איך המפלגות השונות מתייחסות לרפורמה בבריאות הנפש?

עוד שבוע יתקיימו הבחירות. רובכם (כך אני מקווה) תיגשו לקלפי ותצביעו למי שתצביעו. חלקכם יצביעו כדי להביע נגד, חלקכם כדי להביע בעד. לכל אחד מערכת השיקולים שלו, סדרי העדיפויות שלו והדברים שחשובים לו. לכל אחד יש דברים שחשובים לו במיוחד; אתם יודעים, התבלינים שהוא מרגיש יותר בתוך סלט הפירות של "כלכלה", "מדיניות חוץ ובטחון", "חברה" וכו'. לפעמים התבלין הזה נראה שולי וקטן, אבל לאנשים מסוימים הוא חשוב מאוד.
בפוסט הזה אני אנסה לסקור איך המפלגות השונות מתייחסות לאחד הנושאים האלו שחשובים לי במיוחד. הטיפול בבריאות הנפש על ידי המדינה והרפורמה בנושא.

על מה בעצם מדובר? מי שמכיר את הנושא מוזמן לדלג על החלק הזה ולהמשיך הלאה לסקירה עצמה.
השאלה המרכזית היא מי לוקח את האחריות לטיפול ברפואת הנפש במדינה. עד שנות התשעים היו פזורות בארץ עשרות מרפאות ציבוריות אשר נתנו שירותים פסיכולוגיים לקהילה. למעשה, כל אדם היה יכול לגשת למרפאה שכזו ולבקש טיפול לבעיה כזו או אחרת. המרפאות עסקו בטיפול בטכניקות שונות, ופנו לקהל רחב, החל מילדים והוריהם, דרך מתבגרים וכלה באנשים מבוגרים. מרבית המרפאות היו של משרד הבריאות (וישבו בין השאר בבתי החולים) וחלקן של קופת החולים הכללית. כמה עלה הטיפול? אפס. גורנישט. הטיפול ניתן חינם לכל דורש. נכון, לעתים היה צורך בהמתנה ארוכה עד ארוכה מאוד לטיפול, אך הוא היה מגיע.
בשנת 1990 הוגש דו"ח של ועדת נתניהו (ע"ש השופטת שושנה נתניהו, לא ע"ש ביבי) שעסק במערכת הבריאות. זהו אותו דו"ח שבעקבותיו נחקק מספר שנים מאוחר יותר חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בענייני בריאות הנפש הועדה ציינה כי המגמה בעולם היא לצמצם את מספר המיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים ולהפנות משאבים לטיפול בקהילה וכך יש לעשות גם בארץ. כמו כן ציינה הועדה שהפריפריה במדינה זוכה לשירות פחות טוב מהשירות בערים הגדולות. בעקבות זאת, הועדה המליצה שהאחריות לטיפול תהיה של קופות החולים, ושבריאות הנפש למעשה תשולב ברפואה הכללית.
החלק המודגש במשפט הקודם הוא השורה התחתונה של הרפורמה. והוא בעייתי.
בסופו של דבר הרי מדובר על שאלה של כסף. ברגע שהאחריות עוברת לקופות החולים, נכנסים לסיפור שיקולים של כדאיות כלכלית. רואים את זה היום ברפואה הכללית כאשר קופות החולים מעכבות או מונעות טיפולים מסוימים ומגבילות את החולים, רופאים מקבלים הנחיות חריפות להעדיף תרופה אחת על פני השניה משיקולים כספיים גרידא ועוד. מה יקרה כאשר בריאות הנפש תכנס לעניין?

דבר ראשון שיקרה הוא הגבלה של מספר המפגשים בטיפול להם זכאי מטופל. אך נשאלת השאלה איך יקבעו כמות המפגשים? האם תהיה נוסחה שתקבע שחולה סכיזופרניה בן 25 זכאי ל-40 מפגשים בעוד ילד בן 10 החווה דיכוי חברתי זכאי ל-30? כמה שרירותי זה יהיה? האם ייבחן כל מקרה לגופו? ובעיקר – כמה טיפולים ייאלצו להסתיים בטרם עת בגלל הגבלה זו?
דבר שני שעלול לקרות הוא שימוש של קופות החולים ביזמים פרטיים למתן שירות. באופן טבעי יזם פרטי מטרתו להרוויח כסף. את זה הוא יוכל לעשות אם ישתמש בכוח אדם פחות מקצועי, לא ישקיע כסף בהכשרה והשתלמויות וכדומה.

נקודה נוספת וקריטית בעיני היא שאלת מי זכאי לטיפול נפשי? המצב כיום, כאמור, הוא שבעקרון, טיפול נפשי ניתן לכל דורש. לא משנה אם התלונה היא "אני שומע קולות שאומרים לי לרצוח את ראש הממשלה" או "איבדתי את העבודה בגל הפיטורים האחרון ואני מתקשה להתמודד". בדיוק כמו שברפואה הכללית מטפלים גם במי שעבר תאונת דרכים קשה ובמי שכואב לו הגרון. אולם ברפורמה המוצעת כל זה הולך להשתנות. איך? ובכן, כמו שאתם יודעים רופאים אוהבים להגדיר דברים. לכן הם כתבו ספר שמתאר מחלות והפרעות ומקטלג אותם לפי קודים שונים. כל ההפרעות הנפשיות מקוטלגות תחת האות F – למשל דכאון על שלל סוגיו, הפרעה מאנית-דפרסיבית, הפרעות חרדה ועוד. אבל הפסיכולוגים משתמשים לא פעם גם בקודים של האות Z. האות Z שמורה לכל מיני מצבי חיים שיש להם (או עלולה להיות להם) השפעה על בריאותו הפיזית או הנפשית של האדם. למשל: התעללות פיזית בבית, גירושין, מוות של קרוב משפחה ועוד. הקודים האלו עוזרים לתת לאבחנה (היבשה לא פעם) קצת יותר צבע וייחודיות וכך עוזרים להבין את מצבו הנפשי של האדם בצורה מדויקת יותר. וכך, כמובן, לתת טיפול טוב יותר.
אולם – אחד הסעיפים המרכזיים ברפורמה אומר שטיפול פסיכולוגי יינתן רק למי שאובחן תחת קוד F. זאת אומרת, רק מי ש"באמת" פסיכי, יקבל עזרה מהמדינה. מי ש"רק" מדוכא קלות כי, נגיד, פיטרו אותו מהעבודה בגיל 35, הוא רב כל היום עם אשתו, הילד נחשב למופרע של הבית ספר ואבא שלו גוסס מסרטן – שיסתדר לבד (זאת אומרת, שיילך לטיפול באופן פרטי וישלם בהתאם). כמובן שזה מצב אבסורדי שהולך נגד טובת הציבור. מה שיקרה הוא לא שהמערכת תתייעל, אלא שהמטפלים ייאלצו להיות יצירתיים באבחנות שהם נותנים ולעתים לתת אבחנת קוד F גם כשאין באמת צורך – כדי שיהיה מותר להם לטפל באדם שפנה אליהם.

