אל תגעי לי בצלחת, בבקשה: תגובה לאריאנה מלמד

היחס שלי כלפי כתיבתה של אריאנה מלמד ב-Ynet מורכב בעיקר מאמביוולנטיות. היא כותבת על שלל נושאים ולא פעם יוצא לי לקרוא כתבה או מאמר דעה שלה ולהנהן בהסכמה. מצד שני, לא פעם יוצא לי לסגור את המאמר באמצע הקריאה. התרגלתי כבר לכך שיש לה דעות מוצקות משלה ואין לה שום היסוס כשהיא רוצה לבטאן. וזה בסדר גמור.

אבל אתמול נתקלתי בטור שלה שנקרא "פלצנים, מה יש לכם מהכשרות?" ובו היא מתוודה שהחלה לאכול אוכל כשר ומשתלחת ב"כל" מקטגרי הכשרות. והטור שלה עצבן אותי.

היא מתחילה את הטור ב"גילוי נאות: אני אוכלת כשר". כאילו יש בכך מן הפצצה. וואו. אריאנה מלמד, אוכלת כשר. וואו.
היא ממשיכה את הטקסט שלה, אגב, ב"יאללה, מלחמה".
ככל הנקרא, יוצאת מלמד למתקפה-לצורך-מגננה. היא מרגישה מותקפת. היא מרגישה שבערוץ האוכל של האתר בו היא כותבת, כל התייחסות לכשרות כמשהו חיובי היא בבחינת מוקצה מחמת המיאוס. ובמעבר עלילתי לא ברור מתחילה למנות את שלל השרצים והשיקוצים שנהגה לבלוס בטרם החליפה את הסכו"ם היוקרתי לשתי מערכות פשוטות מהסופר (בשרית וחלבית כמובן) – למשל, צלופח, נחש, שניצל זנב תנין (שלדבריה יש לו טעם של שניצל עוף מגומי. מישהו באמת חייב להסביר לה שתרנגולות הגומי שמוכרים בחנות הצעצועים הן לטובת משחק ותו לא), בשר סוס, דג חדקן ועוד ועוד. נו? אז? את מי את מנסה להרשים?

אך מילא. נניח שברשימת מעללים זו קנתה לעצמה את הזכות לדבר על מאכלים כשרים לעומת לא-כשרים. שלא יקומו עליה הטוקבקיסטים ויגידו שמי שאוכל כשר לא יכול לקטרג על מי שלא (בכל הנוגע לטעם והמגוון). מכאן הולכת מלמד ומסבירה שלפני שלוש שנים, פחות או יותר לפני ט' באב, מסיבות שהיא בוחרת לא לפרט, וזכותה, הפכה את ביתה לכשר. ואשת חיל היא, עשתה זאת בעצמה. לא הסכימה שחב"דניקים, "העבדקנים האלה, עובדי אליל אחד" כדבריה, יעשו בשבילה את העבודה השחורה של הגעלת המטבח. פסקה זו גרמה לי לבלבול קל, שהרי נודפת ממנה שאט נפש כלפי הדת, אם כך, מאילו טעמים היא בחרה בכשרות? אבל לא חשוב כרגע, נמשיך. הפסקה הבאה, היא היא זו המרגיזה באמת.
בפסקה זו מלמד מסבירה לנו שפעם היא גם היתה כתבת אוכל, בשם בדוי. כנראה שזו אמורה להיות עוד נקודת זכות בעבורה המרשה לה לכתוב על עניין הכשרות אל מול הטרפה. ועכשיו אצטט:

פעם, כמטומטמת גמורה, גם אני חשבתי שכשר זה לא טעים וזה גם נורא נורא מוגבל. היום, שלוש שנים אחרי, הכל מהתנסות אישית, אני יודעת שהמחשבה הראשונה היא איוולת והשניה – סוג דבילי של אנטישמיות.

(ההדגשות שלי)

הא? אריאנה… מה??
גם את חשבת שכשר זה לא טעים? מי עוד חושב כך? האם אנו, אוכלי הפיגולים והשרצים, טוענים בפה מלא סרטנים שכשר זה לא טעים? מישהו מקוראי הבלוג מכיר טענה כזו? כי אני לא. היי, אני בעצמי התוודתי על גבי אתר זה כמה שאני אוהב גפילטע פיש (וזה לא וידוי של מה בכך). אני לא מכיר אף אחד שאומר שכשר זה לא טעים. אני מכיר הרבה אנשים שאומרים שלא כשר זה כן טעים, אבל כמו שכל תלמיד פסיכומטרי יודע, הסקת המסקנה ההפוכה היא שגויה. מה שנכון, כשר זה נורא מוגבל. ועל זה אין אפשרות להתווכח. כשרות היא הגבלה, זו המהות הטכנית שלה.
ולא רק זאת. אריאנה מלמד קוראת למחשבה הזו, שכשר זה נורא נורא מוגבל, "סוג דבילי של אנטישמיות". על פי ויקיפדיה: "המונח אנטישמיות מציין שנאת יהודים". תבוא בבקשה מלמד ותסביר לי איך לומר ש"אוכל כשר = אוכל מוגבל" זו שנאת יהודים. (אני גם אשמח אם היא תבוא ותוכיח לי שהשוויון הזה לא עובד. בהצלחה עם זה).

עכשיו מתמודדת מלמד עם שתי הטענות האלו בנפרד. עם זה ש"כשר = לא טעים" היא מתמודדת בקלות כשהיא אומרת "כשר זה טעים אם יודעים לבשל, נקודה". ועל זה אני אומר כנערה מתבגרת בשנות התשעים: DUH!!
כל מאכל הוא טעים אם יודעים לבשל1. זה לא עניין של כשרות. בכלל, רוב המאכלים סביבנו הם כשרים. כשאני אוכל בבית את השניצל של אמא שלי, הוא כשר. לא למהדרין, כי המטבח לא כשר ויש סיכוי טוב שעל אותה מחבת התבשלה לה שמנת בשלב כזה או אחר, אבל עדיין. מצד שני, כשאני אוכל פסטה ברוטב בולונייז עם פרמזן מעל, זה טעים. בתנאי שמי שהכין אותה יודע לבשל.
אבל בסדר, עם טענה דבילית כמו "כשר = לא טעים" שאף אחד בעצם לא ממש טוען, קל להתמודד. יותר מעניין מה שהיא עושה עם הטענה השניה.

×–×” מרגיז אותה נורא שאומרים שהאוכל הכשר מוגבל. ×–×” מרגיז אותה עוד יותר שאנחנו "נוהים אחרי סיר הבשר של מצרים. וצלוחית הסושי. ופנכת הלו-מיין. וקערית דבלולי שומן החזיר במסעדה הונגרית אסלית… כל אלה, על פי האנטישמים שלא מדעת, הן תרבויות אכילה משוכללות ואלגנטיות מהדבר ×”×–×”, כשרות…" – שוב, אנטישמיות. איזה ×›×™×£ לנופף במילים שמרגיזות כל יהודי. ×›×›×” הם יתחברו למה שאני כותבת ויסכימו איתי!

