Z. האות Z שמורה לכל מיני מצבי חיים שיש להם (או עלולה להיות להם) השפעה על בריאותו הפיזית או הנפשית של האדם. למשל: התעללות פיזית בבית, גירושין, מוות של קרוב משפחה ועוד. הקודים האלו עוזרים לתת לאבחנה (היבשה לא פעם) קצת יותר צבע וייחודיות וכך עוזרים להבין את מצבו הנפשי של האדם בצורה מדויקת יותר. וכך, כמובן, לתת טיפול טוב יותר.
אולם – אחד הסעיפים המרכזיים ברפורמה אומר שטיפול פסיכולוגי יינתן רק למי שאובחן תחת קוד F. זאת אומרת, רק מי ש"באמת" פסיכי, יקבל עזרה מהמדינה. מי ש"רק" מדוכא קלות ×›×™, נגיד, פיטרו אותו מהעבודה בגיל 35, הוא רב כל היום עם אשתו, הילד נחשב למופרע של הבית ספר ואבא שלו גוסס מסרטן – שיסתדר לבד (זאת אומרת, שיילך לטיפול באופן פרטי וישלם בהתאם). כמובן שזה מצב אבסורדי שהולך נגד טובת הציבור. מה שיקרה הוא לא שהמערכת תתייעל, אלא שהמטפלים ייאלצו להיות יצירתיים באבחנות שהם נותנים ולעתים לתת אבחנת קוד F גם כשאין באמת צורך – כדי שיהיה מותר להם לטפל באדם שפנה אליהם.

לקריאה נוספת בעניין הרפורמה: פוסט מעניין של דפנה יעקובוס בעבודה שחורה; כתבה מנרג' על קוד Z; ריכוז מידע בנושא מאתר "פסיכולוגיה עברית".
אני חושב (ומקווה) שהצלחתי להבהיר למה הרפורמה הזו בעייתית. חשוב לי לומר שאני לא מתנגד לחלוטין לביצוע רפורמה בבריאות הנפש. אולם המתווה הנוכחי שתואר לעיל הוא לא נכון בעיני. ויותר מרגיז, שהוא נעשה מבלי שיתוף מלא של הנוגעים לדבר – לפחות בתחילת הדרך. הנושא ×”×–×” חשוב מאוד לדמותה של המדינה. אני לא אומר את ×–×” רק ×›×™ אני פסיכולוג-לעתיד, אלא ×›×™ אני חושב שהנושא ×”×–×” קשור לאיך אנחנו כחברה מתייחסים למי שזקוק לעזרה מינימלית ואיפה האחריות שלנו כלפיו. הנושא ×”×–×” כמובן שלא חשוב יותר מנושאים כמו יחסינו עם ×¢×–×”, עתיד רמת הגולן, המיתון או זיהום האוויר – הוא עוד אחד משלל נושאים חשובים שהבחירות הקרובות ישפיעו עליהם, והוא קרוב ללבי.

כדי לנסות ולהבין איך מתייחסות המפלגות השונות, אם בכלל, לנושא הזה, ניגשתי למצעי המפלגות((כן, אני יודע שמצעי מפלגות לקראת בחירות הם מסמך מפוקפק ולעתים אין לראות קשר בינם לבין הנעשה בשטח, אבל זה הכי טוב שיש)). בדקתי את המפלגות המשמעותיות ואלו שנראות לי רלוונטיות לתחום הזה. הסקירה, לפניכם:

הרפורמה בבריאות הנפש ומצעי המפלגות

מסקנה מספר 1: נדמה כאילו המפלגות (או מי שחיבר את המצעים) לא באמת הקדישו מחשבה יתרה לעניין. ההתייחסות במצעים דלה יחסית, אם בכלל.

מסקנה מספר 2: ההתייחסות לאנשים הנזקקים לשירותי בריאות הנפש היא כאנשים מוגבלים. כך עולה מניסוחים שונים כמו במצע של מרצ שום תחום בריאות הנפש נמצא תחת סעיף "זכויות אנשים בעלי מוגבלויות", כך גם במצע של "התנועה הירוקה מימד". ×–×” נכון שיש הפרעות ומחלות נפש שפוגעות באופן משמעותי בתפקוד וניתן לומר שהסובל בהם הוא בעל מוגבלות. אך יש הרבה מצבים שעדיין זקוקים לטיפול אך אינם מגבילים את האדם באופן משמעותי. זו בדיוק הנקודה של קוד Z מול קוד F – לא כל מועקה נפשית היא מגבילה. אך ×–×” לא אומר שמועקה נפשית שאינה מגבילה לא צריכה לקבל טיפול (במיוחד אם מנסים להפעיל רפואה מונעת ולהמנע מהסלמה במצב הנפשי עד לפגיעה בתפקוד)

