כתבתי בכותרת שזה פוסט לא מעובד. הוא אוסף כמה מחשבות שהיו לי בעקבות דיון שהתפתח הבוקר בטוויטר ואני כותב אותו עכשיו בעבודה. הוא נכתב ופורסם, בלי יותר מדי עריכה ועיבוד. סתם כי אין זמן.

היום בבוקר, בעודי אוכל משהו, קישרתי למאמר הזה של נרי ליבנה ב"הארץ" וכתבתי בטוויטר שיש פה כמה מילים חכמות שלה על אמהות המיניקות עצמן לדעת (הכותרת של ליבנה). הציוץ הזה עורר דיון קצר בטוויטר שגרם לי להרגיש שלא הובנתי כראוי. להסביר את עצמי ב-140 תווים יהיה קשה, אז אכתוב כאן כמה מילים.
המאמר של ליבנה מגיע בעקבות הדיון סביב כתבת השער ממגזין TIME על Attachment Parenting, כאשר על תמונת השער מופיעה תמונה של אם צעירה המניקה את בנה שכבר איננו תינוק. אני לא יודע כלום על Attachment Parenting ונראה שכל נושא ההנקה המאוחרת הוא רק חלק מהעניין. אבל ברור לי למה המגזין בחר להדגיש את זה בתמונת השער. היי, אפילו בישראל מדברים על השער הזה. רייטינג שווה כסף.

התגובות שקיבלתי בטוויטר באו בטענות לליבנה שהמאמר שלה מלא בבורות, הטעיות ודעות קדומות. היו כמה אמירות בעניין הנקה בכלל והנקה מאוחרת בפרט, האם היא מתבצעת בפרטיות הבית או שהאמא מגיעה להפסקת עשר בגן הילדים להניק, כמו שכותבת ליבנה. וכל זה לא ממש מעניין אותי, כי זה לא העיקר, בעיני. תכף אסביר את העיקר, אבל אחרי שקראתי מחדש את המאמר של ליבנה, אני מסכים שהוא בעייתי, ואם לצטט את נדב פרץ-וייסבידובסקי, "יש לה שם כמה גרעינים של טיעונים מעניינים, קבורים בהרבה בולשיט".

הגרעין של הטיעון המעניין, אם תשאלו אותי, הוא ההורות המוגזמת, או המתאמצת מדי. גילוי נאות, אני עדיין לא הורה, אז יכול להיות שאין לי מושג על מה אני מדבר. אבל אני כן פסיכולוג שעובד עם ילדים ולא פחות חשוב מכך, עם הורים, ויצא לי להכיר אי אילו הורים במהלך הקריירה שלי (הקצרה מאוד, יש לציין – אני רק בשנת ההתמחות הראשונה).
כשאני מדבר על הורות מוגזמת או מתאמצת מדי, אני מדבר על הורות (ושימו לב, בבקשה, שאני לא מדבר על אמהוּת או אבהוּת, אני מדבר על הורות. it can go both ways) שלא יודעת לשחרר. נראה כאילו היום יש להורים מין צורך להצמד לילד כל הזמן ומכל כיוון. זה יכול להתבטא בהנקה עד גיל מאוחר (ובאמת שאין לי דעה מוצקה בנושא, בעיקר כי אין לי מידע בנושא) וזה יכול להתבטא בהורים שלא מאפשרים לילד לעשות שיעורי בית לבד כי הוא עשוי לטעות במשהו קטן ואוי ואבוי אם זה יקרה. זה יכול להתבטא בעוד המון דברים, כמובן. מי לא מכיר הורים שמרגישים שהם חייבים לשעשע את הילד בכל רגע נתון, רושמים אותו ליותר חוגים מימים בשבוע ומצפים ממנו להיות הכי מוצלח בהכל כי אחרת אלוהים יודע מה ייצא ממנו. או ההורים ההם שלא יכולים לשאת את המחשבה שיקרה לילד שלהם הדבר הרע הכי קטן, אז הם מכרכרים סביבו כל הזמן ונרגשים מכל ציוץ של מצוקה, שעמום או כאב, עושים הכל כדי לרפד, לתקן ולהרגיע. וכשהם לא מצליחים לעמוד בציפיות המוגזמות של עצמם, מתעוררות רגשות האשמה והכעס.