בעצם, מלינה מלמד על כך שאנחנו אוהבים לאמץ תרבויות אחרות (בוקר טוב) לחיקנו ולקיבתנו. מה שנכון, כפי שיעידו כל הסושיות שצומחות פה כמו פטריות אחרי הגשם. או בתי הקפה בעלי ניחוח השמרים האיטלו-צרפתי. כולנו אוהבים את התרבויות של האחרים, אומרת מלמד, ורק את של עצמנו שונאים. ואני מצטט:

דווקא בארצות הגויים מעריכים את הייחוד שבתרבות האכילה היהודית, וגם קוראים לזה ככה. תרבות. בדיוק כפי שאנו קוראים למטבח הסיני "תרבות אוכל", בכבוד ובענווה.

מרוב הכבוד שיש לנו לזרים אנחנו לא מתלוננים שאין אצלהם מגוון ושהם "מוגבלים". והיא מוכיחה את הטענה בכך שאנחנו לא באים בטענות לסינים שהם מצליחים לחיות בלי במבה או חומוס. או האיטלקים, אין להם פלאפל! והם מצליחים בכך, אומרת מלמד, מכיוון שהם מכבדים את תרבותם. מכאן שאנחנו יורקים על תרבותנו.

"תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם. אבני היסוד של התרבות הן, בין השאר, הסמלים, הטקסים והמיתוסים" – גם ×–×” מויקיפדיה.

והשאלה שלי היא בעצם מה פה התרבות ואיך היא נבנתה. הסינים אוכלים אלף ואחד סוגים של דברים שונים ומשונים שזרים למה שנקרא "אוכל יהודי" (מה זה בעצם?) ואין להם חומוס, פלאפל, במבה או שקדי מרק. לפי מלמד זה לא מעניין אותם כי הם מכבדים את תרבותם. אותו דבר עם האיטלקים שחיים טוב מאוד עם המטבח האיטלקי שלהם שלפי מלמד כמעט ולא כולל "נבלות טרפות" (מה שלא נכון בעליל, כנראה שמלמד מעולם לא ביקרה בעיר דייגים השוכנת באחד מחופיה של איטליה והסתכלה על התפריט הממוצע). אם הם יכולים לכבד את תרבותם, למה לא אנחנו? למה אנחנו צריכים לירוק לבאר ממנה אנחנו שותים, שואלת מלמד.


(cc)

אז ×›×›×”. ההבדל בינינו לבין הסינים הוא שהסינים חיו בסוג של בידוד במשך מאות שנים. בידוד זו לא מילה מדויקת, אבל כשהתרבות שלהם התפתחה, עוד בחיתוליה, מתי שהבסיס של הדברים נוצר (וזה כולל גם את סגנון האכילה) הם שכנו להם בצד מסוים של העולם, מנותקים מ"העולם הישן" דאז. לא פלא, אם כך, שהם פיתחו מטבח שונה לחלוטין משל אותו עולם. החל מצורת האכילה (מקלות…) וכלה בחומרי הגלם, שיטות הבישול והטעמים. אבל ×–×” ×”×™×” אז. היום הם פתוחים יותר לעולם (בערך) אז למה הם לא מאמצים את הבמבה לכל הרוחות? צודקת מלמד כשאומרת שהם מכבדים את תרבותם. תרבות האוכל הסינית היא ארוכה מאוד וספציפית מאוד וכנראה שבאמת הם מכבדים אותה. כנראה שהם טועמים ומאמצים כמה דברים מהעולם המערבי, אבל ילד סיני בטוח חוזר בסופו של דבר לאהבה הישנה, החמה והמוכרת. האוכל של אמא.

אותו דבר עם האיטלקים. הם התפתחו ונוצרו בעולם האירופאי, אז טענת הניתוק שלי לא תקפה לגביהם. אבל ×–×” נכון שעד היום הם מאוד מקובעים במטבח שלהם. תקחו את המילה שלי בעניין ×”×–×”. למצוא מסעדה שהיא לא מסעדה איטלקית באיטליה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, בטח שמחוץ לערים הגדולות. האם ×–×” טוב? האם ×–×” רע? תלוי את מי שואלים. אבא שלי יטען, ודי בצדק, שהם פשוט לא צריכים משהו אחר – יש להם מטבח מדהים עם חומרי גלם מעולים, מה הם צריכים סושי? אני טוען שגיוון ×–×” דבר טוב ולהיות "תקוע" יום אחרי יום עם הפסטה שלך, גם אם היא אלוהית, ×–×” סוג של בורות ואטימות.

והמילה האחרונה בפסקה הקודמת מביאה אותי לעניין הכשרות. הכשרות, לדעתי, לא נובעת מתוך איזו תרבות מוצקה וברורה. הכשרות היא בסך הכל מערכת של כללים שמכתיבה מה מותר ומה אסור לאכול. כן, בציטוט על "תרבות" מויקיפדיה כתוב שחלק מאבני היסוד של התרבות הם ה"טקסים" וכללי ההלכה הם אולי סוג של טקס. אבל זה סוג של טקס שהיה טוב לתרבות מסוימת. תרבות שהתפתחה על ערש של אמונה דתית, קנאית פחות או קנאית יותר, שסגורה לעולם החיצון. היי, כמו הסינים! רק עם אלוהים.

התרבות הזו פחות רלוונטית היום ממה שהיתה פעם. קיום המצוות (שלא לדבר על האמונה) איננו מה שהיה פעם. ובאמת, מה הטעם בקיום חוקי הכשרות (no pun intended) כשאתה מקפיד ללכת לסרט או לבר בשישי בערב, לנסוע לים בשבת וכו' וכו'? "משום שכך עושים יהודים", אומרת מלמד. אז לא. כבר לא. בתור מי שפסקה לפני כן מנסה לטעון שהאורתודוכסיה וחוקיה לא נוגעים אליה כמי שמנסה לחיות כיהודית לפי פרשנותה, כאן היא נכשלת בדבריה. "כך עושים יהודים" שעושים מה שהורו להם לעשות אותם "חכמים וגדולים בתורה" שהיא מנסה להתנער מהם בפסקה הלפני-אחרונה. אם × ×™×§×— את הטקסט ×”"טהור" של התורה, הרבה לפני שנפלו עליו כל הפרשנויות, × ×’×™×¢ למערכת איסורים קלילה יותר. ×”×™×™, צ'יזבורגר? סבבה – המבורגר עושים מבקר. לא מגדי.

"הכי קשה לומר שיש לנו תרבות משלנו, ואולי כדאי להידבר עימה לפני שנלחמים בה", כותבת מלמד כמשפט הסיום. וזה נכון. קשה לה להודות שיש לנו תרבות שמקדשת פלורליזם ואהבת זרים, שונה כל כך מהתרבות שהוציאה תחתיה איסור אכילת חזיר.

אני באופן אישי חושב שאין הבדלי טעם בין כשר ולא כשר. יש טעים פה ויש טעים פה. אני חושב שמי שאוכל כשר מוגבל באפשרויות הבחירה שלו ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. מי שאוכל כשר מפסיד, לדעתי, את טעמם המופלא של מאכלים רבים שיש לעולם להציע. וזו זכותו. מה שחבל לי זה שרבים עושים זאת לא מתוך בחירה אמיתית, אלא מתוך הצמדות לכל מיני כללים שלימדו אותם פעם על מה זה טוב ומה זה רע, שאין בהם שום הגיון או אמת.


שועלי. גם הוא לא כשר.

