תאמינו לי, משמש מיובש, זה ערס גדול
כבר למעלה מעשור עבר מאז "החמישייה הקאמרית" ריצדה על מקלטי הטלוויזיה ועדיין לדעתי מדובר במשהו שהצדיק את המשפט "יש תמורה לאגרה". איפה אפשר למצוא שוב חבורה שחקנים כל כך מוכשרים (ותראו לאן כל אחד ואחד הגיע היום. טוב, מי שמוצא את שי אביבי שיודיע) עם כותבים כל כך מוכשרים? איפשהוא לאחרונה נתקלתי בידיעה על כך שיוצא אוסף של מערכוני החמישיה ב-DVD. בינתיים אני מסתפק במה שיש ב-VOD ומשום מה אני לא מופתע שקטעים שהפכו לסוג-של קלאסיקה כמו "הוא היה חרא של בן אדם" או "תעופי מפה יא מחבקת!" עדיין מצחיקים אותי. זה גם נפלא לראות את תל אביב של לפני עשר או יותר שנים (אוטובוסים ישנים של דן, למשל). אבל לא בשל כך אני מזכיר לכם אותם, אלא בשל שני מערכונים שמוכיחים שכמו אז, גם היום, שום דבר לא השתנה (ותאמינו לי שזו רק דוגמה).
ראשית, טנקים של חיל השריון מגיעים לכיכר מלכי ישראל (!) (זוכרים שזה קרה כל חג סוכות?) ועל רקע התמונות מדווח כתב צבאי על המהלכים המתרחשים בשטח. ציטוט מסכם: "רפי, סינתזה של כל המקורות מוכיחה שאין לנו מושג מה קורה".
שנית, חידון צה"ל לשירי ארץ ישראל. השאלה המכריעה היא כדלקמן: "לכבוד איזה מלחמה נכתב השיר 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה הראשונה'?". "ששת הימים", עונה מתחרה מספר 1. דינג! "התשובה נכונה!" מכריז המנחה. "יום הכיפורים" עונה פתאום מתחרה מספר 2. דינג! "התשובה נכונה!".
"שלום הגליל". דינג!
"אנטבה". דינג!

איך הפסקתי לפחד והתחלתי להנות מכוכב נולד
אי שם לפני שנה שודרו האודישנים לעונה השלישית של כוכב נולד. עד אז לא התעניינתי בכלל בתכנית הזו וביטלתי אותה בתור עוד קשקוש ריאליטי שאני לא מוכן לסבול. אבל משהו באודישנים האלו ×”×™×” כל כך משעשע, כל כך עצוב, כל כך… מרתק. המשהו ×”×–×” ×”×™×” האנשים. היו שם כמה דמויות כל כך הזויות, אנשים נורמלים (ככל הנראה) שבאו לקצור חמש עשרה דקות של תהילה וכשזו נשללה מהם (יען ×›×™ לא עברו את האודישנים) התגובות היו מרתקות. אחרי האודישנים הפסקתי לצפות בתכנית, התחרות עצמה כבר לא ×¢× ×™×™× ×” אותי.
אבל השנה משודרת העונה הרביעית, שאני צופה בה בינתיים באדיקות שמפתיעה גם אותי. מה אומר ומה אגיד? יש בה (כמעט) הכל.
גם כאן הרומן שלי עם התכנית התחיל מהאודישנים, ידעתי שזה ×™×”×™×” משעשע. אבל גם אחרי שזה נגמר והתחרות התחילה, אללי… איזה ×›×™×£ שזה. עזבו אתכם מהשירים והביצועים – רוב הזמן הם מאוד טובים, החבורה באמת יודעת לשיר. אבל לא (רק) בשביל ×–×” אני כאן. האנשים פה מרתקים. נתחיל מהנבחרת עצמה של המתמודדים. ניקח למשל את דוד סלם שהוא בחור צרפתי בכלל, יהודי חביב עם אישה וילד שהחליט שכוכב נולד אולי ×–×” הטיקט שלו לעשות עלייה. הוא נמצא פה, מדבר מעט עברית והרבה מבטא, וכשהוא שר המבטא נעלם. נראה קצת כמו זמר חתונות וכולו תמימות ציונית מתקתקה. כדי להבין על איזו תמימות אני מדבר ×”×™×” צריך לראות את התכנית מיום חמישי (6/7) שבה סידרו לו שיחת וידאו מצרפת עם אשתו והילד, כאשר לפתע התמונה נעלמה ונשאר שלג סטטי – "לאן הם נעלמו?", הוא שאל, פניו חרושות דאגה. והריצה השמחה אליהם כשהם נכנסו לבמה. ממתק צרפתי.
אבל אחרי כל החבורה הזו, אין ולא יהיה כל זה ללא ארבעה מוסקטירים שמחזיקים את כל התכנית הזו על כתפיהם הרחבות, וכולם מונהגים על ידי הקרדינל. אני כמובן מדבר על ארבעת השופטים שמהווים את הליהוק הכי גאוני שראיתי עד כה: צדי צרפתי ופיקה צביקה מהעונות הקודמות, שחוזקו על ידי גל אוחובסקי שתופס את הצד של השוטר הרע ברוב המקרים אך הוא עושה את זה במלוא חן והדובדבן שבקצפת – מרגלית צנעני שמקבלת במה שלא חלמה עליה לעולם ומנצלת אותה להפיק מטעמי לשון מופלאים. השופטים האלו מצחיקים אותי בכל פעם מחדש, הם רבים אחד עם השני, מתעצבנים זה על זה, צוחקים זה על זה – וכל זה יחד עם צביקה הדר המנחה העשוי ללא חת שנהנה לצחוק איתם, ויותר מזה, עליהם, והכל בשידור חי – בבחינת "לא נגענו". אין מה לומר, זה פשוט צוות ז'ונגלייר!