ופירוט המפלגות (בסדר רנדומלי):

העבודה
יש התייחסות בודדת לעניין שמבטאת עמדה המתנגדת למעבר הנושא לטיפול הקופות. תחת סעיף "מערכת הבריאות" במצע המפלגה כתוב:

המצב בו הרפואה הופכת משירות ציבורי לסחורה, שרק בעלי יכולת מסוגלים לרכוש אותה, הוא פסול מבחינה מוסרית ועלול להביא להתפוררות יסודות הלכידות החברתית.

שזה נחמד. אבל מה עם קצת אמירה יותר משמעותית כמו מה כן אפשר לעשות?

קדימה
לא ×”×™×” קל למצוא את המצע של קדימה באתר שלהם. אבל בסוף הצלחתי (זהירות PDF – זהו פרק הכלכלה). שם נכתב (ההדגשות שלי):

קדימה תבצע רפורמה מקיפה במערכת הבריאות שבעקבותיה משרד הבריאות ישנה את תפקודו כך
שתפקידו העיקרי יהיה קביעת סטנדרטים של שירות, פיקוח ובקרה – הן על איכות השירות והן על איכות
הטיפול הניתן על ידי ספקי השירות (קופות החולים ובתי החולים). לשם כך יפסיק משרד הבריאות לספק
שירותים באופן ישיר תוך הפיכה מדורגת של בתי החולים לתאגידים עצמאיים. העברת האשפוז הסיעודי
והפסיכיאטריה לאחריות הקופות, תוך תיקון המגבלות אשר תאפשרנה טיפול מיטבי ושיוויוני לנפגעי
הנפש.

לא מפתיע אותי. קדימה הולכת על מדיניות של הפרטת השירות הרפואי במלואו – ובתוך ×–×” העברת הפסיכיאטריה לאחריות הקופות. כבר הסברתי מה רע בזה.

מרצ
מתוך המצע (זהירות PDF):

החלת חוק הבריאות הממלכתי על תחום בריאות הנפש כך שיובטח טיפול זמין
והולם בתוך הקהילה… הכללת הטיפול בנפגעי נפש בקהילה בסל הבריאות… החלת חוק הבריאות הממלכתי על תחום בריאות הנפש כך שיובטח טיפול זמין
והולם בתוך הקהילה

זה אמנם נשמע בכיוון טוב אבל דווקא ממרצ ציפיתי ליותר. בטח בגלל שאני שוקל לתת להם את הקול שלי. לומר שיובטח טיפול זמין והולם בתוך הקהילה זה יפה. אבל זה כללי מאוד ואני לא מצליח להבין מה העמדה מול התוכנית המוצעת כיום. חבל, כי רן כהן היה מהאנשים הבולטים בהתדיינות בעניין הרפורמה, אבל בקדנציה הבאה של מרצ הוא כבר לא יהיה.

ש"ס
נו, ש"ס אמורים לדאוג לשכבות החלשות, אלו שאין להם כסף לטיפול וסובלים ממצוקה נפשית יומיומית, לא?
מתוך המצע:

הכללת הפסיכיאטריה והגריאטריה לסל שירותי הבריאות המסופק על ידי קופות החולים

עוד אמירה לא מי-יודע-מה מפורטת. אבל אני מבין מזה שהפסיכיאטריה תעבור לאחריות הקופות. שוב, הסברתי מה רע בזה. אני רוצה לראות את אלי ישי מסביר אחר כך לפלוני שהצביע לו שהוא לא יכול לקבל טיפול בחינם לבן שלו כי הילד סובל "רק" מדחיה חברתית.

חד"ש
במצע של חד"ש מסתפקים במשפט בודד ומיישרים קו עם ש"ס:

הכללת בריאות הנפש בסל הבריאות הניתן באמצעות קופות החולים

ראויה לשבח מפוקפק וחלקי – התנועה הירוקה מימ"ד
למה לשבח? ×›×™ התנועה הירוקה מימ"ד היא היחידה שאשכרה כותבת במצע את המילים "הרפורמה בבריאות הנפש" – כך שלפחות אני יודע שמישהו שם יודע על מה מדובר.
למה מפוקפק? כי להיות פרח לבן בשדה פרחים נבולים זה לא להיות יפה באמת.
למה חלקי? כי למרות שיש התייחסות, היא נעשית במשפט אחד, כלאחר יד, מבלי לנקוט עמדה:

קידום הרפורמה בבריאות הנפש תוך שיתוף כל הנוגעים בדבר

מצד שני, אני מוכן לקבל את זה שהתנועה הירוקה מימ"ד דוגלת בהידברות והקשבה, לכן היא לא נוקטת עמדה כרגע אלא באה ממקום של "אנחנו נשמע את כולם ואז נחשוב על זה". שגם זה לגיטימי.
אה כן, והסעיף הזה, כפי שציינתי קודם לכן, נמצא תחת כותרת "בעלי מוגבלויות". וזה לא לרוחי.