לקריאה נוספת בעניין הרפורמה: פוסט מעניין של דפנה יעקובוס בעבודה שחורה; כתבה מנרג' על קוד Z; ריכוז מידע בנושא מאתר "פסיכולוגיה עברית".
אני חושב (ומקווה) שהצלחתי להבהיר למה הרפורמה הזו בעייתית. חשוב לי לומר שאני לא מתנגד לחלוטין לביצוע רפורמה בבריאות הנפש. אולם המתווה הנוכחי שתואר לעיל הוא לא נכון בעיני. ויותר מרגיז, שהוא נעשה מבלי שיתוף מלא של הנוגעים לדבר – לפחות בתחילת הדרך. הנושא הזה חשוב מאוד לדמותה של המדינה. אני לא אומר את זה רק כי אני פסיכולוג-לעתיד, אלא כי אני חושב שהנושא הזה קשור לאיך אנחנו כחברה מתייחסים למי שזקוק לעזרה מינימלית ואיפה האחריות שלנו כלפיו. הנושא הזה כמובן שלא חשוב יותר מנושאים כמו יחסינו עם עזה, עתיד רמת הגולן, המיתון או זיהום האוויר – הוא עוד אחד משלל נושאים חשובים שהבחירות הקרובות ישפיעו עליהם, והוא קרוב ללבי.

כדי לנסות ולהבין איך מתייחסות המפלגות השונות, אם בכלל, לנושא הזה, ניגשתי למצעי המפלגות((כן, אני יודע שמצעי מפלגות לקראת בחירות הם מסמך מפוקפק ולעתים אין לראות קשר בינם לבין הנעשה בשטח, אבל זה הכי טוב שיש)). בדקתי את המפלגות המשמעותיות ואלו שנראות לי רלוונטיות לתחום הזה. הסקירה, לפניכם:

הרפורמה בבריאות הנפש ומצעי המפלגות

מסקנה מספר 1: נדמה כאילו המפלגות (או מי שחיבר את המצעים) לא באמת הקדישו מחשבה יתרה לעניין. ההתייחסות במצעים דלה יחסית, אם בכלל.

מסקנה מספר 2: ההתייחסות לאנשים הנזקקים לשירותי בריאות הנפש היא כאנשים מוגבלים. כך עולה מניסוחים שונים כמו במצע של מרצ שום תחום בריאות הנפש נמצא תחת סעיף "זכויות אנשים בעלי מוגבלויות", כך גם במצע של "התנועה הירוקה מימד". זה נכון שיש הפרעות ומחלות נפש שפוגעות באופן משמעותי בתפקוד וניתן לומר שהסובל בהם הוא בעל מוגבלות. אך יש הרבה מצבים שעדיין זקוקים לטיפול אך אינם מגבילים את האדם באופן משמעותי. זו בדיוק הנקודה של קוד Z מול קוד F – לא כל מועקה נפשית היא מגבילה. אך זה לא אומר שמועקה נפשית שאינה מגבילה לא צריכה לקבל טיפול (במיוחד אם מנסים להפעיל רפואה מונעת ולהמנע מהסלמה במצב הנפשי עד לפגיעה בתפקוד)

ופירוט המפלגות (בסדר רנדומלי):

העבודה
יש התייחסות בודדת לעניין שמבטאת עמדה המתנגדת למעבר הנושא לטיפול הקופות. תחת סעיף "מערכת הבריאות" במצע המפלגה כתוב:

המצב בו הרפואה הופכת משירות ציבורי לסחורה, שרק בעלי יכולת מסוגלים לרכוש אותה, הוא פסול מבחינה מוסרית ועלול להביא להתפוררות יסודות הלכידות החברתית.

שזה נחמד. אבל מה עם קצת אמירה יותר משמעותית כמו מה כן אפשר לעשות?

קדימה
לא היה קל למצוא את המצע של קדימה באתר שלהם. אבל בסוף הצלחתי (זהירות PDF – זהו פרק הכלכלה). שם נכתב (ההדגשות שלי):

קדימה תבצע רפורמה מקיפה במערכת הבריאות שבעקבותיה משרד הבריאות ישנה את תפקודו כך
שתפקידו העיקרי יהיה קביעת סטנדרטים של שירות, פיקוח ובקרה – הן על איכות השירות והן על איכות
הטיפול הניתן על ידי ספקי השירות (קופות החולים ובתי החולים). לשם כך יפסיק משרד הבריאות לספק
שירותים באופן ישיר תוך הפיכה מדורגת של בתי החולים לתאגידים עצמאיים
. העברת האשפוז הסיעודי
והפסיכיאטריה לאחריות הקופות, תוך תיקון המגבלות אשר תאפשרנה טיפול מיטבי ושיוויוני לנפגעי
הנפש.

לא מפתיע אותי. קדימה הולכת על מדיניות של הפרטת השירות הרפואי במלואו – ובתוך זה העברת הפסיכיאטריה לאחריות הקופות. כבר הסברתי מה רע בזה.

מרצ
מתוך המצע (זהירות PDF):

החלת חוק הבריאות הממלכתי על תחום בריאות הנפש כך שיובטח טיפול זמין
והולם בתוך הקהילה… הכללת הטיפול בנפגעי נפש בקהילה בסל הבריאות… החלת חוק הבריאות הממלכתי על תחום בריאות הנפש כך שיובטח טיפול זמין
והולם בתוך הקהילה

זה אמנם נשמע בכיוון טוב אבל דווקא ממרצ ציפיתי ליותר. בטח בגלל שאני שוקל לתת להם את הקול שלי. לומר שיובטח טיפול זמין והולם בתוך הקהילה זה יפה. אבל זה כללי מאוד ואני לא מצליח להבין מה העמדה מול התוכנית המוצעת כיום. חבל, כי רן כהן היה מהאנשים הבולטים בהתדיינות בעניין הרפורמה, אבל בקדנציה הבאה של מרצ הוא כבר לא יהיה.

ש"ס
נו, ש"ס אמורים לדאוג לשכבות החלשות, אלו שאין להם כסף לטיפול וסובלים ממצוקה נפשית יומיומית, לא?
מתוך המצע:

הכללת הפסיכיאטריה והגריאטריה לסל שירותי הבריאות המסופק על ידי קופות החולים

עוד אמירה לא מי-יודע-מה מפורטת. אבל אני מבין מזה שהפסיכיאטריה תעבור לאחריות הקופות. שוב, הסברתי מה רע בזה. אני רוצה לראות את אלי ישי מסביר אחר כך לפלוני שהצביע לו שהוא לא יכול לקבל טיפול בחינם לבן שלו כי הילד סובל "רק" מדחיה חברתית.

חד"ש
במצע של חד"ש מסתפקים במשפט בודד ומיישרים קו עם ש"ס:

הכללת בריאות הנפש בסל הבריאות הניתן באמצעות קופות החולים

ראויה לשבח מפוקפק וחלקי – התנועה הירוקה מימ"ד
למה לשבח? כי התנועה הירוקה מימ"ד היא היחידה שאשכרה כותבת במצע את המילים "הרפורמה בבריאות הנפש" – כך שלפחות אני יודע שמישהו שם יודע על מה מדובר.
למה מפוקפק? כי להיות פרח לבן בשדה פרחים נבולים זה לא להיות יפה באמת.
למה חלקי? כי למרות שיש התייחסות, היא נעשית במשפט אחד, כלאחר יד, מבלי לנקוט עמדה:

קידום הרפורמה בבריאות הנפש תוך שיתוף כל הנוגעים בדבר

מצד שני, אני מוכן לקבל את זה שהתנועה הירוקה מימ"ד דוגלת בהידברות והקשבה, לכן היא לא נוקטת עמדה כרגע אלא באה ממקום של "אנחנו נשמע את כולם ואז נחשוב על זה". שגם זה לגיטימי.
אה כן, והסעיף הזה, כפי שציינתי קודם לכן, נמצא תחת כותרת "בעלי מוגבלויות". וזה לא לרוחי.