בקיצור, אם עוד לא נכנסתם לעונה הרביעית של כוכב נולד, אני לא יודע למה אתם מחכים. אם אני מרשה את זה לעצמי, אין סיבה שלא תעשו זאת גם אתם. זה אחד הדברים הכי מבדרים שיש עכשיו בטלוויזיה (וגם אחרי זה משודרת "מועדון לילה" של ארז טל). תאמינו לי, זו התכנית הכי ישראלית שיש כרגע בטלוויזיה, ואני מתכוון לכך בצורה חיובית.

אתה לא חושב זה חוצפה כן?
הרשו לי לנצל את הבמה הזו לפרסומת קטנה. לא שיוצא לי מזה משהו, אבל יוצא לחבר שלי, שזה מספיק טוב. יש לי חבר שקוראים לו תומר (אבל אני קורא לו אבא) והוא, מסכן, נדבק בחיידק הבמה. כשהשתחרר מהבמה אץ לו רץ לו והתקבל לסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים. למד למד, התאמן התאמן, עשה חיל וסיים ללמוד. בינתיים הוא שיחק בסרטים בינלאומיים ובפרסומות מצליחות. חוץ מזה הוא וכמה חברים מהסטודיו התחילו עוד בתקופת הלימודים להריץ מופע קומי ובו מערכונים שונים ומגוונים פרי עטם. הם הופיעו בכל רחבי הארץ (טוב נו, בירושלים ובתל אביב) ואז קיבלו הצעה שלא יכלו לסרב לה: תוכנית בטלוויזיה. שמחים וטובי לב הם צילמו פיילוט שנקנה על ידי טלעד. מה חבל היה להם כשהתברר שטלעד לא תמשיך להיות זכיינית של ערוץ 2 יותר.

אז למה אני מספר לכם את כל זה?
כי הם כן קיבלו את ההזדמנות אחרי הכל והם עולים היום לשידור בפעם הראשונה, בערוץ 10. היום (יום שישי) בשעה 19:30, בערוץ 10 – שעה מכובדת למדי. לתוכנית קוראים באבאגנוש. בתור אחד שהיה בחלק גדול מהצילומים לתוכנית, ומכיר את ההומור שלהם כבר כמה שנים, אני ממליץ בחום רב ובלהט יוקד לראות אותם. חצי שעה של הומור בריא לא הרגה אפאחד. נהפוכו. כדי שתדעו מה מחכה לכם, תלחצו כאן כדי לראות קטע מהתוכנית.
מה מוסר ההשכל? גם אם ההזדמנות שניתנה לך ירדה לטמיון, אל תאמר נואש (וגם לא גשש בלש).

Trees cause more pollution than automobiles do – Ronald Reagan

שלום לכולם, מועדים (וקמים שוב) לשמחה!! מקווה שהתגעגעתם. ברכת ברוכים הבאים שלוחה לכל המצטרפים הטריים לרשימת המנויים של הלטאה. אני מתנצל מראש מכל אותם מאוכזבים שלפני שבוע בדיוק לא מצאו את הלטאה בתיבת הדואר שלהם. פשוט העורך שלי החליט לצאת לחופשה לא מתוכננת, אז לא כתבתי כלום. איזה כיף להיות העורך של עצמך! בכל מקרה, אני חוזר אליכם בסערה, וכמו שאתם רואים, הפעם הלטאה נשלחת אליכם בשעה מאוחרת יחסית של יום שישי. הסיבה לכך היא שבמקום ללמוד למבחן החשוב שיש לי בשבוע הבא אני יושב פה וקורע את העיניים בנסיון לכתוב את מה שכתבתי בסופו של דבר. אז הפעם יש לכם לטאה ארוכה במיוחד, טרייה טרייה מהתנור. חמישה עמודים של שכרון חושים וכיף גדול.

החיים בגובה שלושה תפוחים
לאחר ראש השנה התחלתי את שלב התכל'ס בעבודתי הטרייה. לשם כך היה עליי ללכת לבתי הספר שתחת אחריותי, לעבור כיתה-כיתה ולהציג את עצמי ואת פר"ח שאותו אני מייצג. באותו בוקר ניצבתי מול ארון הבגדים היהודי שלי ותהיתי איזו חולצה אלבש. חיש מהר מצאתי פתרון ולבשתי טי-שירט לבנה שעליה ציור של דרדס אחד מאוד מסוים, העונה לשם רגזני. שמח וטוב לב עשיתי את דרכי לבית-הספר והתחלתי להכנס לכיתות. עם כל כניסה חזיתי בחיוכים על פניהם של התלמידים כשראו את הדרדס המתנוסס על בטני. "זה דרדס" צעקו חלקם למורה.

רגזני ביום טוב

"זה רגזני או קונדסון?" שאלה ילדה אחת בכיתה ב'. ואז הבנתי שלא רק אני גדלתי על הדרדסים. לא רק אני וחבריי לקבוצת השווים התחבטנו בשאלה האם דרדסבא הוא דרדס-אבא או דרדס-סבא (התשובה, דרך אגב, היא דרדס-אבא). מסתבר שגם ילדיי המאה העשרים ואחת מכירים וגדלים על אותם יצורים כחולים שגובהם כגובה שלושה תפוחים. אך האמנם יודעים הם מה עומד מולם? האמנם מכירים הם את אותו עולם דרדסי באמת? האם אנו שאהבנו אותם כל כך, האם אנו ידענו? והורינו?
אינני שואל שאלות אלו סתם ואלו מכם שמכירים אותי יודעים היטב על מה אני מדבר. להמשיך לקרוא ←