ראויים לגנאי – הליכוד, ישראל ביתנו, ישראל חזקה (אפרים סנה), הבית היהודי, הגמלאים, האיחוד הלאומי, דעם
ימות המשיח הגיעו! ישראל ביתנו ודעם באותה רשימה!
וברצינות, למה אלו ראויים לגנאי? פשוט מאוד – לאף אחד מהמפלגות האלו אין שום התייחסות, שום כלום, לנושא בריאות הנפש בכלל והרפורמה בפרט. ×–×” שקשה למצוא את המצע של הליכוד זו בעיה אחת. ×–×” כשסוף סוף מוצאים אותו מגלים שכולו כתוב כאוסף ססמאות ריקות מתוכן זו בעיה שניה. אבל בתוך ×–×” אפילו לא יכלו למצוא איזו סיסמה ריקה מתוכן בעניין בריאות הנפש?
או הגמלאים, שאמורים לפנות לאלקטורט שהנושא ודאי חשוב לו…
ואולי אצל ליברמן אין שפיות בלי נאמנות.

ראויים לגנאי מיוחד ×›×™ הם עצבנו אותי במיוחד – הירוקים
טוב, הירוקים הם בעיני מפלגה נוראית בלאו הכי, שבוגדת בכל האידיאולוגיה שהיא אמורה לייצג. אבל המשפט הבא מהמצע שלהם הרגיז אותי במיוחד (ההדגשה שלי):

קופות חולים בקהילות בריאות יתוגמלו יותר, קופות חולים שמייצרות ביקורים ומחלות, אינן מעורבות בפעולות מנע בקהילה, ורק מלעיטות את הציבור בתרופות יעברו רפורמה ניהולית

קופות החולים מייצרות מחלות? מלעיטות את הציבור בתרופות? WTF? זו באמת נראית להם דרך רצינית לפנות לציבור? מה השלב הבא, לשלב את טום קרוז כמספר 2 של פאר ויסנר??

לסיכום
הטיפול בנושא בריאות הנפש במצעים השונים די מאכזב. ההתייחסויות שהיו ×”×›×™ לרוחי הן של מרצ והתנועה הירוקה מימ"ד (שבמקרה, או לא במקרה, הן שתי המפלגות שביניהן אני מתלבט) – אבל כפי שציינתי, גם אצלן ההתייחסות לוקה בחסר.
לא יודע, אולי אני מצפה יותר מדי ממסמך כמו מצע מפלגה. אולי לא. לי ×–×” נראה כאילו הנושא ×”×–×” לא באמת מעניין את אלו שרוצים לנהל את העניינים. וזה אומר שהמטופלים לא מעניינים אותם. וזה גם אומר שהמטפלים לא מעניינים אותם. בקיצור, שיפסיקו לנדנד לנו וימשיכו לסבול בשקט. רק שיעשו טובה, בפעם הבאה שתהיה מלחמה והמדינה תתהדר בכמות נפגעי החרדה שיש לה – שתדאג שיהיה מי שיטפל בהם.

הפוסט הזה החל להכתב כבר מזמן בעקבות האירועים שיתוארו מיד אחרי פסקה זו. אך כדרכי הנלוזה הוא המתסמס לתהומות הנשייה של מאגר הטיוטות בוורדפרס. היום, ביום הרביעי למבצע/מערכה/מלחמה (מחק את המיותר, וערב כניסת אפשרית של כוחות יבשה לעזה, החלטתי לשלוף אותו מהנפטלין, כי לצערי הרלוונטיות שלו עדיין במותניה.

את הסרטון הזה בטוח ראיתם כבר:

זהו הסרטון המתעד את חייל היורה כדור גומי מטווח אפסי בפלשתינאי כפות המוחזק בידי המג"ד שלו. הסרטון עורר בשעתו הדים רבים בנוגע לשאלת ההומניות של הצבא, תפקידם ותפקודם של חיילים צעירים ההופכים לכוח שיטור בתנאים האלו. בין השאר הסוגיה הזו נוגעת ישירות בשאלת איפה מותחים את הגבול בין פקודה בלתי חוקית לפקודה בלתי חוקית בעליל שסימנה, כבדרי השופט בנימין הלוי, "מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'" (ודברים אלו נאמרו כמובן אחרי מקרה מזעזע והרסני עוד יותר של מתיחת גבולות).