ראויים לגנאי – הליכוד, ישראל ביתנו, ישראל חזקה (אפרים סנה), הבית היהודי, הגמלאים, האיחוד הלאומי, דעם
ימות המשיח הגיעו! ישראל ביתנו ודעם באותה רשימה!
וברצינות, למה אלו ראויים לגנאי? פשוט מאוד – לאף אחד מהמפלגות האלו אין שום התייחסות, שום כלום, לנושא בריאות הנפש בכלל והרפורמה בפרט. זה שקשה למצוא את המצע של הליכוד זו בעיה אחת. זה כשסוף סוף מוצאים אותו מגלים שכולו כתוב כאוסף ססמאות ריקות מתוכן זו בעיה שניה. אבל בתוך זה אפילו לא יכלו למצוא איזו סיסמה ריקה מתוכן בעניין בריאות הנפש?
או הגמלאים, שאמורים לפנות לאלקטורט שהנושא ודאי חשוב לו…
ואולי אצל ליברמן אין שפיות בלי נאמנות.

ראויים לגנאי מיוחד כי הם עצבנו אותי במיוחד – הירוקים
טוב, הירוקים הם בעיני מפלגה נוראית בלאו הכי, שבוגדת בכל האידיאולוגיה שהיא אמורה לייצג. אבל המשפט הבא מהמצע שלהם הרגיז אותי במיוחד (ההדגשה שלי):

קופות חולים בקהילות בריאות יתוגמלו יותר, קופות חולים שמייצרות ביקורים ומחלות, אינן מעורבות בפעולות מנע בקהילה, ורק מלעיטות את הציבור בתרופות יעברו רפורמה ניהולית

קופות החולים מייצרות מחלות? מלעיטות את הציבור בתרופות? WTF? זו באמת נראית להם דרך רצינית לפנות לציבור? מה השלב הבא, לשלב את טום קרוז כמספר 2 של פאר ויסנר??

לסיכום
הטיפול בנושא בריאות הנפש במצעים השונים די מאכזב. ההתייחסויות שהיו הכי לרוחי הן של מרצ והתנועה הירוקה מימ"ד (שבמקרה, או לא במקרה, הן שתי המפלגות שביניהן אני מתלבט) – אבל כפי שציינתי, גם אצלן ההתייחסות לוקה בחסר.
לא יודע, אולי אני מצפה יותר מדי ממסמך כמו מצע מפלגה. אולי לא. לי זה נראה כאילו הנושא הזה לא באמת מעניין את אלו שרוצים לנהל את העניינים. וזה אומר שהמטופלים לא מעניינים אותם. וזה גם אומר שהמטפלים לא מעניינים אותם. בקיצור, שיפסיקו לנדנד לנו וימשיכו לסבול בשקט. רק שיעשו טובה, בפעם הבאה שתהיה מלחמה והמדינה תתהדר בכמות נפגעי החרדה שיש לה – שתדאג שיהיה מי שיטפל בהם.

עברית קשה שפה? על תוכנית הטכניון לעבור ללימודים באנגלית

בעיתון הארץ מתפרסמת היום כתבה על כך שהטכניון מתכנן להסב את כל לימודי מנהל העסקים שלו לאנגלית. זה אומר שההרצאות יועברו באנגלית, המצגות יהיו באנגלית, המבחנים והתרגולים באנגלית – אפילו הטפסים השונים יהיו באנגלית.
בטכניון מסבירים את ההחלטה בכך ש"שפת העסקים הבינלאומית היא אנגלית", מה שנכון. דיקן הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, פרופ' בועז גולני, אומר שבטכניון הגיעו "למסקנה שאם נמשיך להכשיר את הבוגרים שלנו על ידי הוראה בעברית, אנחנו מציבים אותם בעמדת זינוק נחותה יותר בתנאי התחרות הגלובליים". לכן, הלימודים ייערכו באנגלית.
זו סיבה לא מספיק טובה, לדעתי, לשינוי השפה של כל המערך. בטח שלא במוסד שבו התחולל לפני כמעט מאה שנה מאבק לשינוי שפת הלימוד מגרמנית לעברית. גם אם נשים את העניין ההיסטורי בצד, אני עדיין חושב שיש פה בעיה. הטכניון הוא מוסד ישראלי מאוד מכובד וככזה, אני חושב ששפת הלימוד שלו צריכה להיות עברית. פשוט כי זו שפת האם שלנו. זה מה שאנחנו לומדים בבית, בבית הספר, בתיכון וכן הלאה. אם מתחילים ללמד באנגלית בטכניון, השלב הבא יכול מהר להגיע לאמירה של "בתיכון חייבים ללמד באנגלית, אחרת הבוגרים שלנו יהיו בעמדת נחיתות". המדרון הזה חלקלק.

אך לא רק זאת. האמירה הזו ש"אם נמשיך להכשיר את הבוגרים שלנו על ידי הוראה בעברית, אנחנו מציבים אותם בעמדת זינוק נחותה יותר בתנאי התחרות הגלובליים", מהווה לדעתי תעודת עניות רצינית למי שאומר אותה. למעשה, מה שהטכניון אומר זה שבוגריו לא מסוגלים להתנהל בשתי שפות במקביל. אין שום סיבה שמי שיודע אנגלית ברמה טובה, לא יוכל ללמוד מנהל עסקים בעברית ועדיין להצליח. הרי בינינו, רוב חומר הלימוד גם כך באנגלית – המאמרים, הספרים, אפילו השקפים. כך זה היה בלימודים שלי (גם בתואר הראשון בביולוגיה ובפסיכולוגיה וגם בתואר השני בפסיכולוגיה). אז יבוא פרופ' גולני וישאל מה אכפת לי לעשות את המעבר המלא לאנגלית? פשוט כי זו לא השפה שלי. השפה שלי היא עברית. דוגרי, יותר נוח לי לשמוע הרצאה בעברית. יותר נוח לי לקרוא מאמר בעברית ולכתוב עבודה בעברית. מצד שני, אין לי שום בעיה כשצריך לשבת בהרצאה של אורח מחו"ל או לכתוב עבודה או מאמר באנגלית. וכן, אני חושב שיש ערך מוסף בללמוד בעברית בישראל. יש פה הצהרת כוונות.

גם בתכנון של הטכניון יש הצהרת כוונות, שאומרת שהם איבדו אמון בסטודנט הישראלי להצליח במה שעשו כל כך הרבה לפניו ועדיין עושים ברחבי העולם: לדעת להתנהל וללמוד בשפת האם ועדיין להצליח להתנהל בשפה הבינלאומית ההיא, אנגלית. הרי ברור שהטכניון מעוניין להכשיר את בוגריו לעבודה גלובלית, לא רק בשוק הישראלי (וגם אם כן, במנהל עסקים בטוח יש הרבה עבודה עם חו"ל) – אך אני בטוח שהם לא חשבו על הנקודה שמעלה נשיא האקדמיה ללשון עברית, הפרופ' משה בר אשר: "האוניברסיטאות צריכות להיות מחוברות לחברה. זה מתקבל על הדעת שכנסים בהשתתפות מרצים בחו"ל נערכים באנגלית – אבל הוראה באנגלית היא התפתחות חמורה. זה נשמע כאילו רוצים להכין עתודות של יורדים לחו"ל" (ההדגשה שלי). בתקופה שבה המרצים באים בטענות על שהמדינה לא עושה כלום כדי למנוע בריחת מוחות, כדאי לחשוב על ההערה הזו.