ולסיום סיומת. הטור הזה של אריאנה מלמד מצטייר לי כמיותר להפליא וכפשוט ניצול של פלטפורמה על מנת להתעצבן ולהוציא את זה. נורא כיף להוציא עצבים על הנייר (אני יודע). לא תמיד זה צריך להתפרסם (אני יודע גם את זה). הטור מלא בטענות ריקות מתוכן והוא מתלהם לחינם. או כמו שסיכמה את זה המגיבה אורנה מרמת גן: "אריאנה באמא שלך עזבי אותנו. חיי ותני לחיות".

אגב, המחשבות על הטור ×”×–×” של מלמד מובילות אותי למחשבות על מה צריך להתפרסם בעיתון או לא. נכון ש-Ynet ×–×” לא בדיוק "עיתון". אבל הוא האתר הרשמי של "העיתון של המדינה", ואי אפשר לנתק את ×–×” אחד מהשני. כמשהו נכתב בעיתון, אני מניח שהוא עובר עריכה ויש מי שמחליט אם רוח הדברים וסגנון הכתיבה ראוי לפרסום בבמה שהעיתון מספק או לא. להבדיל מבלוג, שהוא עצמאי והכותב יכול לפרסם בו כלמהשמתחשקלו, ובכל שפה שמתחשק לו. לכן מרגיז אותי שמערכת של אתר "עיתונאי" מכובד ×›-Ynet מפרסמת טור ×›×–×” כמו של מלמד. ועוד יותר מרגיז אותי לקרוא את "מאמר הדעה" של איל גפן היוצא להגנת אותו תת אלוף ש"סך הכל נתן לילד לנהוג" (ועבר על פקודות מטכ"ל, כמדומני, מר גפן) ואחר כך עוד שיקר לגבי מי × ×”×’ באוטו. אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר ×”×–×” (כאן) – מדהים מה שבן אדם מרשה לעצמו לומר על גבי העיתון. ×–×” מביש. מאוד. בעיקר הסגנון.

אני אישית חושב שיש הבדל בין בלוגר לבין עיתונאי/פובליציסט-שמפרסם-בעיתון. אולי התפיסה שלי מוטעית ונובעת מחוסר הבנה של העניין ואני אשמח אם תתקנו אותי. אני חושב שמאמר כמו זה של גפן ראוי לו להתפרסם בפלטפורמה הפרטית של גפן. שיהיה זה אתר אישי, בלוג עצמאי או לא, עמוד בבמה חדשה, פודקאסט, וואטאבר. זה לא ראוי לעיתון. לא בשפה ובסגנון הזה (מצד שני, אני באמת הפסקתי לצפות מ"מעריב" ליותר טוב). בבלוג, אנחנו פה בשביל להגיד מה אנחנו חושבים ואיך שאנחנו רואים לנכון. זו הבמה שלנו שאנחנו יצרנו לעצמנו, להבדיל מאיזה כוכבון-אייטיז שקיבל טור קבוע באתר של עיתון כזה או אחר, וזה היופי והקושי שבדבר.
כמו שכותבת שרון בפוסט הזה על היוזמה החדשה של "שקוף":

×›×™ כאלה הם בלוגרים. ×–×™×™× ×™ שכל גרפומנים, שרק מתים להביע את דעתם על משהו (אני לא יודעת עד כמה הם בעניין של איסוף חדשות בשטח)… מוטב שימשיכו לכתוב בבלוגים שלהם ויתרכזו בזנב הארוך.
.

וזה נכון.

  1. להוציא צלפים. פיכס []

הישנה נמר חבורבורותיו ומהנדס תחבורה עירוני את צמתיו?

יש שתי צרות הידועות לכל מי שאי פעם שלח נפשו בנהיגה במרכז תל אביב. הראשונה היא החוסר המשווע בחניה (שכבר כתבתי עליו בעבר). השניה היא כל עניין חד-הכיווניות של הרחובות. רוב הרחובות פה צרים מלהכיל שני נתיבים שילכו דו-סטרית ולכן הם חד-סטריים. בתור תושב לב העיר ובעל רכב אני מודע היטב לקטע המעצבן שבו אתה צריך לנסוע הרבה קדימה רק בשביל לפנות איפשהו שמאלה ושמאלה כדי לחזור אחרי שפספסת איזו פניה. אחת הדוגמאות המפורסמות, כמדומני, היא של שדרות רוטשילד. אמנם מדובר ברחוב שהוא למעשה דו-סטרי, אך השדרה מפרידה בין שני הכיוונים ומעטים המקומות שבהם אפשר לעשות פנית פרסה אם יש בכך מן הצורך. במיוחד כשנוסעים צפונה, לעתים אין ברירה ומגיעים לקצה השדרה ויש להכנס לשדרות בן-ציון, לחתוך למלצ'ט, לחזור איכשהו לרוטשילד וחוזר חלילה (ראו את המסלול האדום במפה).

לפני מספר חודשים, קצת אחרי שהתחילו את השיפוצים הגדולים של הבימה/היכל התרבות, פתאום נפרץ קטע מהשדרה שמאפשר לעשות פרסה בקצה שלה במקום את כל הסיבוב. אותו קטע גם מאפשר לבאים מרחוב מרמורק לפנות שמאלה לתוך השדרה (המסלול הירוק) ולא לעשות את אותו סיבוב דרך מלצ'ט. עכשיו, אני יודע שזה דבילי ואולי אף אינפנטילי להתלהב מדברים כאלו אבל כתושב המקום שבזבז דקות ארוכות בפקק שתמיד נוצר בשעות העומס בצומת שבין שדרות רוטשילד לשדרות בן-ציון זה היה מאוד מרגש לגלות שסוף סוף עשו משהו קצת חכם בשביל התושבים.
אבל בארץ כמו בארץ, אתה לא יכול להשאר מרוצה לאורך זמן – ושבוע אחרי שנפרצה הפניה הזו, הונח לידה שלט שמבהיר שהפניה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד, לאורך כל שעות היממה. וזה כבר ממש מבאס. ×–×” נכון אמנם שיכולתי פשוט להתנהג כמו נהגים רבים אחרים ולהתעלם מהשלט ולהמשיך להשתמש בדרך המלך המופלאה הזו אבל הצומת שם קלאסי למצב שבו מיד אחרי פניית הפרסה אתה מגלה שוטר שלא ראית לפני כן ורק ארב לתחמנים כמוך כדי לתת להם דין וחשבון… חוץ מזה, אם אתחיל להתנהג כמו נהגים רבים אחרים בארץ הזו לא אגיע רחוק.
אז חזרתי להשתמש בדרך העוקפת הרגילה והמעצבנת וכבר התרגלתי בחזרה למצב הזה.

עד לפני שבוע, כששוב מישהו במחלקת התחבורה החליט לשחק לי ברגשות והחליף את השלט ועכשיו הפניה מותרת לכל כלי הרכב. שזה מאוד משמח. אבל עם השמחה ישנו חשש גדול שבעוד שבוע, שבועיים, אולי יותר. אולי שנה, לא יודע מתי… השלט עם ×”×—×¥ הצהוב יחזור ושוב אאלץ להפרד מפיסה קטנה של שמחה תל אביבית שאין לקחת כמובנת מאליה…

מרד הפסיכולוגים

ביום חמישי (13/12/07) פורסמה כתבה במוסף הארץ שכותרתה "מרד הפסיכולוגים" – ולא סתם כתבה אלא כתבת שער כאשר על שער המוסף מופיע הציור הבא המציג את פרויד היושב על כורסתו ומסור המנסר את הרצפה עליה הוא יושב כאשר הכיתוב ליד התמונה מכריז "חשבון נפש: פשיטת הרגל של הפסיכולוגיה בישראל". הכתבה עוסקת בתנועה של פסיכולוגים קליניים בארץ, חלקם בעמדות מרכזיות באקדמיה, היוצאת נגד השליטה, לטענתם, של הפסיכולוגיה ×”"ישנה" בממסד הטיפול הנפשי בארץ.