וזה מוביל לשאלת הציות. מתי צריך אדם (ולא משנה אם הוא חייל או לא) לקום ולומר "עד כאן. זה הגבול שלי ואני לא ממלא את הפקודה הזו כי היא לא מוסרית/לא הגיונית/מסוכנת בעיני".

סטנלי מילגרם והברגים הקטנים

סטנלי מילגרם ×”×™×” פסיכולוג חוקר שעבד באוניברסיטת ייל וביצע מספר ניסויים שהפכו לקלאסיקה. למשל, הוא ערך מחקר שבדק את מידת הקרבה בין שני אנשים זרים וממנו נולדה כל תיאורית ×”"שישה צעדים בין אנשים"¹. אבל מה שמעניין אותי כאן הוא ניסוי קלאסי אחר שלו, שגם אותו מכיר כל סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה.
בשנת 1961 נשפט אדולף אייכמן בירושלים. מילגרם, בעקבות אותו משפט, ביקש לבדוק האם יכול להיות שאייכמן (כמו רבים אחרים במערכת הנאצית) היה בסך הכל "בורג קטן במערכת"? האם הוא בסך הכל מילא הוראות?
למעשה, ביקש מילגרם לבדוק את מידת הציות שהאדם מסוגל לה. על מנת לעשות זאת, הוא תכנן ניסוי שבו אדם מן השורה יתבקש להכאיב ולפגוע באדם אחר רק מכיוון שקיבל הוראה לעשות זאת. איך זה נעשה בפועל?

שלושה אנשים היו מעורבים בניסוי. "החוקר", "המורה" ו"התלמיד/קורבן". החוקר היה, כמובן, מי שביצע את המחקר (מילגרם או עוזר מחקר שלו). המורה והתלמיד הם אנשים רגילים שניגשים להשתתף במחקר. ה"מורה" מקבל הנחיה מהחוקר ללמד את ה"תלמיד" זוגות של מילים שעליו לשנן. לאחר מכן היה עליו לבחון את התלמיד. על כל טעות של התלמיד, הונחה המורה ללחוץ על כפתור שיעביר זרם של 45 וולט לגופו של התלמיד, כעונש על הטעות. בכל טעות נוספת, על המורה היה להגביר את עוצמת הזרם בהדרגה על פני סולם שהגיע עד ל-450 וולט. כמובן, ככל שעוצמת הזרם עלתה, התלמיד התלונן על יותר ויותר כאב, לעתים עד כדי צרחות של ממש. במידה והמורה הפגין אי נוחות, דאגה, או סירוב לעשות זאת, החוקר הורה לו בלקוניות להמשיך מכיוון שהניסוי דורש זאת. אם המורה סרב להמשיך בניסוי מעל ארבע פעמים, הניסוי הופסק. אם המורה הגיע ל-450 וולט שלוש פעמים, הניסוי הופסק. (למי שמעוניין, כאן ניתן לצפות בתיעוד שבו החוקר מחלק את התפקידים ומסביר על הניסוי).

השאלה היתה, כמובן, כמה רחוק יילך המורה.

לאורך כל הניסוי, מה שהמורה לא ידע הוא שהתלמיד הוא בעצם שחקן ולא עובר שום זרם חשמלי במערכת. גם ה"חוקר" הוא למעשה שחקן שחוזר על אותה רפליקה לאורך הניסוי. כמובן שניסוי מהסוג הזה מעלה המון שאלות אתיות והיום הסיכוי שלו לקבל אישור הוא נמוך מאוד. אבל לפני ארבעים שנה דברים נראו אחרת.

אז כמה רחוק באמת אנשים הלכו?