עוד הסבר למעבר לשימוש באנגלית המוצג בכתבה קשור לאטרקטיביות של הטכניון בחו"ל ובמיוחד בדירוגים השונים הנערכים למוסדות להשכלה גבוהה. מסבירים שם ש"אנחנו רוצים להביא לפה סטודנטים מכל העולם – לא רק סטודנטים יהודים, שזה היה השוק בישראל בעבר, אלא גם סטודנטים מהכלכלות המתפתחות". או כמו שאומרת פרופ' שרה גורי-רוזנבליט מהאוניברסיטה הפתוחה: "ישראל היא מדינה קטנה ואנחנו לא יכולים לצפות שסטודנטים בעולם ילמדו עברית. האנגלית הפכה לשפה האקדמית של העולם, וגם בסין, בסקנדינוויה ואפילו בגרמניה מלמדים הרבה תארים באנגלית". נכון. אני לא מצפה שסטודנטים בעולם ילמדו עברית. אני מכיר סטודנטית אמריקאית שבאה ללמוד רפואה דווקא בארץ, והיא לומדת באנגלית במסלול של אוניברסיטת תל אביב. יש כמה וכמה מסלולים מהסוג הזה בארץ וזה מבורך. לאוניברסיטאות זה טוב כי סטודנט כזה משלם הרבה יותר. וגם יש את העניין של להכיר את הארץ לסטודנטים מחו"ל ואולי לעודד עליה וכל זה. אבל אני באמת שלא רואה את הקשר בין זה לבין מעבר ללימוד באנגלית גם במסלולים ה"רגילים". ולגבי זה שבסין, סקנדינוויה וגרמניה מלמדים הרבה תארים באנגלית, אני אאלץ לסמוך על גורי-רוזנבלט בעניין. אבל ארצות אלו הן לא ישראל, הצעירה ובעלת הזהות המבולבלת. יש יותר צורך, לדעתי, לשמור על השפה העברית כאן מאשר הצורך בגרמניה.
חוץ מזה, שתסתכל גורי-רוזנבלט על המוני הסטודנטים שמדי שנה לומדים איטלקית ונוסעים ללמוד שלל מקצועות בארץ המגף…

ולסיום, מעניין אותי לדעת מה אחי הגדול, שלמד בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון בשפת הקודש, המשיך ללימודי תואר שני במנהל עסקים בארצות הברית והצליח לסיים בהצטיינות ולמצוא עבודה בחברה גדולה – מה הוא חושב על כל הרעיון הזה של הטכניון.

הורידו בהמוניכם: באנרים לתמיכה במועמדותו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב

חדי העין שביניכם שמו לב אולי לתוספת בסיידבאר, ממש כאן משמאל. אני מתכוון כמובן לריבוע הלבן הזה עם הכיתוב I dov TLV. זהו באנר המביע את תמיכתי במועמדותו של דב חנין לראשות העיר תל אביב ואת כוונתי להצביע לו (עכשיו כשסוף סוף יש מישהו ראוי להצביע לו).

ברגע שחנין הכריז על מועמדותו, התחילה התעוררות מעניינת בבלוגים וכולם מדברים על החשיבות של השימוש באינטרנט לצורך קידום המועמדות שלו. למשל, בסוכן תרבות מדברים על החשיבות של הקמפיין הויראלי, עידו קינן מספר על כך וצביקה בשור הגדיל ופתח בלוג שמוקדש כולו לקידום התמיכה בחנין המזמין את כל מי שרוצה להעלות רעיונות ולהשתתף. באותו בלוג, בפוסט הזה מציג בשור כמה רעיונות גרפיים לקמפיין העצמאי הזה שניתן לנצל אותם בכל דרך גרפית אפשרית, החל מסטיקרים וכלה בחולצות או שלט ענק במחלף ההלכה (לא כדאי).

אני העלתי הצעה להביא את זה לבלוגים של אנשים שתומכים בחנין, בדמות באנרים שאפשר לשים במקום בולט בבלוג. מכיוון שהתמונות היו גדולות מדי בשביל להדביק בסיידבאר או משהו בסגנון, הייתי צריך להקטין אותם. עכשיו אני מעמיד אותן לרשותכם. אם אתם תומכים במועמדותו של חנין לראשות העיר (ויש סיבות טובות לכך) אתם מוזמנים להוריד את הבאנרים ולשים באתר שלכם, כדאי עם קישור. למשל לכאן – האתר של רשימת "עיר לכולנו" (שבמסגרתה רץ חנין) שעדיין בשלבי הקמה אבל מפרט את עקרונותיה.

ניתן להוריד את הבאנרים בנפרד (להקליק על התמונה עם הכפתור הימני ולשמור) או ללחוץ כאן ולהוריד את כולם בקובץ מכווץ.

(הערה: בפוסט המקורי יש עוד באנרים מאוד נחמדים, שווה לבדוק)

גם זבל אלקטרוני יכול לעשות טוב – היום יש מבצע לאיסוף פסולת אלקטרונית

זה בא לי בהפתעה מוחלטת.
כבר חודשיים, לפחות, יושב אצלי בחדר מחשב ישן ובסלון למטה שוכבת מערכת סטריאו ישנה וחבוטה עם כמה רמקולים שלא ממש עובדים. הם שם כי במקום להניח אותם ברחוב ולחכות שתבוא משאית הזבל, החלטתי שאפטר מהם בדרך חכמה יותר ואביא אותם לנקודת איסוף לפסולת אלקטרונית, שם ייפטרו מהם בדרך קצת יותר ידידותית לסביבה.


(cc)

מה הבעיה עם פסולת אלקטרונית אתם שואלים?
הדבר הכי משמעותי, לפי מה שהבנתי מהאתר של עמותת "אדם טבע ודין" שעוסק בנושא הוא קיומם של חומרים מסוכנים שבמזבלה מחלחלים לאדמה ולא ממש עושים טוב (חומרים כמו כספית או מתכות כבדות מסוגים שונים ועוד). או במילים אחרות – כמו כל משהו שאנחנו סתם זורקים למזבלה, הרבה יותר טוב יהיה למחזר מזה כמה שאפשר למצות מזה את המקסימום.

ולמה אני מטריד אתכם דווקא היום עם זה? כי היום יש לי קצת זמן פנוי ותכננתי סוף סוף לקחת את כל האלקטרוניקה הזו לאוטו ולהביא אותה לנקודת איסוף פסולת אלקטרונית שפועלת בתל אביב. מכיוון שלא זכרתי איפה נקודת האיסוף, חיפשתי באינטרנט והגעתי לעמוד אחר באתר של "אדם טבע ודין" שמדבר על זה שהיום יש מבצע לאיסוף פסולת אלקטרונית. כן, במסגרת ההזויה משהו של "יום מעשים טובים" של עמותת רוח טובה, נפתחות נקודות איסוף לפסולת אלקטרונית בכמה ערים והן יהיו פתוחות כמעט כל היום, משמונה בבוקר עד עשר בלילה! (בדרך כלל הנקודות המקוריות פתוחות רק בבוקר).

