היום (יום ב') התפרסמה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" הידיעה שלפיה המשטרה (דרך המשרד לבטחון פנים) ביקשה לדחות את יישומו של החוק המחייב תיעוד מצולם של חקירות. הדחייה אושרה על ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט. בקצרה, מדובר בחוק המחייב את המשטרה לצלם בוידאו כל חקירת עבירה בעלת עונש פוטנציאלי של 10 שנים ויותר. כיום מתעדים בצורה זאת רק חקירות רצח – מה שאומר שהמון חקירות כגון הריגה או שידול לרצח וכו' לא מתועדות.
בגלל העובדה שחקירות הן למעשה דיון בין שני צדדים אנושיים למדי, לא צריך להסביר את החשיבות של התיעוד האובייקטיבי ביותר. אבל המשטרה משום מה לא מתלהבת מהרעיון. הטיעון העיקרי שלה הוא כמובן כלכלי – הטענה שהתוכנית תדרוש תקציב גדול מאוד למימושה (לצורך הכנת הציוד המתאים ולאח רמכן לתחזוקה שוטפת). הגיוני. אבל אם המצב היום הוא שנערכים משפטים רבים על פרשנויות של פרוטוקול כתוב בשאלת האם הנאשם אמר "לא עשיתי…" לעומת "לא. עשיתי…" – יש הרבה חסכון בכך שמשפטים מהסוג ×”×–×” לא יהיו נחוצים יותר.
אך הטיעון הכלכלי השני שהועלה הוא זה שלשמו אני כותב את כל זאת ובזכותו זכה הקטע לכותרת שקיבל. בדיון שנערך בועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא הדחייה המבוקשת על ידי המשטרה העלתה נציגת משרד האוצר טענה שאם יתחילו לצלם את כל החקירות יגדלו הפניות למח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים) בנושא תלונות על אלימות שוטרים – מה שאומר שיהיה צורך להגדיל את תקציבה מח"ש.
אני חוזר: הטענה נגד צילום חקירות היא שצילום חקירות יגדיל את התלונות למח"ש בדבר אלימות שוטרים.
מעניין, האם אין בכך כמעט הודאה שאלימות שוטרים היא דבר שבשגרה בתוך חדרי החקירות?
ואם יורשה לי לצטט את תגובתה המדויקת לטענה הנ"ל של נציגת האגודה לזכויות האזרח באותו דיון: "מה יכול להיות נימוק יותר חזק להחלת החוק באופן מיידי מאשר הנימוק שיהיו יותר תלונות למח"ש?"

אכן הגיון בריא מצד נציגת משרד האוצר. עובדה שהחלת החוק אכן נדחתה.

ביום רביעי האחרון התראיין ראש אגף כוח אדם בצבא ×”×”×’× ×” לישראל, הלא הוא האלוף אלעזר שטרן, לרזי ברקאי בגלי צה"ל ואמר את מה שהרגיז הרבה אנשים פה בעיר שלי. להמשיך לקרוא ←

I have found the best way to give advice to your children is to find out what they want and then advise them to do it – Harry S. Truman

בערוץ 2 שודרה כעת כתבתו של איתי אנגל על הפינוי במורג. כתבה זו שמה דגש על הילדים, ועל השימוש שנעשה בהם ע"י הוריהם. מרכז הכתבה הייתה משפחה אחת מני רבות, משפחת אוטרמן, שלה מספר ילדים קטנים. הורי המשפחה, שמאמינים ומרגישים בכל ליבם שהחיילים הבאים לפנותם הם בוגדים בכל רמ"ח איבריהם, לא היססו ולו לרגע אחד להציב את ילדיהם בחזית המאבק. אז נכון, המאבק שם לא היה אלים, וסכנה פיזית לא נחשפה לילדים האלו. אך מצד שני הילדים האלה נחשפים לתמונות של אביהם הנגרר על ידי חיילים מחוץ לביתו, וגרוע מזה, הם נחשפים הלוך וחשוף לתחושות העולות מהוריהם, במדובר ולא במדובר. אין זה מן הנמנע שילדים אלו יגדלו לדעת שהוריהם, ודרכם הם עצמם, הם קורבנות למעשה נפשע שנעשה ע"י אותו גורם עצמו שאמור להיות משענת-הרקע שלהם, המדינה (ודרכה גם הצבא). מכאן, הם יכולים בקלות לפתח אנטגוניזם כלפי המדינה ומוסדותיה, במיוחד מוסדות אכיפת החוק והבטחון. ואז, למה לא לפשוע? למה לא לחמוס? למה ללכת לצבא?
להמשיך לקרוא ←