מחשבה קצרה על החיים בצל נראטיב יום הזכרון (והחיים בלעדיו)

לשמחתי (טפו טפו טפו), הקשר שלי ליום הזכרון איננו אישי. אלא אם כן מחשיבים את העובדה שבהיותי בן 7 שיחקתי בסרט על ילד שאבא שלו מת במלחמה והופק במיוחד ליום הזכרון. יחד עם זאת, ובשונה מיום השואה, אני כן מצליח בדרך כלל להרגיש חיבור שקשה לי להסביר ליום ×”×–×”, על אווירת השכול שלו, על המוזיקה שתמיד חוזרת על עצמה, על המשמעות של לעצור שניה לפני שחוגגים "הופ הופ טרללה גדלנו בשנה" ולחשוב במה ×–×” עלה לנו (ובלי ציניות, גם לחשוב אם ×–×” ×”×™×” שווה לנו את ×–×”, אם יכלנו לעשות זאת אחרת, או סתם כמה נורא המצב ×”×–×”). כנראה שזה חלק מהעניין שאתה סופג כשאתה גדל כאן, כשמגיל קטן אתה לומד מה זו צפירה ולמה עומדים בה ואתה עושה את ×–×” אפילו כשאתה לא מבין ומרגיש נבוך ומתאמץ מאוד שהמבוכה לא תתפרץ החוצה בצחקוקים דווקא ברגע הלא נכון. אתה סופג את כל סיפורי מגש הכסף למיניהם, מעטים מול רבים, בניין הארץ וכו' – את הכל אתה סופג, הרבה לפני שנפקחות לך העיניים ואתה לומד שהמציאות מורכבת הרבה יותר ושאנחנו לא כאלה טובים מול רעים. אבל ×–×” לא משנה, ×›×™ כבר כילד ספגת את כל הפאתוס ההוא (שכבודו במקומו מונח) וביום ×›×–×” הוא לעתים מתעקש להרים מעט את ראשו החבוט ואתה מוצא עצמך מתרגש, לאו דווקא עצוב, אך מתרגש.

אך היום בצפירה, לא מצאתי את עצמי חושב "נו מתי זה ייגמר כבר" אבל גם לא מצאתי את עצמי חושב על כל אותם אלפי ההרוגים שמסרו את נפשם וכו'. מצאתי את עצמי חושב על שלושה ילדים קטנים, בגילאי שלוש עד אחת עשרה, שלגמרי במקרה הם האחיינים שלי. ולגמרי לא במקרה חיים בצד השני של העולם כבר כמה שנים טובות. וחשבתי על זה שהם לא ספגו את כל נראטיב מגש הכסף הזה. אמנם שני הגדולים חיו פה כמה שנים, אך כשעזבו היו קטנים מדי, לדעתי, בשביל שכל ההוויה הזו תספג באישיותם. והקטנה? טוב, היא עוד קטנה מדי בלאו הכי. בכל מקרה, אני לא אתפלא אם אין להם מושג שהיום יום הזכרון (מה שלא ממש תלוי בהם) או מה בדיוק זה אומר.

אז חשבתי עליהם, וחשבתי עליהם בעוד כמה שנים. אם יחזרו לפה או לא, ואם כן, איך הם ירגישו בימי הזכרון שימשיכו לבוא וללכת. האם ירגישו כמו תיירים שנקלעו למין יום משונה במדינה משונה לא פחות? האם ירגישו איזשהו חיבור שאיננו מאולץ להוויה הזו? התחושה שעלתה בי היא שלא, פשוט כי הנראטיב שלהם כבר שונה מאוד מזה שלנו. החיבור, אם יהיה, יהיה שכלתני, דרך לימוד, דרך התעניינות. שזה בסדר וחשוב, אך מיסודו משולל הגרעין הבסיסי של היום הזה, גרעין רגשי טהור שמקפל לתוכו הרבה רגשות שהופכים אותו, בסופו של דבר, למה שהוא.

ואחרי שחשבתי על זה, חשבתי מה עדיף. באיזה סיפור עדיף לגדול? לחיות?
לא יודע.