אז זה היום לשנס מותניים ולהפטר כמו שצריך מכל הג'אנק האלקטרוני שלכם. כן, גם מהגיימבוי הישן עם המסך הירקרק שאתם כבר לא משחקים בו כי הוא קיבל מכה ויש פס אלכסוני שחור על המסך שלו כך שכשאתם מפעילים את סופר מריו אתם לא רואים כלום, רק שומעים. ובינינו, תודו שנמאס לכם לשחק סופר מריו לפי הצלילים…

איפה אפשר להפטר מהגיימבוי הזה ושאר החברים האלקטרוניים המיותרים שלכם?

בתל אביב: כיכר רבין וחניון רידינג
בירושלים: גן הפעמון
בחיפה: רחבת האודיטוריום
בראשון לציון: רחוב מרילנד 2

חבל שאין עוד נקודות ואנשים צריכים לבזבז דלק ולשחרר פחמן דו-חמצני באוויר בשביל המעשה הטוב הקטן הזה, אבל נו, מילא. צריך להתחיל ממשהו.

ואם אין לכם זמן היום או שאתם רוצים לדעת איפה אפשר להפטר מהפסולת האלקטרונית בימים רגילים – לחצו כאן לרשימה הארצית (קובץ פדף).

לקריאה נוספת:

  • האתר של המשרד להגנת הסביבה העוסק בנושא
  • מי צריך לקחת אחריות על מיחזור מחשבים?
  • כתבה מ-Ynet על מצב הפסולת האלקטרונית בארץ
  • מרד הפסיכולוגים

    ביום חמישי (13/12/07) פורסמה כתבה במוסף הארץ שכותרתה "מרד הפסיכולוגים" – ולא סתם כתבה אלא כתבת שער כאשר על שער המוסף מופיע הציור הבא המציג את פרויד היושב על כורסתו ומסור המנסר את הרצפה עליה הוא יושב כאשר הכיתוב ליד התמונה מכריז "חשבון נפש: פשיטת הרגל של הפסיכולוגיה בישראל". הכתבה עוסקת בתנועה של פסיכולוגים קליניים בארץ, חלקם בעמדות מרכזיות באקדמיה, היוצאת נגד השליטה, לטענתם, של הפסיכולוגיה ה"ישנה" בממסד הטיפול הנפשי בארץ.

    זו כתבה חשובה ומעניינת, במיוחד לאנשים כמוני שנכנסים עכשיו לתחום של הפסיכולוגיה הקלינית, אך לא פחות מכך היא רלוונטית לכולנו שכן אם נרצה או לא – בסופו של דבר כולנו (כמעט ללא יוצא מן הכלל) לקוחות של הממסד הפסיכולוגי. אם זה כאשר אנחנו מחפשים טיפול לבעיות שלנו, אם זה כהורים לילדים הסובלים מקשיים כאלו או אחרים, אם זה כמועמדים העוברים מיונים לעבודה באחד ממכוני ההשמה ועוד. הרלוונטיות של התכנים בכתבה חשובים במיוחד לנושא הטיפול הפסיכולוגי, אך גם לענייני אבחון כפי שתראו בהמשך.
    בכלל, התקופה הנוכחית מעניינת ומטרידה כאחד בכל הנוגע לעתיד הפסיכולוגיה בארץ. משרד הבריאות מנסה להחיל רפורמה שתעביר את האחריות לטיפול הציבורי לקופות החולים, בכנסת מסתובבת הצעת חוק שתשנה את ההגדרה של מי מורשה לתת טיפול נפשי ועכשיו העניין הזה. אין ספק שזמנים מעניינים – וחשובים – עומדים לפנינו.

    כאמור, בתור מישהו שעכשיו נכנס לתחום המקצועי של הפסיכולוגיה הקלינית (למי מהקוראים שלא יודע, אני סטודנט שנה שניה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית וכרגע מטפל במסגרת הלימודים במרפאה ציבורית גדולה) – יש לי עניין רב במתרחש ואני משוכנע שהדברים האלו נוגעים לא רק לי ברמה המקצועית אלא לכלל החברה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לעסוק בכתבה הנ"ל ולהציע את ההתבוננות שלי על הדברים. אעשה זאת תוך הבאת ציטוטים מהכתבה.
    חשוב לומר שהדברים המובאים הם דעתי האישית כסטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה.

    לפני הכל – קישור לקריאת הכתבה

    הכתבה מתחילה בתיאור מקרה של ח' שסבל מהיפוכונדריה קשה ומדכאון. הוא היה נתקף חרדות סביב מחלות שונות שלכאורה חלה בהן ורץ מבדיקה לבדיקה. כל זה הפך לנטל על עצמו ומשפחתו כאשר הוא חדל לתפקד בעבודה והיה על סף התמוטטות. אשתו מתארת שמאז ומתמיד היה היפוכונדר אך לאחר שהחל ללכת לטיפול פסיכואנליטי (בהמלצתה) המצב החמיר. לדברי אשתו: "היו לו התקפי חרדה שהוא הולך למות וככל שהוא היה יותר חולה, לדעתו – הפסיכולוגית שלו פרחה".
    בעקבות המלצה של חברה היא הפנתה אותו לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי שעשה שינוי משמעותי: "קיבלתי בן אדם חדש, לא שהמחלה נעלמה אבל הוא יודע איך להתמודד איתה. הוא מקבל תרופות והכל בשליטה. הוא מתפקד, חי, עובד ושוב יש אבא לילדים".

    עד כאן תצוגת תכלית יפה של כוחו של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. בפסקאות הבאות מסבירה המטפלת של ח', ד"ר צופי מרום שמכהנת כראש התחום הקוגנטיבי-התנהגותי בביה"ח גהה, את שיטת העבודה הקוגנטיבית-התנהגותית עם ח'.

    אבל מה זה בעצם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי ובמה הוא שונה מטיפול פסיכודינמי?
    שני המושגים האלו חוזרים על עצמם לא מעט פעמים לאורך הכתבה ואני תוהה עד כמה הם נהירים לקורא הממוצע. לשם כך יש אולי לעשות רגע סדר בדברים ולהבהיר את ההבדלים בין טיפול קוגנטיבי-התנהגותי, טיפול פסיכודינמי וחשוב לא פחות – טיפול פסיכואנליטי.

    הטיפול הפסיכואנליטי הוא למעשה שימוש בטכניקה כפי שפותחה לאורך השנים על ידי זיגמונד פרויד, שנחשב ובצדק לאבי הפסיכותרפיה. פרויד פיתח את שיטתו דרך עבודתו הקלינית והנסיון שצבר כאשר הוא עבד, פחות או יותר, בשיטת של ניסוי וטעייה מושכלים. באופן עקרוני וממש על רגל אחת, השיטה מבוססת על חקירת הלא-מודע של הפציינט דרך העלאת אסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות מתוך הנחה שאלו מאפשרים גישה לתכנים הלא-מודעים המעסיקים את האדם. דרך גישה זו וניתוח של החומרים העולים אמור להיות מושג האפקט התרפויטי. טיפול פסיכואנליטי קלאסי מבוסס על מפגשים כמעט יום-יומיים עם המטופל כאשר הוא שוכב על ספה והמטפל יושב מאחוריו. תפקיד המטפל הוא למעשה להוות מעין לוח חלק, או מסך ריק אם תרצו, שעליו ישליך המטופל את תכניו. טיפול כזה לא רק מתרחש באינטנסיביות יום-יומית אלא מיועד להמשך זמן רב – שנים מספר לעתים.