זו כתבה חשובה ומעניינת, במיוחד לאנשים כמוני שנכנסים עכשיו לתחום של הפסיכולוגיה הקלינית, אך לא פחות מכך היא רלוונטית לכולנו שכן אם נרצה או לא – בסופו של דבר כולנו (כמעט ללא יוצא מן הכלל) לקוחות של הממסד הפסיכולוגי. אם ×–×” כאשר אנחנו מחפשים טיפול לבעיות שלנו, אם ×–×” כהורים לילדים הסובלים מקשיים כאלו או אחרים, אם ×–×” כמועמדים העוברים מיונים לעבודה באחד ממכוני ההשמה ועוד. הרלוונטיות של התכנים בכתבה חשובים במיוחד לנושא הטיפול הפסיכולוגי, אך גם לענייני אבחון כפי שתראו בהמשך.
בכלל, התקופה הנוכחית מעניינת ומטרידה כאחד בכל הנוגע לעתיד הפסיכולוגיה בארץ. משרד הבריאות מנסה להחיל רפורמה שתעביר את האחריות לטיפול הציבורי לקופות החולים, בכנסת מסתובבת הצעת חוק שתשנה את ההגדרה של מי מורשה לתת טיפול נפשי ועכשיו העניין ×”×–×”. אין ספק שזמנים מעניינים – וחשובים – עומדים לפנינו.

כאמור, בתור מישהו שעכשיו נכנס לתחום המקצועי של הפסיכולוגיה הקלינית (למי מהקוראים שלא יודע, אני סטודנט שנה שניה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית וכרגע מטפל במסגרת הלימודים במרפאה ציבורית גדולה) – יש לי עניין רב במתרחש ואני משוכנע שהדברים האלו נוגעים לא רק לי ברמה המקצועית אלא לכלל החברה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לעסוק בכתבה ×”× "ל ולהציע את ההתבוננות שלי על הדברים. אעשה זאת תוך הבאת ציטוטים מהכתבה.
חשוב לומר שהדברים המובאים הם דעתי האישית כסטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה.

לפני הכל – קישור לקריאת הכתבה

הכתבה מתחילה בתיאור מקרה של ×—' שסבל מהיפוכונדריה קשה ומדכאון. הוא ×”×™×” נתקף חרדות סביב מחלות שונות שלכאורה חלה בהן ורץ מבדיקה לבדיקה. כל ×–×” הפך לנטל על עצמו ומשפחתו כאשר הוא חדל לתפקד בעבודה והיה על סף התמוטטות. אשתו מתארת שמאז ומתמיד ×”×™×” היפוכונדר אך לאחר שהחל ללכת לטיפול פסיכואנליטי (בהמלצתה) המצב החמיר. לדברי אשתו: "היו לו התקפי חרדה שהוא הולך למות וככל שהוא ×”×™×” יותר חולה, לדעתו – הפסיכולוגית שלו פרחה".
בעקבות המלצה של חברה היא הפנתה אותו לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי שעשה שינוי משמעותי: "קיבלתי בן אדם חדש, לא שהמחלה נעלמה אבל הוא יודע איך להתמודד איתה. הוא מקבל תרופות והכל בשליטה. הוא מתפקד, חי, עובד ושוב יש אבא לילדים".

עד כאן תצוגת תכלית יפה של כוחו של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. בפסקאות הבאות מסבירה המטפלת של ח', ד"ר צופי מרום שמכהנת כראש התחום הקוגנטיבי-התנהגותי בביה"ח גהה, את שיטת העבודה הקוגנטיבית-התנהגותית עם ח'.

אבל מה זה בעצם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי ובמה הוא שונה מטיפול פסיכודינמי?
שני המושגים האלו חוזרים על עצמם לא מעט פעמים לאורך הכתבה ואני תוהה עד כמה הם נהירים לקורא הממוצע. לשם כך יש אולי לעשות רגע סדר בדברים ולהבהיר את ההבדלים בין טיפול קוגנטיבי-התנהגותי, טיפול פסיכודינמי וחשוב לא פחות – טיפול פסיכואנליטי.

הטיפול הפסיכואנליטי הוא למעשה שימוש בטכניקה כפי שפותחה לאורך השנים על ידי זיגמונד פרויד, שנחשב ובצדק לאבי הפסיכותרפיה. פרויד פיתח את שיטתו דרך עבודתו הקלינית והנסיון שצבר כאשר הוא עבד, פחות או יותר, בשיטת של ניסוי וטעייה מושכלים. באופן עקרוני וממש על רגל אחת, השיטה מבוססת על חקירת הלא-מודע של הפציינט דרך העלאת אסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות מתוך ×”× ×—×” שאלו מאפשרים גישה לתכנים הלא-מודעים המעסיקים את האדם. דרך גישה זו וניתוח של החומרים העולים אמור להיות מושג האפקט התרפויטי. טיפול פסיכואנליטי קלאסי מבוסס על מפגשים כמעט יום-יומיים עם המטופל כאשר הוא שוכב על ספה והמטפל יושב מאחוריו. תפקיד המטפל הוא למעשה להוות מעין לוח חלק, או מסך ריק אם תרצו, שעליו ישליך המטופל את תכניו. טיפול ×›×–×” לא רק מתרחש באינטנסיביות יום-יומית אלא מיועד להמשך זמן רב – שנים מספר לעתים.

הטיפול הפסיכודינמי הוא למעשה תולדה של הטיפול הפסיכואנליטי. באופן עקרוני התיאוריה של מבנה הנפש שעומדת מאחוריו דומה לזו שפיתח פרויד (אך מורכבת הרבה מהפיתוחים שנעשו במרוצת השנים על ידי ממשיכי דרכו מחד ומתנגדיו מאידך) אך הטכניקה שונה. מדובר בטיפול יותר "קליל" ביחס לפרדיגמה הפסיכואנליטית הנוקשה. המפגשים נערכים בתדירות נמוכה יותר (בדרך כלל פעם בשבוע) כאשר לרוב המטופל והמטפל יושבים ×–×” מול ×–×”. בנוסף, המטפל לא מהווה לוח חלק אלא סובייקט בפני עצמו וחלק גדול מהעבודה והתקשורת בין המטפל והמטופל קשורות ליחסים הבינאישיים הנרקמים ביניהם. מכאן, שיש מקום מאוד משמעותי לאישיותו של המטפל – בדיוק הפוך מהרעיון של הלוח החלק.
יש לציין שלמיטב ידיעתי, רוב המטפלים ×”"פסיכודינמיים" הם אכן כאלו – עוסקים בטיפול פסיכודינמי ולא בטיפול פסיכואנליטי.

