כמה מחשבות לא אפויות על חיים בעיר

לא בטוח שיש לי משהו ממש פרודוקטיבי לומר על מחאת הדיור שפרצה לחיינו בסערה. שמעתי אנשים שביקרו (או גרים) במאהל ומתארים תחושה נפלאה של התעוררות, התרוממות רוח, של שינויים באוויר. הביקורים היחידים שלי שם היו כשחלפתי ברוטשילד עם האוטו בדרך חזרה מביקור אצל ההורים.

יש גם מי שיאמר שאני לא ממש יכול לדבר על מצוקת הדיור והמחאה הזו כי מעולם לא הייתי חלק מהמשחק הזה. מעולם לא נאלצתי לשכור דירה בתל אביב או בכל עיר אחרת; מעולם לא נאבקתי בזרים על הזכות לשכור חדר מעופש עם אסלה במטבח תמורת חצי ממשכורתי החודשית, אז מה אני יודע?
לכך אני כמובן אענה שזו שטות. אף אחד לא מצפה ממני להיות ערבי כדי להביע התנגדות לכיבוש כמו שאף אחד לא מצפה ממני להיות רופא כדי להביע דעה בנוגע למאבק הרופאים. אם כך, לא צריך לצפות ממני לשכור דירה בתל אביב כדי להבין שמצב הדיור דפוק.

ובנוסף לכך, יכול להיות שאין לי משהו יעיל לומר כי הבנה כלכלית היא ממני והלאה, ועל אף היותי בן של אדריכל, ההבנה של הפוליטיקה התכנונית לא ממש בשלה אצלי.
ובכל זאת יש לי כמה דברים לומר. אולי לא קוהרנטים, אולי לא אפויים עד הסוף, אבל בכל זאת, כמה דברים. כל הדברים האלו מבוססים על רשמים שקיבלתי מקריאה בעיתונות, מבלוגים ומשיחות שהתנהלו בטוויטר/פייסבוק.

של מי המחאה הזו בכלל?

יכול להיות שעכשיו זה כבר פחות נכון, אבל בתחילת הדרך נתקלתי בכל מיני משפטים, בעיקר אצל מבקרים של המחאה, שמהם מצטיירת תמונה כאילו המחאה הזו היא של צעירים שהם או "סטודנטים" או "בליינים" או שילוב של השניים, וכל מה שמעניין אותם הוא לגור "בצנטרום של הפיילה" כדי להרגיש מאגניבים ולהיות במרחק הליכה מהבר השכונתי.
ובכן, ×–×” נכון, אך רק באופן חלקי (ועוד על עניין ×–×” כתבה איילת עוז). נראה לי שזה מייצג את התפיסה כאילו תל אביב היא עיר של (רק) צעירים, אנשים שבאים אליה בשנות העשרים לחייהם כדי ללמוד, לעבוד ובעיקר לבלות בה כמה שנים טובות ולהמשיך הלאה אל "החלום" של בית עם ×’×™× ×”. אבל תל אביב היא לא רק זאת. אף עיר לא צריכה להיות רק כזו. היופי בתל אביב – ובערים טובות אחרות – הוא העירוב. כל מי שקורא טקסטים אורבניים מכיר את מושג עירוב השימושים המדבר על השאיפה לשלב בין שימושים שונים בשטח וכך לייצר איזורים שבהם מגורים ומסחר משתלבים ×–×” ×–×”. הרשו לי להחיל את ×–×” גם על האוכלוסיה. מה שיפה, בעיני, במגורים בעיר הוא עירוב האוכלוסיה. ×–×” די משעמם לצאת לרחוב ולראות את אותו סוג של אנשים כל הזמן. אם אני חלק מזוג צעיר עם ילדים, אני רוצה לראות זוגות צעירים עם ילדים ברחוב, אבל לא רק. אני רוצה לראות ילדים בגילאים שונים. אני רוצה לראות רווקים. אני רוצה לראות זוגות צעירים ממני ללא ילדים. אני רוצה שחלק מהזוגות יהיו חד-מיניים. אני רוצה לראות זקנים. אני רוצה לראות אנשים מכל הצבעים.

כשהייתי ילד, בבניין שגדלתי בו חיו בעיקר זקנים. הייתי הכי קטן בבניין. למעשה, היינו המשפחה הצעירה בבניין. עם הזמן הדפוס הזה השתנה והיום הבניין מאוכלס במגוון די הטרוגני של אוכלוסיות. לדעתי מזקני הבניין נותרה רק אחת ובינתיים שאר הדירות התמלאו בשוכרים צעירים, משפחות עם ילדים קטנים, משפחה חד-הורית עם ילדים גדולים ועוד.

כי תל אביב היא גם העיר של הילדים שגדלים בה. וההורים שלהם. וההורים של ההורים שלהם.

תעברו לגור ב…

עוד קריאה שנשמעת שוב ושוב היא "יקר לכם לגור בתל אביב? לכו לגור בנגב/גליל/אשקלון/נתיבות/כל-מקום-אחר (מחק את המיותר)". ועוד לפעמים הקריאה נעשית בכזה כעס ובוז שלא ברור לי (ראו את התגובה הזו שקיבלתי על תגובה שלי בבלוג של אורי קציר). ובכן, קודם כל – אני בעד שאנשים יילכו לגור בערים אחרות, ומי שלא רוצה לגור בעיר שלא יגור בעיר. הכל יופי. אבל ×–×” לא כל כך פשוט.