    הטיפול הפסיכודינמי הוא למעשה תולדה של הטיפול הפסיכואנליטי. באופן עקרוני התיאוריה של מבנה הנפש שעומדת מאחוריו דומה לזו שפיתח פרויד (אך מורכבת הרבה מהפיתוחים שנעשו במרוצת השנים על ידי ממשיכי דרכו מחד ומתנגדיו מאידך) אך הטכניקה שונה. מדובר בטיפול יותר "קליל" ביחס לפרדיגמה הפסיכואנליטית הנוקשה. המפגשים נערכים בתדירות נמוכה יותר (בדרך כלל פעם בשבוע) כאשר לרוב המטופל והמטפל יושבים זה מול זה. בנוסף, המטפל לא מהווה לוח חלק אלא סובייקט בפני עצמו וחלק גדול מהעבודה והתקשורת בין המטפל והמטופל קשורות ליחסים הבינאישיים הנרקמים ביניהם. מכאן, שיש מקום מאוד משמעותי לאישיותו של המטפל – בדיוק הפוך מהרעיון של הלוח החלק.
    יש לציין שלמיטב ידיעתי, רוב המטפלים ה"פסיכודינמיים" הם אכן כאלו – עוסקים בטיפול פסיכודינמי ולא בטיפול פסיכואנליטי.

    ולסיום, הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי (להלן ייקרא CBT). זהו טיפול שממוקד בשני אלמנטים שונים אך קשורים זה לזה. ראשית, הקוגניציה, דהיינו, החשיבה. מבחינה זו הטיפול מתמקד בבחינה של תהליכי חשיבה לא נכונים אצל המטופל ותיקונם. הכוונה היא לשינוי של אמונות והנחות שונות המעוותות את החשיבה ומשפיעות על הרגשתו והתנהגותו של המטופל. האלמנט השני הוא ההתנהגותי ומכוון לשינוי ההתנהגות של המטופל דרך שימוש בטכניקות שונות. השילוב של שני ערוצי הגישה האלו נועד להקל על הפרעות רגשיות שונות החל מחרדות מסוימות וכלה בדכאונות.

    אז איפה בעצם המרד?
    כתבה שנקראת "מרד הפסיכולוגים" ומציבה תמונה מאיימת של פסיכולוגים חמורי סבר צריכה בעצם להביא סיפור של מאבק, לא?
    אז להלן מהכתבה:

    על זכותו של… [ה-CBT]… לקבל הכרה ממסדית נאבקת עתה "אופקים", האגודה לפסיכולוגיה קלינית מדעית בישראל, קבוצה של כ-60 פסיכולוגים בכירים, ראשי המגמות הקליניות באוניברסיטאות, ראשי מחלקות בבתי החולים, פרופסורים, מרצים בכירים ופסיכולוגים מהשירות הציבורי. לראשונה בישראל התארגנו אנשי בריאות הנפש ושמו להם למטרה לשנות ולפתוח לגישות שונות את ההתמחות והטיפול הפסיכולוגי בישראל. "אופקים" התארגנה לפני כשנה אחרי שניסיונות ההידברות, בכתב ובעל-פה, עם הממסד הפסיכולוגי בישראל כשלו.

    בעצם הטענה של אנשי "אופקים", כפי שאני מבין אותה, היא שהממסד השולט בתהליך ההכשרה וההסמכה של הפסיכולוגים הקליניים בישראל מורכב מאנשים בעלי תפיסה מיושנת שמאמינים בשיטות הטיפול הפסיכודינמיות ולא מוכנים לאפשר גישה לשיטת ה-CBT שהיא, לטענת אנשי "אופקים", יותר מוכחת מחקרית (אך גם זה לא מדויק).
    בתגובה לשאלה האם באמת חצי שנה של CBT עזרה לאותו ח' שהוצג בראשית הכתבה ועשתה מה ששבע שנים של טיפול פסיכואנליטי לא עשו, מוצגת תשובתו של ד"ר גארי דיימונד, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון וחבר ב"אופקים": "צריך להבדיל בין טיפול באנשים עם בעיות אקוטיות כמו דיכאון וחרדה, ובין טיפול באנשים שהולכים לטיפול כי הם רוצים להגשים ולהבין את עצמם". והוא צודק – מאוד מאוד צודק. אבל, וזה אבל גדול – המשפט הזה מציג את ה-CBT כטיפול המיועד לאנשים עם "בעיות אקוטיות כמו דיכאון וחרדה" ואת הטיפול הפסיכודינמי כמיועד למי שרוצה "להגשים ולהבין את עצמו"[1]. שזה טוב ויפה אך לא מדויק. אנשים בעלי הפרעות אישיות קשות, למשל, הולכים הרבה פעמים לטיפול פסיכודינמי, ממושך ועמוק, שעוזר להם מאוד. לקרוא לאנשים כאלו אנשים ש"רוצים להגשים ולהבין את עצמם" זה עוול רציני. ולא רק אלו – גם אנשים הסובלים מחרדות ומדכאון יכולים להתרם משמעותים מטיפול פסיכודינמי. גארי דיימונד מתייחס בתשובתו לאותו טרנד שבעקבותיו הרבה אנשים הולכים לפסיכולוג אפילו שאינם סובלים מהפרעות נפשיות משמעותיות – וזה לגיטימי לגמרי – אך חבל שהוא שם בצד אוכלוסייה שלמה של אנשים שסובלים באמת ודווקא טיפול עומק עוזר להם.

    אבל יש לציין שדיימונד גם ממשיך ואומר נכון: "הרבה אנשים הולכים למרפאות ציבוריות עם הפרעות מאוד ספציפיות שפוגעות באיכות החיים שלהם, והיום אנחנו יודעים שאפשר לעזור להם בזמן קצר מאוד, יחסית. יש טיפולים ממוקדים שגם נחקרו מדעית, והם עובדים… אנחנו לא מתנגדים לכך שאנשים יקבלו טיפול פסיכואנליטי, אלא שיוכלו לקבל גם טיפול אחר". ופה הוא צודק בהחלט. מגיע לכל אחד לקבל את הטיפול המתאים לו ומי שנזקק לטיפול CBT, מגיע לו בהחלט לקבל אותו ובצורה המקצועית ביותר. התלונה של אנשי "אופקים" היא שהממסד הפסיכולוגי בארץ שאמון על הכשרת והסמכת הפסיכולוגים הקליניים לא נותן מקום לאנשי ה-CBT.
    איך זה בא לידי ביטוי? להלן מספר ציטוטים מהכתבה:

    התנאים להתקבל למקצוע הפסיכולוגיה הקלינית (הטיפולית) נקבעו לפני הרבה שנים: נחוצים תואר שני, לפחות, התמחות של ארבע שנים ובסיומן עמידה בבחינות ההסמכה. החלק הראשון במבחן שבודק את היכולת הטיפולית של הנבחן. כשהטיפול הפסיכולוגי ברובו הגדול, בארץ ובעולם, היה פסיכואנליטי, בכך עסקו גם הבחינות. היום, כשההתמחות של הנבחנים אינה בהכרח פסיכואנליטית, מותאם חלקה הטיפולי של הבחינה לדרישות המתמחה.

    ד"ר משה אלמגור, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, בעבר ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, נכשל בבחינת ההסמכה הזאת. את התואר הראשון והשני שלו (קוגניטיווי ומשפחתי) גמר אלמגור בבר-אילן, דוקטורט עשה באוניברסיטת מיניסוטה שבארצות הברית, ואת ההתמחות בבית חולים במיניאפוליס. הוא חזר לישראל ב-1983. "הייתי הדוקטור הראשון שהיה צריך לעבור את בחינת ההסמכה, ונכשלתי. לפני, כל מי שבא עם תואר דוקטור מארצות הברית ועבר שם התמחות, לא היה צריך להיבחן".