ולסיום, הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי (להלן ייקרא CBT). זהו טיפול שממוקד בשני אלמנטים שונים אך קשורים זה לזה. ראשית, הקוגניציה, דהיינו, החשיבה. מבחינה זו הטיפול מתמקד בבחינה של תהליכי חשיבה לא נכונים אצל המטופל ותיקונם. הכוונה היא לשינוי של אמונות והנחות שונות המעוותות את החשיבה ומשפיעות על הרגשתו והתנהגותו של המטופל. האלמנט השני הוא ההתנהגותי ומכוון לשינוי ההתנהגות של המטופל דרך שימוש בטכניקות שונות. השילוב של שני ערוצי הגישה האלו נועד להקל על הפרעות רגשיות שונות החל מחרדות מסוימות וכלה בדכאונות.

אז איפה בעצם המרד?
כתבה שנקראת "מרד הפסיכולוגים" ומציבה תמונה מאיימת של פסיכולוגים חמורי סבר צריכה בעצם להביא סיפור של מאבק, לא?
אז להלן מהכתבה:

על זכותו של… [×”-CBT]… לקבל הכרה ממסדית נאבקת עתה "אופקים", האגודה לפסיכולוגיה קלינית מדעית בישראל, קבוצה של ×›-60 פסיכולוגים בכירים, ראשי המגמות הקליניות באוניברסיטאות, ראשי מחלקות בבתי החולים, פרופסורים, מרצים בכירים ופסיכולוגים מהשירות הציבורי. לראשונה בישראל התארגנו אנשי בריאות הנפש ושמו להם למטרה לשנות ולפתוח לגישות שונות את ההתמחות והטיפול הפסיכולוגי בישראל. "אופקים" התארגנה לפני כשנה אחרי שניסיונות ההידברות, בכתב ובעל-פה, עם הממסד הפסיכולוגי בישראל כשלו.

בעצם הטענה של אנשי "אופקים", כפי שאני מבין אותה, היא שהממסד השולט בתהליך ההכשרה וההסמכה של הפסיכולוגים הקליניים בישראל מורכב מאנשים בעלי תפיסה מיושנת שמאמינים בשיטות הטיפול הפסיכודינמיות ולא מוכנים לאפשר גישה לשיטת ה-CBT שהיא, לטענת אנשי "אופקים", יותר מוכחת מחקרית (אך גם זה לא מדויק).
בתגובה לשאלה האם באמת חצי שנה של CBT עזרה לאותו ×—' שהוצג בראשית הכתבה ועשתה מה ששבע שנים של טיפול פסיכואנליטי לא עשו, מוצגת תשובתו של ד"ר גארי דיימונד, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון וחבר ב"אופקים": "צריך להבדיל בין טיפול באנשים עם בעיות אקוטיות כמו דיכאון וחרדה, ובין טיפול באנשים שהולכים לטיפול ×›×™ הם רוצים להגשים ולהבין את עצמם". והוא צודק – מאוד מאוד צודק. אבל, וזה אבל גדול – המשפט ×”×–×” מציג את ×”-CBT כטיפול המיועד לאנשים עם "בעיות אקוטיות כמו דיכאון וחרדה" ואת הטיפול הפסיכודינמי כמיועד למי שרוצה "להגשים ולהבין את עצמו"1. שזה טוב ויפה אך לא מדויק. אנשים בעלי הפרעות אישיות קשות, למשל, הולכים הרבה פעמים לטיפול פסיכודינמי, ממושך ועמוק, שעוזר להם מאוד. לקרוא לאנשים כאלו אנשים ש"רוצים להגשים ולהבין את עצמם" ×–×” עוול רציני. ולא רק אלו – גם אנשים הסובלים מחרדות ומדכאון יכולים להתרם משמעותים מטיפול פסיכודינמי. גארי דיימונד מתייחס בתשובתו לאותו טרנד שבעקבותיו הרבה אנשים הולכים לפסיכולוג אפילו שאינם סובלים מהפרעות נפשיות משמעותיות – וזה לגיטימי לגמרי – אך חבל שהוא שם בצד אוכלוסייה שלמה של אנשים שסובלים באמת ודווקא טיפול עומק עוזר להם.

אבל יש לציין שדיימונד גם ממשיך ואומר נכון: "הרבה אנשים הולכים למרפאות ציבוריות עם הפרעות מאוד ספציפיות שפוגעות באיכות החיים שלהם, והיום אנחנו יודעים שאפשר לעזור להם בזמן קצר מאוד, יחסית. יש טיפולים ממוקדים שגם נחקרו מדעית, והם עובדים… אנחנו לא מתנגדים לכך שאנשים יקבלו טיפול פסיכואנליטי, אלא שיוכלו לקבל גם טיפול אחר". ופה הוא צודק בהחלט. מגיע לכל אחד לקבל את הטיפול המתאים לו ומי שנזקק לטיפול CBT, מגיע לו בהחלט לקבל אותו ובצורה המקצועית ביותר. התלונה של אנשי "אופקים" היא שהממסד הפסיכולוגי בארץ שאמון על הכשרת והסמכת הפסיכולוגים הקליניים לא נותן מקום לאנשי ×”-CBT.
איך זה בא לידי ביטוי? להלן מספר ציטוטים מהכתבה:

התנאים להתקבל למקצוע הפסיכולוגיה הקלינית (הטיפולית) נקבעו לפני הרבה שנים: נחוצים תואר שני, לפחות, התמחות של ארבע שנים ובסיומן עמידה בבחינות ההסמכה. החלק הראשון במבחן שבודק את היכולת הטיפולית של הנבחן. כשהטיפול הפסיכולוגי ברובו הגדול, בארץ ובעולם, היה פסיכואנליטי, בכך עסקו גם הבחינות. היום, כשההתמחות של הנבחנים אינה בהכרח פסיכואנליטית, מותאם חלקה הטיפולי של הבחינה לדרישות המתמחה.

ד"ר משה אלמגור, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, בעבר ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, נכשל בבחינת ההסמכה הזאת. את התואר הראשון והשני שלו (קוגניטיווי ומשפחתי) גמר אלמגור בבר-אילן, דוקטורט עשה באוניברסיטת מיניסוטה שבארצות הברית, ואת ההתמחות בבית חולים במיניאפוליס. הוא חזר לישראל ב-1983. "הייתי הדוקטור הראשון שהיה צריך לעבור את בחינת ההסמכה, ונכשלתי. לפני, כל מי שבא עם תואר דוקטור מארצות הברית ועבר שם התמחות, לא היה צריך להיבחן".

אלמגור משווה את הוועדה לגילדה סגורה, שעושה הכל "כדי לשמר את עצמה ולצמצם עד כמה שאפשר את מספר החברים הנכנסים. הביאו לכבודי לבחינה את בכירי הפסיכואנליטיקנים בארץ, אבל היו בינינו חילוקי דעות משמעותיים וקצרים איומים בתקשורת. הם לא הבינו על מה אני מדבר. בסופו של דבר הם נאלצו להתאים את הבוחנים להתמחות שלי וכשניגשתי בפעם השנייה – עברתי את הבחינה".

יפתח יובל בחר כלל לא לגשת לבחינה. "אני מרצה באוניברסיטה העברית ולא עברתי את תהליך ההסמכה כי אני חושב שזו תועבה", הוא אומר, "הם דורשים ממני לעבור 20 בטריות של מבחנים ואני חושב שזה רק מביא נזק למי שאינו זקוק לכך, וממילא אף אחד לא משתמש בזה בפרקטיקה. ההתמחות שלי היא קוגניטיווית-התנהגותית אבל הם יגידו לי 'תהיה קודם כל פסיכולוג פסיכודינמי ורק אחר כך קוגניטיווי-התנהגותי'. בגלל הקיפאון במקצוע, אנחנו מפגרים ב-40 שנים לפחות אחרי העולם, וממשיכים להתנהג כאילו כלום לא קרה. יש אנשים שמתאים להם טיפול כזה ולאחרים מתאים טיפול אחר. בכל המקומות הכי טובים בעולם כבר הבינו את זה, אבל פה אנחנו לא נחשבים לפסיכולוגים קליניים, כי אנחנו לא יודעים להעביר את הרורשך (מבחן הכתמים המפורסם, שהוא אחד הטסטים הנדרשים בבחינת ההסמכה)".

