Reality Bites (בקרוב אצלנו)

משונה. הפוסט הזה היה אמור להתפרסם בשבוע שבו נערך גמר "האח הגדול". הוא נכתב והכל אך ככל הנראה לחצתי בטעות על שמירה כטיוטה ולא על פרסום. עכשיו, בדיעבד, גיליתי את הטעות. חשבתי מה עושים, האם לפרסם בכל זאת או לוותר והחלטתי שבתכל'ס זה רלוונטי בכל מקרה (ברובו) – אז הנה הוא כאן, מובא בדיוק כפי שנכתב בזמנו, בדיליי קל:

(אם זה עוד לא קרה אצלנו. מה שקשה לי להאמין, למען האמת)

ביום שלישי הקרוב יתקיים הגמר של "האח הגדול", מה שמצער אותי ומשמח אותי כאחד[1]. אם לא תמצאו אותי בעצרת למען תרבות אחרת שמארגנת תנועת "גרעיני אומנויות" בדיוק באותו זמן ברחבת מוזיאון תל אביב – כנראה שתמצאו אותי מגיב בדיוק ככה כשבובליל יזכה[2]:

(בוידאו, למי שלא מבין: כמה ילדות בארצות הברית ומה שקורה כשהפייבוריט שלהן ב"אמריקן איידול" מפסיד. או בקיצור, הגרסה האמריקאית ל"אני לא מאמינה שהראל מויאל הלוזר הזה ניצח את סקעת!")

תודה לגיא על הלינק

  1. אחד כי זה בכלל קיים, השני כי זה נגמר [â�©]
  2. ולא באמת משנה איזה מהם [â�©]

שריפה! אחים, שריפה! (לא פוסט על ל"ג בעומר)

הפעם, לשם שינוי ושלא כמו הסיפור על החייל והמפגין בבילעין, הסיפור הזה כן עשה כמה הדים בתקשורת. למרות זאת לא יכולתי שלא לפרסם את הפוסט הזה כי לדעתי זה סיפור שראוי היה לפתוח את מהדורות החדשות וכל אזרח בארץ צריך לשמוע אותו.

הסיפור בקצרה הוא כזה: בשכונה מסוימת באור יהודה חולקו לתושבים על ידי ארגון כזה או אחר ספרי "הברית החדשה". סגן ראש עיריית אור יהודה, עו"ד עוזי אהרון, שמשויך למפלגת ש"ס, לא אהב את המעשה הזה מסיבות ברורות ושלח רכב עם מערכת כריזה לאותה שכונה שהודיע שתלמידי בית ספר יישלחו לעבור בין הבתים על מנת לאסוף את הספרים שיילקחו להשמדה. וכך היה. הילדים נשלחו, הספרים נמסרו. או אז הוקמה מדורה והשרפים נשרפו באש השנאה והבורות. ואפילו לא ניסו להסתיר כלום, זה נעשה לעין הציבור ותועד על ידי כתב מעריב (לחצו כאן על מנת לקרוא את הידיעה הראשונה בנושא באתר נרג').

אני מקווה מאוד שלא צריך להבהיר מדוע האקט של שריפת הספרים הינו פסול. לא רק שהוא פסול, הוא גם ככל הנראה פלילי על פי סעיף 170 לחוק העונשים העוסק בעלבון דת:

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים

לשמחתי הנושא הפלילי עוד ייבדק. אולי בזכות יוסי גורביץ' שהגיש תלונה ואולי יותר מכך בזכות היועץ המשפטי לממשלה שעשה בחוכמה כשהורה לפתוח בחקירה. ואגב יוסי גורביץ' – הוא כותב ניתוח מרתק של הנושא, במיוחד על עניין שיתוף הפעולה של האזרחים.

