קרה אתמול משהו.

1. החוק המכונה "חוק החרם" עבר אתמול בקריאה שניה ושלישית ברוב אדיוטי של 47 מול 38 ח"כים. לשלושים וחמישה ח"כים אחרים, אתם יודעים מי אתם, כנראה לא אכפת. רק אתמול, כשזה קרה, קלטתי כמה שזה מפחיד אותי.

2. החוק ×”×–×” הוא עוד נדבך בשורה של נסיונות חקיקה – חלקם מוצלחים וחלקם לא – שמצליחים להפוך את המדינה שלנו למשונה והזויה יותר. המדינה הזו שאנחנו אוהבים לאהוב ולהתגאות בה (הדמוקרטיה היחידה במזה"ת וגו') מאבדת יותר ויותר את הצלם שלה, ואנחנו עוצמים עין. טובים ממני כתבו על החוק ועל הבעייתיות הגלומה בו, יוסי גורביץ למשל. אך משפט אחד שאותו צייץ נמרוד אבישר ולאחר מכן חתם את הפוסט שלו בנושא קדח לי חור בלב:

או אם לסכם במשפט: כנסת ישראל היום לקחה את המדינה שסבתא שלי בנתה, והתחילה בתהליך של הפיכתה למדינה שממנה ברחה.

3. המשפט הזה גרם לי לחשוב על ההורים שלי. פעם, כשהיינו שומעים בחדשות על עוולה כזו או אחרת, אמא שלי היתה אומרת לי בקול עצוב ומעט מתנצל "איזו מדינה השארנו לכם". פעם לא הבנתי מה היא רוצה מעצמה. היא תמיד היתה מעורבת פחות או יותר, תמיד הצביעה בבחירות, נתנה את הקול שלה. זה שהיא הפכה למיעוט זו אשמתה?
אמש הבנתי את המשפט הזה שלה. כי אמש חשבתי על הילד שעלול בעוד עשרים שנה לשאול אותי איך זה שאסור לאנשים לדבר במדינה הזו ואני אסיט את מבטי מעיניו, מתבייש, ואמלמל משהו מתנצל.

4. לכן שמחתי לראות שאתמול בלילה, לאחר שהסתיימה ההצבעה על החוק, החלה להתארגן מחאת בזק בכיכר רבין בתל אביב (ואולי בערים אחרות?). בחצות. בכיכר. מוחים בשקט. זה היה המסר שעבר בטוויטר.
ולשם שינוי, יצאתי מהבית.

5. היינו בכיכר. עידית, ×’'×™× ×’'×” ואני. בזמן שהיינו שם היו, לדעתי, כשישים איש, פחות או יותר – מעולם לא הייתי טוב באומדנים. לא היתה זו הפגנה המונית והיא בטוח לא השאירה חותם, בטח שלא אצל תומכי החוק. אבל בשבילי היא הרגישה טוב, ×›×™ אם בהתארגנות ספונטנית כמה עשרות אנשים יוצאים מהבית בלילה, אחרי שאולי כבר עברו לפיג'מה, חלקם נאלצים לקחת אוטובוס או להזיז את האוטו… אולי יש פה גרעין של אנשים שלא ויתרו.

6. לפרקים, זו לא היתה מחאה שקטה. חבורה קטנה של אנשים צעקה קריאות נגד הכיבוש. אותי זה הרגיז, כי זה לא התאים. קודם כל, אמרתם מחאה שקטה, לא צעקות בחצות באמצע תל אביב. שנית, זה נכון שיש קשר בין החרמת מוצרים מההתנחלויות והתנגדות לכיבוש, אבל כשאתם באים להפגין נגד החוק ובעצם צועקים נגד הכיבוש אתם מפספסים את הנקודה.

7. וזה העניין הכי גדול פה לדעתי. אנשים, כהרגלם, הולכים לפספס את הבעיה עם החוק הזה על מזבח מלחמת ה"ימין והסמול" ונושא הכיבוש. לא שזה נושא לא חשוב, לא שזה נושא לא בוער, אבל הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא לא שיש כיבוש, הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא שהוא סותם לי את הפה.

8. או כפי שכתבתי בטוויטר אחרי שחזרתי הביתה: למי שזה לא ברור לו. ההתנגדות שלי לחוק לא אומרת שאני תומך בחרם על מוצרים מהתנחלויות. הבעיה שלי היא שזה חוק שחונק את שוק הדעות, וזה משהו שאסור שיהיה פה.

9. ×›×™ הרי יש אנשים שיבואו אלי בטענות על התנגדותי לחוק ויגידו שאני עושה דה-לגיטימציה לישראל, שהמתנחלים בעצם שומרים עלי ועוד. הכל טוב ויפה ואפשר וצריך להתמודד עם הטענות האלו, אבל הן לא רלוונטיות לעניין. אני מתנגד לחוק ×”×–×” ×›×™ הוא סותר את אחד הדברים החשובים ביותר שהדמוקרטיה היחידה במזה"ת אמורה להציע לי – חופש הביטוי שלי להתנגד למה שנראה לי לא נכון.

וגרוע מכך, החוק ×”×–×” למעשה לוקח קבוצה מסוימת במדינה והופך אותה לקדושה. יבואו אנשים ויגידו שהמתנחלים הם גם בני אדם ומגיע להם להתפרנס בכבוד ואם נחרים אותם למעשה נפגע בהם שלא באשמתם – ולכן החוק ×”×–×” חשוב. אבל החוק הוא לא נגד חרמות, הוא נגד חרמות מסוג מסוים.
הרי אם קבוצה דתית תרצה להחרים רשת בתי קפה שפתוחה בשבת, איש לא יעצור אותה ואין חוק נגד זה. או לחילופין, אם חבורת סמולנים יפי נפש יחרימו חנויות שלא מוכנות להעסיק ערבים, שוין. אבל כשזה נוגע להתנחלויות? עד כאן. זה אסור. פה אתם צריכים לסתום את הפה.
שוב אנו למדים שיש קבוצה באוכלוסיה, או אם תרצו, איזורים בארץ (לא במדינה) שחבריה מורמים מעם. המדינה חושבת שהם טובים יותר ממני, שמגיע להם יותר ממני. החוק הזה הוא עוד נדבך בסולם.

10. מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי תקופות שבהן אם היית אומר דבר כפירה באלוהים זה או אחר, היית נסקל באבנים, נשרף על המוקד או מוצא להורג בכל דרך אפשרית אחרת.

11. לא כך אנו אמורים לחיות. מצב העניינים הנכון הוא שיהיה לי מותר להגיד מה שאני רוצה להגיד כל עוד אני לא מוציא דיבה, לשון הרע או מסית לאלימות כלשהי. והחרמת מוצרים אינה אלימות.

12. וזה המקום להזכר, שוב ושוב, במשפט המיוחס (בטעות אולי) לוולטר אינני מסכים איתך, אך אילחם עד מוות עבור זכותך לומר את דעתך.