אליאב מהבלוג המצוין "הרחובות של ×’'יין" כתב יפה על כך שללכת לגור במקומות אחרים לא יפתור את הבעיה. ×›×™ מה ש(הרבה, לא כל)אנשים מחפשים הוא חיים אורבניים מסוג מסוים. אנשים רוצים לחיות חיים מלאים שיש בהם עבודה, לימודים ופנאי. מגורים בפריפריה או בפרברים לא תמיד מאפשרים זאת. אלא אם כן אתה מחזיק רכב פרטי ומוכן לבלות את זמנך בפקקים בדרך לעבודה, ללימודים, לאסוף את הילדים מהגן וכו'. וזה מכניס לדיון את הבעיה החמורה באמת שמונעת, לדעתי, מאנשים לעבור לחלקים החיצוניים של גוש דן (או מעבר להם) – היעדר תחבורה ציבורית נורמלית. יואב לרמן פרסם היום פוסט מצוין שעוסק בדיוק בבעיה הזו. כדאי לקרוא את הפוסט ×”×–×”, הוא מאיר עיניים בנוגע לשאלה האם מעבר לפריפריה (ויצירת תלות ברכב) באמת תחסוך לנו כסף.

קל להגיד לנו "תעברו לפריפריה", אבל צריך להפוך את הפריפריה למשתלמת. היא צריכה להתאפיין בשילוב של מגורים וחיי חברה (זוכרים עירוב שימושים?) – או לפחות לאפשר ×”×’×¢×” נוחה ממקום למקום.
אני נזכר בביקור שלי בבית של אחי הגדול בארה"ב. הוא גר בעיירה מקסימה במסצ'וסטס. עיירה? יותר כמו אוסף של בתים שתקועים באמצע היער. ממש לא עירוב שימושים. יש שם בית קפה אחד, מסעדה אחת, סופרמרקט אחד, והמון עצים. וזה באמת מקום יפה. 20 קילומטרים בלבד מבוסטון. נכון, אפשר לגמוע אותם ברכב. אבל אפשר לגמוע אותם גם עם הרכבת שאיכשהו מצליחה להגיע בזמן וגם להיות ממש נוחה. יש מקום לכולם. יש מזגן. יש אינטרנט אלחוטי. וכשמגיעים לעיר יש מגוון מספיק טוב של תחבורה ציבורית (אוטובוסים, רכבת תחתית) כדי להגיע ממקום למקום. וכל זה עובד שבעה ימים בשבוע. תראו לי מקום בארץ שעושה את זה.
כשהייתי שם, זו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שזו הלא-עיר הראשונה שאני מוכן לחיות בה, כי היא מאפשרת לי להנות מהעיר בלי לגור בעיר.

וכמה מילים, סנטימנטליות אולי, על מהותו של בית

הסעיף הזה יהיה ודאי הכי פחות רציונלי מכולם. אני אנסה להסביר למה דווקא תל אביב.
אין לי מושג אם מישהו חקר את זה פעם, אבל אני חושב שאפשר להניח שבהרבה מאוד מקרים נוצרת זיקה חזקה ואולי לא ממש מודעת בין המקום שבו אדם גדל לבין מי שהוא. לא סתם אנחנו שוקעים בהרהורים נוסטלגיים כשאנחנו נזכרים בילדות שלנו.

עצמו לרגע עיניים ונסו להזכר במגרש המשחקים של ילדותכם. האם זו היתה החצר של הבית? אולי איזה שדה בקצה הכפר? ואולי זו ×”×’×™× ×” הציבורית הקטנה במורד הרחוב? מה שזה לא ×™×”×™×”, אני מאמין שלפחות אצל חלק גדול מהאנשים, המקום שבו הם גדלו, שבו הם נפגשו עם חברים אחרי בית הספר, שבו הם הפכו מזאטוטים, לילדים, לנערים ולבוגרים – ×–×” המקום שבאופן ×”×›×™ לא-רציונלי-אלא-רגשי-וקמאי ירגיש כמו הבית הראשון. ×›×™ ×–×” בדיוק מה שהוא.

ואין מה לעשות1, אך זה מה שתל אביב היא עבורי. את המקום שבו שוכנים האוהלים עכשיו בשדרה יכולתי לראות מחלון החדר שלי. תחנת האוטובוס שבה ירדתי אחרי בית ספר בכל יום נמצאת עכשיו מול מוקד המאהל. מגרש המשחקים של ילדותי התחלק בין הגינה של רחוב ביל"ו ודיזנגוף סנטר. ואל תטעו לחשוב שאני מנסה להשוויץ או להתנשא. אלא רק להאיר את העובדה שתל אביב היא לא רק מקום שבאים אליו לעבוד בבוקר ולבלות בערב, ולא רק מקום שבאים לחיות בו כמה שנים כדי להנות מחיי-ההוללות-של-העיר-הגדולה. אלא גם מקום שילדים גדלים בו ומתאהבים בו, כי זה הבית הראשון שהם מכירים, המקום שאליו הם אוהבים לחזור. ואם לא כולם אז לפחות הילד שכותב את השורות האלו עכשיו.
ובמידה זו או אחרת, ולא מעכשיו, אני מרגיש שהעיר הזו נשמטת מהאצבעות שלי. אז אל תגידו לי לא לרצות לגור פה.

ונסיים בשיר אופטימי

  1. מלבד להודות להוריי []