    אלמגור משווה את הוועדה לגילדה סגורה, שעושה הכל "כדי לשמר את עצמה ולצמצם עד כמה שאפשר את מספר החברים הנכנסים. הביאו לכבודי לבחינה את בכירי הפסיכואנליטיקנים בארץ, אבל היו בינינו חילוקי דעות משמעותיים וקצרים איומים בתקשורת. הם לא הבינו על מה אני מדבר. בסופו של דבר הם נאלצו להתאים את הבוחנים להתמחות שלי וכשניגשתי בפעם השנייה – עברתי את הבחינה".

    יפתח יובל בחר כלל לא לגשת לבחינה. "אני מרצה באוניברסיטה העברית ולא עברתי את תהליך ההסמכה כי אני חושב שזו תועבה", הוא אומר, "הם דורשים ממני לעבור 20 בטריות של מבחנים ואני חושב שזה רק מביא נזק למי שאינו זקוק לכך, וממילא אף אחד לא משתמש בזה בפרקטיקה. ההתמחות שלי היא קוגניטיווית-התנהגותית אבל הם יגידו לי 'תהיה קודם כל פסיכולוג פסיכודינמי ורק אחר כך קוגניטיווי-התנהגותי'. בגלל הקיפאון במקצוע, אנחנו מפגרים ב-40 שנים לפחות אחרי העולם, וממשיכים להתנהג כאילו כלום לא קרה. יש אנשים שמתאים להם טיפול כזה ולאחרים מתאים טיפול אחר. בכל המקומות הכי טובים בעולם כבר הבינו את זה, אבל פה אנחנו לא נחשבים לפסיכולוגים קליניים, כי אנחנו לא יודעים להעביר את הרורשך (מבחן הכתמים המפורסם, שהוא אחד הטסטים הנדרשים בבחינת ההסמכה)".

    אז מה בעצם הטענה פה? שקשה להם להתאים את עצמם לדרישות המקומיות? עם כל הכבוד – ויש הרבה – למה שלמדו בחו"ל, אין באמת מקום לצפות שאדם שמגיע ממערכת אחת למערכת אחרת יתקבל בה ללא התניות. גם אם יהיה לי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ורשיון לעסוק בפסיכולוגיה קלינית בארץ – אני בהחלט לא מצפה ממשרד הבריאות האמריקאי לתת לי רשיון אוטומטי לעסוק בפסיכולוגיה קלינית בארצות הברית אם אבקש זאת. כל מדינה מגדירה לעצמה את הדברים האלו, וזה לגיטימי. יש אולי מקום להתדיין על הדרך שבה נעשים הדברים אבל יש משהו מעט קנטרני בדברים שאנשים מסוימים, כמו המצוטטים לעיל, אומרים בנושא.

    כמו שאני רואה את זה, כסטודנט לפסיכולוגיה קלינית, אם ברצוני להיות מטפל שעובד בשיטת CBT, הדרך היא לבצע את המסלול הקליני הסטנדרטי – דהיינו להשלים את לימודי התואר השני ואת ההתמחות (על כל דרישותיה). במסגרת הלימודים אני יכול ללמוד גם על טיפול קוגנטיבי-התנהגותי ועם קצת מזל וקצת שכל, אני יכול לגעת בנושאים האלו גם במהלך ההתמחות. ואחרי ההתמחות? השתלמויות וצבירת נסיון – ככה לומדים את המקצוע הזה. כשאהיה פסיכולוג קליני באופן רשמי אעשה כל מה שאוכל כדי לעבוד במקומות שמתמחים בטיפול CBT ואפתח את הקליניקה הפרטית שלי בכיוון הזה.

    שאלה של אבחון

    הטענה של אנשי "אופקים" מופנית גם לתוכניות הלימודים לתואר השני וגם לדרישות המופנות למתמחים לקראת מבחן ההסמכה – ובראשן הדרישה להעביר 20 אבחונים מלאים. למה הכוונה?
    סוללת האבחון הסטנדרטית מורכבת מחמישה מבחנים, או כפי שהיא מכונה בכתבה על יופ מאיירס (ראש המגמה הקלינית של הילד באוניברסיטה העברית) – "החימוש הקדוש". הסוללה כוללת את מבחן וכסלר להערכת אינטליגנציה, מבחן בנדר (שרבים מכם אולי מכירים ממבדקי קצונה ו/או מכוני הערכה לעבודה)[2], מבחן ציורים הנקרא HTP, מבחן TAT שמוכר למדי גם הוא (ובו הנבדק מתבקש לספר סיפור על תמונות שונות) וכמובן מבחן הרורשאך הידוע לשמצה.

    המבחנים מועברים בזה אחר זה בסדרת מפגשים ולאחריה התוצאות מנותחות לפי קריטריונים שונים מתוך מטרה לתת תמונה אינטגרטיבית של האדם הנבדק. סוללות האבחון משמשות למטרות שונות כמו בירור שאלות העולות מתהליך ההערכה (כמו למשל האם יש סיכוי שילד חווה התעללות), בחינת כשירות הורית בבירורים משפטיים ועוד. אין ספק שמדובר בתהליך שמטרתו בסופו של דבר לענות על שאלות שהן הרות גורל – ולכן יש להזהר מאוד בתהליך ההעברה והפירוש של מבחנים אלו.
    לא מפתיע, אם כך, שיש לא מעט חילוקי דעות בעניין תקפותם ומהימנותם של המבחנים השונים. או כפי שמסביר זאת יפה מאוד בכתבה פרופ' גולן שחר (לשעבר ראש המגמה הקלינית באוניברסיטת בן-גוריון):

    קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר

    עוד מוסיף שחר וטוען ש"בפועל מעט מאוד אנשים בעולם מתמחים באבחון" – זאת אומרת שרוב הפסיכולוגים לא עוסקים באבחון בפרקטיקה שלהם. ולכן השאלה, המוצדקת מאוד, של "אופקים" – מדוע מתמחים חייבים להעביר אבחונים ל-20 מטופלים ולבזבז על כך מאות שעות עבודה והדרכה?
    ושוב אצטט מהכתבה, מחלק שבו רואיין פרופ' חיים עומר מאוניברסיטת תל אביב שמשמש גם כאחראי על המרפאה להדרכת הורים בבית החולים שניידר (הכתוב הנטוי הוא שאלות המראיינת):

    כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

    אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

    "כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם".

    נשמע הזוי.

    "לא רק זאת, במקרים רבים המטופל כבר עזב את המרפאה כי סיים את הטיפול ואילו תוצאות האבחונים שלו עוד לא הגיעו כי הפענוח שלהם לוקח המון זמן".

    אני עוד לא יודע איך זה בשטח. כיום במסגרת הפרקטיקום שלי ביצעתי אבחון כזה לילד שנמצא בתהליך הערכה לקראת טיפול כך שהרלוונטיות קיימת בהחלט. אך טענות כמו אלו שחיים עומר מעלה כאן חשובות מאוד ושמעתי כאלו בעבר.