אני באופן אישי חושב שהסיפור הזה מזעזע וחושף את החולי המזעזע שאנו חיים בו מדי יום. ככל שעובר הזמן אנחנו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכלל העם היהודי היושב בארץ ישראל) הופכים יותר ויותר לצרי עין שלא חושבים על דבר מלבד עצמם ומרימים עצמם מעל כל העולם. אני לא יודע אם זה כי אנחנו מנסים לפצות עצמנו על מאות שנות דיכוי ורדיפה או שאנחנו שיכורים מהכוח. אבל זה מזעזע.
זה מזעזע ששבעים וחמש שנה לאחר שבגרמניה שרפו ספרים שנכתבו על ידי יהודים אצלנו מתחת לאף שורפים ספרים שנכתבו, בתכל'ס, על ידי יהודים. והאמת שזה לא משנה מי כתב אותם. יהודים, נוצרים, מוסלמים. אתה יכול להתנגד למה שכתוב בהם. אתה יכול לא לאהוב את העובדה שמחלקים אותם לתושבים – ואם יש בזה משום פעולה מסיונרית שאיננה חוקית אתה אמור לפעול בצינורות החוקיים המקובלים ולא בבריונות, בטח כשאתה מייצג את המדינה ובטח כשאתה עורך דין.
זה גם מזעזע שהרבה מהאנשים הדתיים שכן יצאו איכשהו נגד האקט הזה דיברו רק על אופי ההשמדה – שריפה פומבית באופן שמזכיר את פעולות הנאצים – ולא דיברו על הפסול באקט ההשמדה לכשעצמו. קבלו למשל את דבריו של קובי אריאלי, הדתי שהחילונים אוהבים:

בשריפת ספרים יש פוטנציאל כותרתי לא רע בכלל. עובדה. הסיפור הזה עובד כבר כמעט יום שלם וימשיך להערכתי גם במהדורות הערב. כך עושים חדשות בישראל.
אז בפעם הבאה, עוזי אהרן, לך על זה בכל הכוח, רק היה קצת מעודכן וגלה יותר ערנות: רק מגרסה! שמעת? שלא תעז לשחק באש! כי במקום שבו שורפים ספרים בסוף גם מדפיסים עיתונים.

(המקור)

הו הזלזול. לא סתם אמר היינה, הרבה הרבה לפני שמישהו בכלל שמע על הנאצים, שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. נבואתו אכן התגשמה. אני לא יודע אם זה עלול לקרות כאן. אני חושב ומקווה שלא. אבל זה לא משנה. המעשה של שריפת הספרים הוא חמור גם בלי הקונוטציה של שריפת אנשים. המעשה הזה הוא חמור כי הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. כי הוא בריוני ומלוכלך ומעיד על פניקה במלחמת הרעיונות הדתית. המעשה הזה שם את מי שמאחוריו בעמדה מתנשאת כאילו הוא זה שצריך לקבוע מה נכון ומה לא נכון. המעשה הזה שוכח שבמדינה הזו אמור להתקיים חופש דת וחופש ביטוי. היום עוזי אהרון שורף את הברית החדשה. מחר הוא יכול להחליט שכתביו של עמוס עוז הם תועבה ויארגן שריפה המונית של כתביו בשם "ובערת הרע מקרבך". וכפי שציין יפה יהונתן קלינגר, זה כמו עניין חוק הצנזורה על האינטרנט. היום אריאל אטיאס יחליט בשבילי שאתר הסקס של ענת הוא מחוץ לתחום. מחר הוא יכול לחסום את יוסי גורביץ' כי הוא לא אוהב את דעותיו או רחמנא ליצלן את לטאת האמבט כי אני משדר בפודקאסט שלי מוזיקה לועזית.

אני עדיין מעכל את הזעזוע. אני מקווה מאוד שהחקירה שהורה עליה מזוז תנשא פרי ושמשהו מהסיפור הזה יחלחל למקומות הנכונים. הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שמתרחשים פה בתדירות מבהילה, מפחיד אותי באמת. (מה שמזכיר לי שאת הפחד לי שנהפוך להיות "ארץ שם" ביטאתי כאן מזמן)

ולסיום על מנת להבהיר מה דעתי על העניין – הנה שיר הולם ביותר, לדעתי, מפיה של דורית ראובני


Get Music Tracks!Create A Playlist!


(התמונה בפוסט נלקחה מכא
ן)

הקלות הבלתי נסבלת

אתמול נתקלתי בידיעה הזו ב-Ynet שחלחלה אותי ועצבנה אותי לא פחות. למי שמתעצל לפתוח את הלינק אספר שמדובר בידיעה בה מוצג וידאו שמתעד בצורה מפורשת מאוד איך קבוצת חיילים של צה"ל צועדת באזור בילעין ועוברת ליד מפגין ישראלי שצועק לעברם, רחמנא ליצלן, די לאלימות. זכותו. תוך שהם צועדים בסך, מסתובב אחד מהם (לטענת המפגין היה זה קצין) ויורה בבחור, מטווח של מטרים ספורים. ה"מזל" הוא שהוא ירה כדור גומי והבחור יצא בזול יחסית. אני ממליץ מאד ללחוץ על הלינק ולהיווכח בדבר הזה במו עיניכם.