אז לא, אני לא אומר שהנקה מאוחרת היא כזו. אני לא אומר שהיא טובה או רעה, כי אני באמת שלא יודע. אני אפילו לא אומר שהנקה "רגילה" היא טובה או רעה. אני האחרון שיידע לשפוט בנושא. אני חושב שהנקה צריכה להימדד לפי היעילות התזונתית שלה והתרומה שלה להתפתחות הנפשית של הילד והקשר בינו לבין האם. ובאמת שאני לא מכיר מחקרי אורך בנושא. אולי כי לא חיפשתי (אם יש לכם מחקרים טובים בנושא, קשרו אליהם בתגובות, אשמח לקרוא).

כי כאמור, זו לא ההנקה שמעניינת אותי, אלא ההורות הדורשת-יותר-מדי-מעצמה. ההורות שצריכה לרגש את הילד בכל רגע נתון עד שהוא הופך קהה חושים לכל מה שאינו צבעוני, מרצד ועוצמתי. ריקי כהן כתבה לא מזמן על איך הילדים הופכים לנרקומנים של ריגושים ושווה לחשוב על זה.

אני בתחילת דרכי כפסיכולוג ואני לא מזהה את עצמי כפרוידיאני, קלייניאני או משהו ×›×–×”. אבל אם יש פסיכואנליטיקאי שאני מעריך את חשיבתו וכתיבתו באמת, הוא דונלד וויניקוט. אחד המושגים המוכרים ביותר שלו, והחשובים ביותר לדעתי, הוא של האם הטובה-דיה (Good-enough mother)¹. לדבריו, יש איזה רצון להיות האמא ×”×›×™ טובה, וזה בא על חשבון הילד שצריך בסך הכל אם שהיא מספיק-טובה. לא רעה. לא מושלמת. איזה מין ילד יכול להתפתח כראוי עם הורים שלא חיים בנוח עם הטעויות שלהם?
אנחנו לא יכולים להיות מושלמים לילדים שלנו, והרדיפה אחרי המושלמות הזו מיותרת ועשויה להזיק. ולכן הכותרת של הכתבה ב-TIME (שעוד לא קראתי, ואני רוצה לקרוא) היא דפוקה: Are you Mom Enough?
התחרות הזו, בין הורים להורים אחרים ובין הורים לבין עצמם, מיותרת.

ואני אשאיר אתכם עם שני דברים אחרונים. הראשון הוא פוסט נפלא של שירי פרציגר-כהן, שמדברת יפה על ההורות שלה שלא מוכנה להכנע לשעמום הזה של הילדים, וזה לחלוטין לטובתן.

השני הוא הקטע הבא מתוך המופע Word של לואי סי.קיי., אחד הקומיקאים ×”×›×™ מוצלחים היום שמדברים על הורות, לטוב ולרע. פה הוא מדבר על ההורים של היום שצריכים לעשות הכל עם הילד, לעומת ההורים של פעם, שאנחנו – אם תשאלו אותי – צריכים ללמוד מהם דבר או שניים.

[audio:http://www.bathlizard.com/bathlizard.com/wp-content/uploads/2012/05/10-When-I-Was-A-Kid.mp3|titles=Louis C.K. – When I Was A Kid]

(טוב, הוא מדבר פה על שטויות שהוא עשה בתור ילד, אבל הוא קומיקאי וזה לואי סי.קיי)

1. הוא מדבר על אמהות ×›×™ בתקופתו כך ×”×™×” נהוג. האבות נדחקו הצידה. היום צריך לומר הורה טוב-דיו [↩]