אז מה בעצם הטענה פה? שקשה להם להתאים את עצמם לדרישות המקומיות? עם כל הכבוד – ויש הרבה – למה שלמדו בחו"ל, אין באמת מקום לצפות שאדם שמגיע ממערכת אחת למערכת אחרת יתקבל בה ללא התניות. גם אם ×™×”×™×” לי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ורשיון לעסוק בפסיכולוגיה קלינית בארץ – אני בהחלט לא מצפה ממשרד הבריאות האמריקאי לתת לי רשיון אוטומטי לעסוק בפסיכולוגיה קלינית בארצות הברית אם אבקש זאת. כל מדינה מגדירה לעצמה את הדברים האלו, וזה לגיטימי. יש אולי מקום להתדיין על הדרך שבה נעשים הדברים אבל יש משהו מעט קנטרני בדברים שאנשים מסוימים, כמו המצוטטים לעיל, אומרים בנושא.

כמו שאני רואה את ×–×”, כסטודנט לפסיכולוגיה קלינית, אם ברצוני להיות מטפל שעובד בשיטת CBT, הדרך היא לבצע את המסלול הקליני הסטנדרטי – דהיינו להשלים את לימודי התואר השני ואת ההתמחות (על כל דרישותיה). במסגרת הלימודים אני יכול ללמוד גם על טיפול קוגנטיבי-התנהגותי ועם קצת מזל וקצת שכל, אני יכול לגעת בנושאים האלו גם במהלך ההתמחות. ואחרי ההתמחות? השתלמויות וצבירת נסיון – ×›×›×” לומדים את המקצוע ×”×–×”. כשאהיה פסיכולוג קליני באופן רשמי אעשה כל מה שאוכל כדי לעבוד במקומות שמתמחים בטיפול CBT ואפתח את הקליניקה הפרטית שלי בכיוון ×”×–×”.

שאלה של אבחון

הטענה של אנשי "אופקים" מופנית גם לתוכניות הלימודים לתואר השני וגם לדרישות המופנות למתמחים לקראת מבחן ההסמכה – ובראשן הדרישה להעביר 20 אבחונים מלאים. למה הכוונה?
סוללת האבחון הסטנדרטית מורכבת מחמישה מבחנים, או כפי שהיא מכונה בכתבה על יופ מאיירס (ראש המגמה הקלינית של הילד באוניברסיטה העברית) – "החימוש הקדוש". הסוללה כוללת את מבחן וכסלר להערכת אינטליגנציה, מבחן בנדר (שרבים מכם אולי מכירים ממבדקי קצונה ו/או מכוני הערכה לעבודה)2, מבחן ציורים הנקרא HTP, מבחן TAT שמוכר למדי גם הוא (ובו הנבדק מתבקש לספר סיפור על תמונות שונות) וכמובן מבחן הרורשאך הידוע לשמצה.

המבחנים מועברים בזה אחר ×–×” בסדרת מפגשים ולאחריה התוצאות מנותחות לפי קריטריונים שונים מתוך מטרה לתת תמונה אינטגרטיבית של האדם הנבדק. סוללות האבחון משמשות למטרות שונות כמו בירור שאלות העולות מתהליך ההערכה (כמו למשל האם יש סיכוי שילד חווה התעללות), בחינת כשירות הורית בבירורים משפטיים ועוד. אין ספק שמדובר בתהליך שמטרתו בסופו של דבר לענות על שאלות שהן הרות גורל – ולכן יש להזהר מאוד בתהליך ההעברה והפירוש של מבחנים אלו.
לא מפתיע, אם כך, שיש לא מעט חילוקי דעות בעניין תקפותם ומהימנותם של המבחנים השונים. או כפי שמסביר זאת יפה מאוד בכתבה פרופ' גולן שחר (לשעבר ראש המגמה הקלינית באוניברסיטת בן-גוריון):

קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר

עוד מוסיף שחר וטוען ש"בפועל מעט מאוד אנשים בעולם מתמחים באבחון" – זאת אומרת שרוב הפסיכולוגים לא עוסקים באבחון בפרקטיקה שלהם. ולכן השאלה, המוצדקת מאוד, של "אופקים" – מדוע מתמחים חייבים להעביר אבחונים ל-20 מטופלים ולבזבז על כך מאות שעות עבודה והדרכה?
ושוב אצטט מהכתבה, מחלק שבו רואיין פרופ' חיים עומר מאוניברסיטת תל אביב שמשמש גם כאחראי על המרפאה להדרכת הורים בבית החולים שניידר (הכתוב הנטוי הוא שאלות המראיינת):

כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם".

נשמע הזוי.

"לא רק זאת, במקרים רבים המטופל כבר עזב את המרפאה כי סיים את הטיפול ואילו תוצאות האבחונים שלו עוד לא הגיעו כי הפענוח שלהם לוקח המון זמן".

אני עוד לא יודע איך זה בשטח. כיום במסגרת הפרקטיקום שלי ביצעתי אבחון כזה לילד שנמצא בתהליך הערכה לקראת טיפול כך שהרלוונטיות קיימת בהחלט. אך טענות כמו אלו שחיים עומר מעלה כאן חשובות מאוד ושמעתי כאלו בעבר.

ויתרה מכך, השאלה החשובה באמת היא כמה המבחנים האלו רלוונטים בכלל למציאות? האם מבחנים כמו הרורשאך – שבכתבה נשמע כאילו הקהילה הפסיכודינמית מייחסת לו מעמד אלוהי כמעט, מה שלא מדויק בעליל – בכלל שווים משהו? אני בוחר בגישה של גולן שחר, כאמור: "קבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק".
אבל לצערי אני לא הולך להכנס פה לכל שאלת התקפות המחקרית של המבחנים האלו – שכן זהו נושא עמוס ומורכב והפוסט ×”×–×” כבר ×›×›×” עמוס. בכל מקרה מה שיותר מעניין אותי הוא כל הנושא של סגנון הטיפול.

כורסא, ספה או מחברת?
כבר בתחילת הפוסט נתתי סקירה על ההבדלים בין הטיפולים השונים (פסיכואנליטי, פסיכודינמי ו-CBT) ובתור מטפל לעתיד – ×–×” הנושא שבאמת מעניין אותי. מה יש ל"אופקים" לומר בנושא? אני מצטט:

לטענת "אופקים" למעט שינויים בסידורי הישיבה – היום רוב המטופלים יושבים מול המטפל ולא שוכבים; וההכרה שהמטפל אינו לוח חלק אלא בעל תפקיד בטיפול – לא השתנה בישראל הרבה מאז פרויד.

