כשהתחילו הדיווחים על האירועים אתמול בדרום, מהר מאוד צצו בפיד הטוויטר שלי דיבורים על ביטול עצרת המחאה של מוצ"ש. (ואני בכלל לא ידעתי שאמורה להיות אחת כזו.)
וקצת אחר כך התחילו להופיע תגובות שאומרות שלא צריך לבטל את העצרת. להפך, דווקא עכשיו, לאור מה שקרה, המחאה חשובה מתמיד. צריך רק לעשות אותה אחרת. לא ברעש, בלי הופעות של זמרים, אלא בשקט נחוש.

וזה מעניין ×›×™ אתמול בבוקר, לפני שהספקתי לשמוע על מה שקרה, כתבתי טיוטה לפוסט שמדבר על הדעיכה האפשרית של המחאה והפיכתה לשקטה ומקומית יותר. אז אני מוותר כרגע על הפוסט ההוא – הוא ×™×’×™×¢ בימים הקרובים – ובאתי רק כדי לומר שלדעתי אסור לוותר ולבטל את המחאה. נכון – נהרגו אנשים. נכון – צה"ל תוקף בעזה. נכון – אנשים בערי הדרום חיים עכשיו תחת איום, אזעקות ונפילות רקטות. כל אלו לא סיבות להפסיק את המחאה. להפך – אלו סיבות להמשיך ביתר שאת את המחאה שאנחנו עוסקים בה.
כי בין אם נרצה ובין אם לאו, האירועים של אתמול נוגעים בלב ליבה של המחאה. זה לא רק עניין בטחוני, ובאמת שנמאס שבכל פעם שיש "עניין בטחוני" אז שוכחים מהשאר. כי אירוע בטחוני הוא לא עניין של זבנג וגמרנו, וההשפעות שלו מתמשכות, לפעמים לאורך שנים.

אני מדבר על הטיפול שאמורים לקבל האנשים שהיו מעורבים בפיגוע, ותושבי הישובים שספגו נפילות גראד, והחיילים שהוקפצו לשטח ונאלצו להלחם, והילדים שמתעוררים בלילה מפוחדים בגלל קולות פיצוצים. בכל אלו אמורה לטפל רשת נרחבת של רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וגורמי רווחה נוספים. זו רשת ציבורית שאמורה להיות מופעלת על ידי מדינה שאכפת לה מאזרחיה – בעיקר אלו שחיים תחת איום. וזו רשת שסובלת מקשיי תפקוד אדירים. אני לא צריך לספר לכם על קשיי העבודה והפרנסה של הרופאים (והמתמחים בראשם). וכולם ודאי זוכרים את שביתת העו"סים הגדולה מלפני כמה חודשים.
ובפינה האישית שלי אפשר להזכיר גם את המתמחים בפסיכולוגים. הם אנחנו מהווים את כוח העבודה הגדול ביותר של התחנות הציבוריות לבריאות הנפש, עובדים הרבה יותר שעות ממה שמשלמים לנו והשכר גם ×›×›×” לא בשמיים. שלא לדבר על כך ששנים של ייבוש המערכת הציבורית לבריאות הנפש גורמת לכך שיש פחות ופחות תקנים לפסיכולוגים, מה שאומר שמי שזקוק לשירותים אלו – מן הסתם אנשים מהמעמדות המוחלשים יותר שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול פרטי – נאלצים לחכות הרבה מאוד זמן עד שיקבלו טיפול.

נפגעי חרדה, פוסט-טראומה ועוד זקוקים לנו וימשיכו להיות זקוקים לנו גם בשנים הבאות אחרי אירועי הימים האלו. ואחריותה של המדינה לדאוג לכך שהם יוכלו לקבל אותה באופן ראוי.

בקיצור – המחאה לא הופכת ללא רלוונטית בגלל שהיה פיגוע והתחילה הסלמה בדרום. להפך. אם לצטט את איילת מוהר:

אני דווקא חושבת שהמחאה חשובה עכשיו יותר מתמיד. כל פיגוע כזה מפעיל רופאים, שירותי רווחה, עובדים סוציאליים ושירותי בריאות נפש ונפגעי חרדה. אלה בדיוק התחומים שסובלים מהתנערותה של המדינה ומייצגים את המגזרים שנזקקים לשירותים שמדינת רווחה חייבת להעניק, אך מפריטה. בשביל זה המחאה קמה.

(כאן וכאן)

אז אם תשאלו אותי, אסור לוותר. חשוב להגיע לעצרת במוצ"ש, איפה שאתם לא נמצאים. בתל אביב היא תיקרא, ובצדק, עצרת הדממה. זו תהיה "צעדה שקטה בליווי לפידים ונרות, שנועדה להזכיר לראש הממשלה כי גם בימים קשים אלה, הוא עדיין אחראי לרווחה ולבריאות בדיוק כפי שהוא אחראי לביטחון".
וחשוב שנהיה שם.