    ויתרה מכך, השאלה החשובה באמת היא כמה המבחנים האלו רלוונטים בכלל למציאות? האם מבחנים כמו הרורשאך – שבכתבה נשמע כאילו הקהילה הפסיכודינמית מייחסת לו מעמד אלוהי כמעט, מה שלא מדויק בעליל – בכלל שווים משהו? אני בוחר בגישה של גולן שחר, כאמור: "קבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק".
    אבל לצערי אני לא הולך להכנס פה לכל שאלת התקפות המחקרית של המבחנים האלו – שכן זהו נושא עמוס ומורכב והפוסט הזה כבר ככה עמוס. בכל מקרה מה שיותר מעניין אותי הוא כל הנושא של סגנון הטיפול.

    כורסא, ספה או מחברת?
    כבר בתחילת הפוסט נתתי סקירה על ההבדלים בין הטיפולים השונים (פסיכואנליטי, פסיכודינמי ו-CBT) ובתור מטפל לעתיד – זה הנושא שבאמת מעניין אותי. מה יש ל"אופקים" לומר בנושא? אני מצטט:

    לטענת "אופקים" למעט שינויים בסידורי הישיבה – היום רוב המטופלים יושבים מול המטפל ולא שוכבים; וההכרה שהמטפל אינו לוח חלק אלא בעל תפקיד בטיפול – לא השתנה בישראל הרבה מאז פרויד.

    זו אמירה שעושה עוול משמעותי לכל תחום הטיפול הנפשי שהתפתח בתקופה שלאחר פרויד. "שינויים בסידורי הישיבה" זה אנדר-סטייטמנט לא קטן. אמרה כזו יוצרת רושם כאילו מדובר בעניין טכני, עניין של מה בכך – אך המציאות רחוקה מזה. הדינמיקה המתרקמת בין המטפל והמטופל כאשר הם יושבים זה מול זה (לרוב בלי שולחן ביניהם) היא חופשית ומשוחררת יותר ובעלת אופי שונה לחלוטין מהדינמיקה כאשר המטופל שוכב והמטפל מאחוריו. מאחורי השינוי הזה עומדים שינויים מחשבתיים גדולים מאוד בדרך שבה אנחנו חושבים על ותוך כדי הטיפול הנפשי. השינוי הזה – שמגלם בתוכו הבנייה של המטפל כאדם בפני עצמו ושימה של המטופל כשווה – נושא עימו הרבה מחשבה ונסיון קליני וחבל לפטור אותו כעניין של מה בכך.

    אבל בעצם הטענה של אנשי "אופקים" היא לא רק בדבר הארכאיות לכאורה של השיטה הפסיכודינמית, אלא בדבר ההתעלמות של הממסד מהנטייה הרווחת בעולם (ובפרט בארצות-הברית) ללמד יותר ולעסוק יותר בטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. הטיפול הפסיכודינמי מוצג בכתבה ככזה שקרנו בעולם ירדה בעוד ה-CBT מוצג כדבר הנכון, כטיפול שמעוגן בעזרת מחקרים אמפיריים המוכיחים את יעילותו – בעוד הטיפול הפסיכודינמי לא עומד בקריטריונים מחקריים.
    זה בהחלט נכון שיש בעיה רצינית עם תיקוף מחקרי של שיטות הטיפול הפסיכודינמיות. התיאוריה הפסיכודינמית מקשה על יצירת משתנים מדידים מובהקים שניתן לכמת ולכן קשה להכניס את הטיפול למערכת מדידה אמפירית – בעוד שה-CBT מאפשר זאת. אך יש לזכור שזו הרעה החולה של כמעט כל שיטות המחקר במדעי החברה. להבדיל ממערכות פיזיקליות, למשל, שבהן ניתן לבודד את המשתנים באופן כמעט אבסולוטי במעבדה – בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכל היוצא באלו לא ניתן לעשות זאת פשוט משום שאנחנו עוסקים במערכות מורכבות מנשוא המכילות המון משתנים המשפיעים זה על זה. לכן, אגב, אני לוקח בערבון מוגבל ביותר גם את התוצאות האמפיריות של ה-CBT. כבר היום ניתן לראות מחקרים העוסקים ביעילות של ה-CBT בטיפול בהפרעות מצב רוח מסוימות ומראים שהוא לא כזה פתרון קסם. צודק ד"ר יופ מאיירס מ"אופקים" כשהוא אומר "מה שמאפיין את המדע הוא סקפטיות וכל תוצאה היא תמיד זמנית. אבל מחקר הוא הכלי הכי פחות גרוע כדי ללמוד משהו חדש, יש כלים יותר גרועים, וחלק מהתיאוריות הפסיכודינמיות בנויות בצורה כזו שאתה לא יכול לחקור אותן ולהגיע לתוצאות חיוביות או שליליות, הן בנויות על אמונה, ועם אמונה אי אפשר להתווכח. עם תוצאות של מחקר – אפשר, ואפילו חייבים להתווכח".

    אפרופו מחקר – אחד הממצאים הידועים והמעניינים במחקרים העוסקים בניבוי של הצלחה טיפולית הוא שאיכות הקשר בין המטפל והמטופל מספקת את אחד המנבאים המוצלחים ביותר – לא משנה מה סוג הטיפול…
    לסיכום, אני מאמין שחייבים לחקור ככל האפשר. אני מאוד בעד לנסות ולתקף את שיטות העבודה באופן מחקרי, כל עוד זה אפשרי. ואם זה לא אפשרי אז אנחנו באמת בבעיה ועלולים להחשב לשרלטנים. אך אני גם חושב שעלינו לזכור שהעולם איננו שחור ולבן ואף שיטה לא תהיה מושלמת והמחקר האמפירי צריך לקחת זאת בחשבון. שום שיטת טיפול לא תהיה תקפה באופן מלא או אפילו כמעט מלא (להבדיל אולי מתחומי הרפואה) – לפחות לא בכלי המחקר שאני מכיר בימינו.
    ובאומרי זאת אני יודע שאני בעצם סותר את עצמי – אני רוצה מצד אחד תוקף מחקרי ומצד שני אני "מוותר" לפסיכודינמיקה. חשבתי לא מעט על הנקודה הזו ולצערי אין לי תשובה לוגית טובה ואני עלול להחשב כמי שחוטא באמונה. אני באמת מאמין שיש משהו מאחורי השיטה הזו. אני באמת מאמין שהיא עובדת אם יודעים להפעיל אותה נכון. ואני באמת מאמין שהיא לא מתאימה לכל אחד. ויותר מזה אני מאמין שפסיכולוג מקצועי וטוב צריך לדעת להיות גמיש במחשבה שלו ושאסור לו להצמד באופן פנאטי לטכניקה ולנסות לכפות את התאוריה שלו על המטופלים שלו. פסיכולוג טוב צריך לדעת לזהות מה באמת צריך האדם העומד מולו ומבקש את עזרתו ולהיות אמיתי עם עצמו ולשאול את עצמו אם הוא יכול לתת לו את השירות הזה. אם התשובה היא כן, זה מצוין. אם התשובה היא לא, עליו לבוא ולומר זאת ולהפנות את האדם למי שכן יוכל לעזור לו. המטופל הוא הלקוח שלנו ובשבילו בעצם למדנו כל כך הרבה שנים והשקענו כל כך הרבה מאמץ בללמוד את המקצוע הזה, שבעיניי הוא יפהפה ואצילי, שנקרא פסיכולוגיה.

    1. או כמו שאומר מטופל שלי: "רק אנשים משועממים הולכים לפסיכולוג" [â�©]
    2. כאן יש תמונה של בנדר, לא התאפקתי [â�©]