זו אמירה שעושה עוול משמעותי לכל תחום הטיפול הנפשי שהתפתח בתקופה שלאחר פרויד. "שינויים בסידורי הישיבה" ×–×” אנדר-סטייטמנט לא קטן. אמרה כזו יוצרת רושם כאילו מדובר בעניין טכני, עניין של מה בכך – אך המציאות רחוקה מזה. הדינמיקה המתרקמת בין המטפל והמטופל כאשר הם יושבים ×–×” מול ×–×” (לרוב בלי שולחן ביניהם) היא חופשית ומשוחררת יותר ובעלת אופי שונה לחלוטין מהדינמיקה כאשר המטופל שוכב והמטפל מאחוריו. מאחורי השינוי ×”×–×” עומדים שינויים מחשבתיים גדולים מאוד בדרך שבה אנחנו חושבים על ותוך כדי הטיפול הנפשי. השינוי ×”×–×” – שמגלם בתוכו הבנייה של המטפל כאדם בפני עצמו ושימה של המטופל כשווה – נושא עימו הרבה מחשבה ונסיון קליני וחבל לפטור אותו כעניין של מה בכך.

אבל בעצם הטענה של אנשי "אופקים" היא לא רק בדבר הארכאיות לכאורה של השיטה הפסיכודינמית, אלא בדבר ההתעלמות של הממסד מהנטייה הרווחת בעולם (ובפרט בארצות-הברית) ללמד יותר ולעסוק יותר בטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. הטיפול הפסיכודינמי מוצג בכתבה ×›×›×–×” שקרנו בעולם ירדה בעוד ×”-CBT מוצג כדבר הנכון, כטיפול שמעוגן בעזרת מחקרים אמפיריים המוכיחים את יעילותו – בעוד הטיפול הפסיכודינמי לא עומד בקריטריונים מחקריים.
×–×” בהחלט נכון שיש בעיה רצינית עם תיקוף מחקרי של שיטות הטיפול הפסיכודינמיות. התיאוריה הפסיכודינמית מקשה על יצירת משתנים מדידים מובהקים שניתן לכמת ולכן קשה להכניס את הטיפול למערכת מדידה אמפירית – בעוד שה-CBT מאפשר זאת. אך יש לזכור שזו הרעה החולה של כמעט כל שיטות המחקר במדעי החברה. להבדיל ממערכות פיזיקליות, למשל, שבהן ניתן לבודד את המשתנים באופן כמעט אבסולוטי במעבדה – בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכל היוצא באלו לא ניתן לעשות זאת פשוט משום שאנחנו עוסקים במערכות מורכבות מנשוא המכילות המון משתנים המשפיעים ×–×” על ×–×”. לכן, אגב, אני לוקח בערבון מוגבל ביותר גם את התוצאות האמפיריות של ×”-CBT. כבר היום ניתן לראות מחקרים העוסקים ביעילות של ×”-CBT בטיפול בהפרעות מצב רוח מסוימות ומראים שהוא לא ×›×–×” פתרון קסם. צודק ד"ר יופ מאיירס מ"אופקים" כשהוא אומר "מה שמאפיין את המדע הוא סקפטיות וכל תוצאה היא תמיד זמנית. אבל מחקר הוא הכלי ×”×›×™ פחות גרוע כדי ללמוד משהו חדש, יש כלים יותר גרועים, וחלק מהתיאוריות הפסיכודינמיות בנויות בצורה כזו שאתה לא יכול לחקור אותן ולהגיע לתוצאות חיוביות או שליליות, הן בנויות על אמונה, ועם אמונה אי אפשר להתווכח. עם תוצאות של מחקר – אפשר, ואפילו חייבים להתווכח".

אפרופו מחקר – אחד הממצאים הידועים והמעניינים במחקרים העוסקים בניבוי של הצלחה טיפולית הוא שאיכות הקשר בין המטפל והמטופל מספקת את אחד המנבאים המוצלחים ביותר – לא משנה מה סוג הטיפול…
לסיכום, אני מאמין שחייבים לחקור ככל האפשר. אני מאוד בעד לנסות ולתקף את שיטות העבודה באופן מחקרי, כל עוד ×–×” אפשרי. ואם ×–×” לא אפשרי אז אנחנו באמת בבעיה ועלולים להחשב לשרלטנים. אך אני גם חושב שעלינו לזכור שהעולם איננו שחור ולבן ואף שיטה לא תהיה מושלמת והמחקר האמפירי צריך לקחת זאת בחשבון. שום שיטת טיפול לא תהיה תקפה באופן מלא או אפילו כמעט מלא (להבדיל אולי מתחומי הרפואה) – לפחות לא בכלי המחקר שאני מכיר בימינו.
ובאומרי זאת אני יודע שאני בעצם סותר את עצמי – אני רוצה מצד אחד תוקף מחקרי ומצד שני אני "מוותר" לפסיכודינמיקה. חשבתי לא מעט על הנקודה הזו ולצערי אין לי תשובה לוגית טובה ואני עלול להחשב כמי שחוטא באמונה. אני באמת מאמין שיש משהו מאחורי השיטה הזו. אני באמת מאמין שהיא עובדת אם יודעים להפעיל אותה נכון. ואני באמת מאמין שהיא לא מתאימה לכל אחד. ויותר מזה אני מאמין שפסיכולוג מקצועי וטוב צריך לדעת להיות גמיש במחשבה שלו ושאסור לו להצמד באופן פנאטי לטכניקה ולנסות לכפות את התאוריה שלו על המטופלים שלו. פסיכולוג טוב צריך לדעת לזהות מה באמת צריך האדם העומד מולו ומבקש את עזרתו ולהיות אמיתי עם עצמו ולשאול את עצמו אם הוא יכול לתת לו את השירות ×”×–×”. אם התשובה היא כן, ×–×” מצוין. אם התשובה היא לא, עליו לבוא ולומר זאת ולהפנות את האדם למי שכן יוכל לעזור לו. המטופל הוא הלקוח שלנו ובשבילו בעצם למדנו כל כך הרבה שנים והשקענו כל כך הרבה מאמץ בללמוד את המקצוע ×”×–×”, שבעיניי הוא יפהפה ואצילי, שנקרא פסיכולוגיה.

  1. או כמו שאומר מטופל שלי: "רק אנשים משועממים הולכים לפסיכולוג" []
  2. כאן יש תמונה של בנדר, לא התאפקתי []

מחשבות על הסדרת מעמד המורים בחוק

זה היה אמור להיות כחלק מפוסט שיכלול כמה הערות קטנות על החיים, אבל זה הפך ליותר מהערה קטנה

מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?

כמעט שישים שנה שהמדינה קיימת ורק עכשיו נזכר משרד החינוך לעגן בחוק את מעמד המורים? אני מודה שהופתעתי כשקראתי את הכתבה הזו הבוקר ב"הארץ". ההצעה המיועדת כוללת הקמת בית דין משמעתי חדש לכלל המורים, גיבוש קוד אתי, הסדרת דרכי ההכשרה של עובדי ההוראה ויצירת מנגנון בחוק של "פנקס המורים" כמו שקיים אצל הפסיכולוגים, עורכי הדין והרופאים.

האמת? הייתי בטוח שזה עובד ×›×›×” כבר. לא שאי פעם חשבתי על ×–×” לעומק או טרחתי לבדוק את הנושא – פשוט ×›×™ ×–×” נראה לי טריוויאלי. מה שהכי הפתיע אותי ×”×™×” לגלות שהיום אין מנגנון המסדיר מי רשאי לעסוק בהוראה ובאילו תנאים ניתן לשלול הרשאה זו ממורה.