ומה עצבן אותי יותר בדבר הזה? אני לא יודע. העובדה שחייל בצבא ההגנה לישראל ("הצבא ההומני בעולם", כך אומרת האגדה) מרשה לעצמו לירות כך בנון-שאלאנט באזרח שמימש את זכותו לחופש הביטוי (ורואים מאוד, אבל מאוד ברור שהבחור רק עמד וקרא לעבר החיילים. הוא לא היווה שום סיכון לעברם. הדרך הכי גדולה שבה יכל היה לפגוע בהם היא, אבוי, להוריד את המורל).
או שמא היתה זו העובדה שאחרי הירי החייל פשוט סובב את הראש והמשיך לצעוד, משל הוא ירה בסתם איזה כלב משוטט?

או אולי התרגזתי יותר מהעובדה שאף אחד, אבל אף אחד מהחיילים האחרים, לא עצר מלכת וניגש אל הבחור שחטף כדי לבדוק את מצבו? (אם כי אני מסייג את זה, כי הוידאו נעצר ממש רגע אחרי הירי ולא ידוע לי מה היה אחר כך)
או שאולי בעצם התרגזתי מזה שהידיעה הזו לא הגיעה לכותרת הראשית ולא עשתה שום הד? זה רק כדי להוכיח שלא אכפת לנו מה קורה "שם" (או שאולי אפשר להתחיל ולומר "בארץ שם"?) במערב הפרוע איפה שחיי אדם וכבודו הם פיקציה.
או שאולי אלו הטוקבקים המרתיחים שרק מלמדים על האווירה האנטי-כל-מה-שהוא-לא-יהודי-ישראלי-לאומני? הטוקבקיסטים האלו שוללים כל מה שאיננו אלים במופגן (ציטוט מובחר: "כל מה שאני רואה זה ילד ניג'ס קופץ לחייל מול הכדור"). האמת שלא זה מה שהכי מרגיז אותי, נתקלתי אינספור פעמים בטוקבקים כאלו. זה כבר לא מרגיז, רק מפחיד.

אני לא יודע מה מרגיז/מפחיד אותי יותר. זה גם לא כזה משנה. היה לי חשוב שיותר אנשים ייחשפו לתיעוד הזה, כהצצה למה שמתרחש אצלנו בחצר האחורית. אז נכון, אפשר לומר שאסור לשפוט ילדים שנשלחים כחיילים לתפקד במצבים בלתי אפשריים (ולראיה, כבר לפני שנתיים פורסם דו"ח פנימי של צה"ל שמראה שהחיילים פשוט לא מבינים את הוראות הפתיחה באש). אבל אם זה המצב, זה ממש לא תירוץ להתנהגות שכזו. זה תפקידו של הצבא להכשיר ולהכין את החיילים למצבים האלו, ללמד אותם טוב טוב מה מותר ומה אסור. ואם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו לבחון את עצמו מחדש.
ונכון, אפשר לומר שמהתיעוד הזה אנחנו לא ממש יודעים מה היה קודם ומה היה אחר כך. יכול להיות שהמפגינים האלו הפריעו לפעילות התקינה של החיילים וקיבלו מספר אזהרות. אבל באמת, אף אחד לא ישכנע אותי שהבחור הזה קיבל מה שהגיע לו. העובדה היא שבחור צעיר, שטרם התגייס (ובכלל לא בטוח שיעשה זאת), חטף כדור גומי מחייל – זאת אומרת שהוא נורה "ברשיון" המדינה – בגלל שמימש את זכותו הלגיטימית לחלוטין למחות על משהו שהוא מתנגד לו. אותו חייל יכול בקלות להיות זה שדוקר למוות אדם אחר בגלל ויכוח על כניסה לחניה. והעובדה היא שכמעט ולא שמענו על זה. אני רק יכול לתהות כמה מקרים כאלו יש שלא במקרה צולמו על ידי פעיל כזה או אחר.

ולסיום, אני רוצה לציין את הבלוג "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ' שדרכו הגעתי לידיעה הזו. זהו אחד הבלוגים הביקורתיים והאמיצים שאני מכיר המתייחסים למה שקורה במדינה הן מבחינת התנהגות הצבא (במיוחד מאלף לקרוא את העמוד הזה על השקר התקשורתי של "ההשתמטות") והן מבחינת התנהגות הדת. הוא גם כותב לא מעט על מערכת הבחירות בארצות הברית, שזה מעניין לא פחות. עד כמה שהוא לעתים מרגיש מקובע חזק בעמדותיו ויש לו סגנון תקיף ובוטה לעתים, כתיבתו ידענית ומרתקת. וחשובה. מומלץ.