לפני שאפרט את תוצאות המחקר, נסו אתם רגע לדמיין את הסיטואציה כאילו אתם בתפקיד המורה. כמה מכות חשמל תמשיכו לתת לאדם אחר לטובת "ניסוי על זכרון"? כמה מכות חשמל תתנו גם אחרי שה"תלמיד" יצרח מכאב ולבסוף ישתתק? בקיצור, כמה רחוק אתם תלכו?
מה שלא יהיה, רוב הסיכויים שההערכה שלכם לגבי עצמכם נמוכה מהאמת. הנתון המדהים הוא שמתוך כלל הנבדקים בניסוי, 65% הגיעו ל-450 וולט. זאת למרות שמרביתם הפגינו אי-נוחות מרובה בעשותם זאת. אלו לא אנשים סדיסטיים או יוצאי דופן: כל אחד מהם עצר בשלב מסוים וביקש לעצור (אך לא לפני שהגיע לרמה של 300 וולט!).
נתון לא פחות מדהים נובע ממחקר מקדים שערך מילגרם ובו הוא שאל סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה מה לדעתם יהיה אחוז האנשים שיגיעו ל-450 וולט. הם העריכו שבממוצע, רק 1.2% יעשו כן. תוצאה דומה הושגה גם בסקר שערך מילגרם בין הקולגות שלו. ניתן בהחלט לומר שתוצאותיו של מילגרם היו מפתיעות להחריד.

זהו אחד הסרטונים שצולמו במהלך הניסוי. הוא מציג את אחד "המורים", כבר באמצע הניסוי. ניתן לשמוע את תלונותיו של ה"תלמיד" ויותר מאוחר את קריאותיו לעזרה. ניתן לראות שהמורה חש מאוד לא בנוח ולמעשה מסרב להמשיך מספר פעמים כשבכל פעם ה"חוקר" (שקולו נשמע מחוץ לתמונה) אומר שהוא לוקח עליו את האחריות וש"הניסוי דורש שתמשיך".

ברור לחלוטין שהאדם כאן בסרט איננו סדיסט, הוא לא נהנה לפגוע באדם אחר והוא נראה נורמטיבי לגמרי. ועדיין, למרות שמשהו בתוכו אומר לו שוב ושוב שהוא עושה משהו לא בסדר, הוא ממשיך ועושה את זה.
הסרטון הבא מציג את אותו "מורה", מיד עם סיום הניסוי. הוא נשאל מספר שאלות על התנהגותו (ומאשים את החוקר שאמר לו להמשיך שוב ושוב) וזה מאוד מעניין לראות כיצד הוא מגיב כשנאמר לו שלמעשה לא היה זרם חשמלי בניסוי וה"תלמיד" הוא שחקן.

לאחר המחקר הראשון, מילגרם ועמיתיו ביצעו אינספור מחקרי המשך ובהם בדקו וריאציות שונות על התהליך (למשל, ההבדל במידת הציות כאשר החוקר נמצא בחדר לעומת כשהוא משוחח עם המורה בטלפון; ההבדל במידת הציות כאשר המחקר מתבצע באוניברסיטה מכובדת לעומת בניין משרדים מתפורר; ועוד). לימים, נבדקו כל המחקרים האלו במטא-אנליזה ונמצא שמעבר לכל התנאים השונים של זמן ומקום, אחוז האנשים שמגיעים לרמה הגבוהה ביותר של עוצמת זרם חשמלי, דהיינו, מפגינים ציות עיוור גם כשהם חרדים לתוצאות מעשיהם וחשים ספקות, נע סביב אותו אחוז – 65%.

ניסוי מילגרם הפך להיות אחת הדוגמאות הכי מצוטטות בנוגע לצייתנות ותוצאותיו ממשיכות להדהים גם כיום. אך נשאלת השאלה האם משהו השתנה מאז ועד היום? האם משהו באופן ההתנהלות השתנה לטובת חשיבה עצמאית יותר?
מן הסתם לא. רק לאחרונה דווח על מחקר שנערך באוניברסיטת סנטה קלרה בקליפורניה ששיחזר (פחות או יותר) את הניסוי של מילגרם והגיע לתוצאות דומות ואף מעט גבוהות יותר: 70%. ומעבר לכך – הוידאו מתחילת הפוסט מוכיח בעצמו שהמציאות חזקה יותר מכל ניסוי. אם במעבדה קל כל כך לגרום לאנשים לבצע מעשים שלא ייעשו, על אחת כמה וכמה בתוך הקלחת הלוהטת והלחוצה של סיטואצית קרב. האם יש מה לעשות בנידון? האם ניתן איכשהו "לחסן" את חיילינו מאפקט הלחץ הנגרם על ידי דמויות סמכות, לחץ חברתי והחשש להתפס כחלשים/בוגדים ולדרוש מהם לחשוב בשביל עצמם ולמתוח את הגבול? אני לא יודע. לא באווירה השורה מסביב. אני מאוד רוצה להאמין שזה אפשרי. אני בטוח שזה נחוץ. אני אברך את אותו אחד שיקום ויעשה מעשה על ידי כך שלא יעשה.

1. אם ×›×™ הוא מעולם לא השתמש במושג ×”×–×” [↩]