כסטודנט לתואר שני בפסיכלוגיה קלינית, אני יודע לספר מה צריך בשביל לקבל רשיון למתן טיפול פסיכולוגי. החוק מחייב אותי לקבל תואר שני ואחריו להתמחות ארבע (!) שנים במוסדות המוכרים לכך, תחת הדרכה אינטנסיבית. רק לאחר ארבע שנות ההתמחות אוכל לגשת לבחינת רישוי ואם אעבור אותה בהצלחה – אוכל להרשם כלאחר כבוד בפנקס הפסיכולוגים. או אז אחשב, על פי "חוק הפסיכולוגים" (תשל"×– – 1977, המוגש במלואו כאן) לפסיכולוג. כמובן שככזה אהיה כפוף לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

ולמה כל זה חשוב?

כי העוסקים בטיפול נפשי מבצעים מלאכה רגישה מאוד מהרבה בחינות ויש להם השפעה גדולה מאוד על חיי הנפש ורווחתם של לקוחותיהם. אותו הדבר ניתן לומר על עורכי דין ורופאים שכפופים גם הם לרישום.
אז מה עם המורים? כדי להיות מורה היום צריך תעודת הוראה שניתן להוציא (למיטב ידיעתי) אחרי או תוך כדי תואר ראשון. אין חובה להיות בעל תואר שני אך חייבים לבצע התמחות שאורכה שנה. בתום ההתמחות אין שום בחינת רישוי. אין רישום ב"פנקס המורים" או משהו כזה ומשום מה גם אין קוד אתי שהמורה כפוף אליו.

וזה, בעיני, מצב אבסורדי. לכן הייתי כל כך מופתע לקרוא על היוזמה הזו של משרד החינוך (שבאה בעיתוי מוזר, עם השביתה של ארגון המורים שרק תקשה על הנעת היוזמה קדימה). אני בטוח שרבים הקוראים שיסכימו איתי שעקרונית, מקצוע ההוראה הוא מן החשובים והרגישים שיש. תחשבו לרגע על המורים שהיו לכם ותנסו להפריד בין המורים הזכורים לטובה לאלו הזכורים לרעה (אם בכלל). מה הפך אותם לטובים? למה אתם זוכרים אותם?

המורים שאנחנו חווים כילדים במהלך החיים הם בעלי משקל עצום על ההתפתחות שלנו כתלמידים וכבני אדם. מהנסיון הקטן אך הקיים שיש לי בעבודה עם מורים נוכחתי שלעתים למורים עצמם אין מושג כמה משקל יש להם. גם אם רוב הזמן שלהם מוקדש לניהול משמעתי של הכיתה-בפיצוץ-אוכלוסין שלהם, הם עדיין חייבים לדעת להתנהל ברגישות מול התלמידים ולקחת בחשבון את האופן בו הם נוגעים בחיי התלמיד.

להיות מורה
להיות מורה ×–×” שוחק…
התמונה שייכת לכריס קמפבל

לכן אני חושב שזה טריוויאלי שהמורים יהיו כפופים לתהליך הכשרה ובחינה ומעקב כפי שמציע משרד החינוך. אני חושב שמן הראוי שמורים יעברו בחינות רישוי לאחר הסטאז' – פשוט מאוד ×›×™ לא כל מי שסיים לימודים ועבד שנה בבית ספר יכול להיות מורה. אני חושב שמן הראוי שמשרד החינוך ינהל את "פנקס המורים" בו יהיו רשומים המורים ושפנקס ×–×” ×™×”×™×” נגיש לכל אחד שיוכל לברר שמורה ×›×–×” או אחר הוא אכן בעל רשיון המוכר במשרד החינוך ללמד את ילדיו. וכמו בפנקס הפסיכולוגים, מן הראוי שמקצועות ההתמחות של המורה (אזרחות, מתמטיקה וכו') יהיו רשומים גם הם. ואני לא חושב שזה צריך להיות כך מתוך איזו פרנויה ומטרה שהורים יתחילו לפשפש בציציות המורים – להפך. אני חושב שכהורה (כשאהיה ×›×–×”) השולח את ילדיו לבית הספר, אני ארגיש רגוע יותר אם אדע שהאנשים שאני מפקיד בידיהם את ילדיי הם אנשי מקצוע מוסמכים האמונים על ביצוע תפקידם ברגישות הראויה לו. וכן, אני חושב שזה לא רק מן הראוי אלא הכרחי שינוסח קוד אתי שיחייב את המורים כולם.

ומה אומרים על כך המורים עצמם?

בנוגע להקמת בית הדין המשמעתי החדש אומרים מזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן ויו"ר ארגון המורים רן ארז שהם יתנגדו להקמת בית דין נוסף על ×–×” הקיים, שזה מובן לי לגמרי. מצד שני, מוסיף רן ארז ואומר שהארגון יתנגד להפעלת "פנקס עובדי ההוראה" ולדרישה שהמורים יחדשו את רשיונם כל שבע שנים. והוא שואל "האם רופא או עורך דין צריך לעבור אותו תהליך? ×–×” נראה כמו עניבת ×—× ×§ מיותרת למורה". ועל כך רק אומר שכן, רופא או עורך דין או פסיכולוג צריכים לעבור תהליך דומה כפי שציינתי לעיל – מלבד עניין חידוש הרשיון בכל שבע שנים שבכלל לא ראיתי שדובר עליו על ידי משרד החינוך.

אני חושב שהמורים דווקא צריכים לתמוך בתהליך ×”×–×” שכן הם עצמם רוצים לשפר את מעמדם בחברה. לדעתי, מהלך ×›×–×” של משרד החינוך אשר יסדיר את נושא ההכשרה, הרישוי והמעקב ×™×¢× ×™×§ נופך מקצועי יותר לעוסקים במקצוע ההוראה ויעלה את קרנם בעיני עצמם ובעיני הסביבה. שינוי ×›×–×”, בנוסף לשיפור תנאי השכר כדי לתמרץ אנשים משכילים וטובים ללכת למקצוע הכל כך חשוב ×”×–×” – יוכל להביא את השינוי הנחוץ כל כך למערכת החינוך שאליה אני עתיד לשלוח ילדים בעוד כך וכך שנים. וכשזה יקרה, אני ממש לא רוצה שהערות כמו "אם לא תלמדי היטב בסוף תהיי מורה" יהיו רלוונטיות.

לקריאה נוספת:

  • "מה אומרים המורים", מאמר שפורסם היום ב"הארץ" מאת דוד רוטמן שעוסק בשביתה הנוכחית וחשיבותה למעמד המורים בישראל. ממנו נלקח הציטוט בנוגע ל"אם לא תלמדי היטב…"
  • הבלוג של איריס בקשי-ברוש ב"רשימות" העוסק במשמעות התפקיד של המחנכים והמורים המקצועיים.
  • פוסט אורח: אל תפסיקו עכשיו – התייחסות אחרת לשביתת הסטודנטים

    פוסט זה נכתב על ידי יניב ארליך. יניב למד איתי בתואר הראשון והיום עושה דוקטורט בגנומיקה של הסרטן בארצות הברית. הוא שלח את הטקסט הזה בדואר אלקטרוני לי ולחברים נוספים וברשותו אני מפרסם את הדברים כאן, בשמו, כי חשוב לי שהדברים יגיעו לכמה שיותר אנשים.
    להמשיך לקרוא