איך לכתוב שיר של הדצמבריסטס בחמישה צעדים פשוטים

לפני מספר ימים, לורה בארטון מהגארדיאן פרסמה פוסט קצר על כך שניסתה לכתוב שיר יחד עם קולין מלוי, הסולן והיוצר העיקרי של יקירי הלטאה, The Decemberists. הם החלו לכתוב שיר שנקרא The Ghost in the Walls ומשום מה לא הספיקו להשלים יותר מבית אחד (כולל לחן ראשוני). בצר לה, פנתה בארטון לקוראיה וביקשה עזרה בכתיבת ההמשך. כדי לגרות את בלוטות היצירה של המרימים את הכפפה, הפוסט הקצר שפרסמה מכיל כמה טיפים בנוגע לדרך הכתיבה של מלוי.

באורח פלא, לפני יום-יומיים ישבתי בביתה הקסום של חברתי והאזנו יחד לאלבומם של הדצמבריסטס, Picaresque ועוד בטרם ידענו על קיומו של הפוסט הנ"ל, התגלגלנו לשיחה בנוגע לאיך כותבים שיר של הדצמבריסטס.

הכללים שניסחנו מובאים כאן לנוחיות הקוראים:

  1. השיר צריך להיות בעל עלילה שיכולה להוות בסיס לרומן היסטורי אפי, ואם לא אז לפחות לנובלה קצרה. משהו כמו "משבי הרוח המשחקים בעלים באביב" לא יכול להוות בסיס לשיר אבל בהחלט יכול להוות שורה המסמלת את נצחיות האהבה.
  2. הדמות הראשית צריכה להיות בעלת אחד המאפיינים הבאים: בעל מלאכה (רצוי מסוג ישן), חייל בצבא אזוטרי כלשהו, בחורה אומללה שהחיים התאכזרו לה.
  3. הדמות הראשית צריכה לסבול מאחד הגורמים הבאים: אהבה נכזבת, בדידות נוראה, מגורים באשפתות, מוות טראגי. אפשר וכדאי לשלב בין הגורמים.
  4. במהלך כתיבת המילים יש לבחור באופן רנדומלי כמה מילים שכבר כתבתם ולגשת לתזאורוס (לנוחיותכם, ישנו אחד בתוכנה הפופולרית Word). עליכם למצוא מילים נרדפות במשלב גבוה במיוחד, רצוי שאינן בשימוש רווח, ולהכניסן במקום המילים שבחרתם.
  5. לא משנה כמה עגומה עלילה השיר שכתבתם, השתדלו שהלחן יהיה קצבי ומהנה. שירי בלוז אפלוליים ושקטים שייכים לספרה אחרת.

זהו, בהצלחה לכל הכותבים!

עם קצת השקעה ומזל – תוכלו למלא את המשבצת החסרה בדצמברסיטס!

תודה לגיאחה על הלינק לגארדיאן

סיפור ללא המשכים

אמש התקשרה אליי אמי וסיפרה לי בהתרגשות מסוימת שמצאה מחברת ישנה שלי עם כל מיני דברים שכתבתי. היום בבוקר מצאתי את המחברת מונחת על השולחן במטבח וניגשתי לעיין בה. מדובר באחת ממחברות הספירלה הפשוטות ששימשו אותי בתקופת החטיבה והתיכון. האמת היא שרוב הדפים נתלשו ממנה ונותרו הכריכה ומספר דפים בודדים שבהם מצאתי את הסיפור הבא שאינני זוכר מתי כתבתי ובאילו נסיבות, אך כשקראתי אותו גיליתי שלא סיימתי אותו מעולם. הסיפור מובא כאן לפניכם, נטול הפואנטה והמסר הקיומיים שכנראה ניסיתי להגות וכשלתי. האם תוכלו, ילדים יקרים, למצוא את סוף הסיפור? צבעו את הסיפור בצבעים יפים ורק את הסוף השאירו בתגובות.
(הערה: כל שגיאות העריכה והלשון הן במקור ובחרתי להשאירן)

סיפור ללא שם וללא סוף – מאת ערן כ"ץ
לילה קר של דצמבר. בדיוק יצאתי ממאורת ד'אז קטנה במילאנו והתחלתי לשוטט ברחובות, חצי שיכור. ירד גשם חזק. הקול של הגשם הניתז על הפחים והמכוניות הזכיר לי את המוזיקה ששמעתי לפני מספר דקות. פניתי לרחוב קטן ושקט. החושך ברחוב היה מדהים. הוא עטף הכל. זה היה כמו להכנס למערה עמוקה. מדי פעם עברה מכונית ברחוב הראשי והרחוב הואר אך רק לשניה. האורות הקלושים שהגיעו מחלונות הדירות דמו לזוגות עיניים זוהרות מתבוננות מתוך החשיכה והקלסטרופוביה התחילה להשתלט עלי. הייתי רטוב כולי ולא ידעתי איפה המלון שלי. הרגשתי אבוד, מדוכא וחיפשתי מחסה כדי לישון. המשכתי ללכת ברחוב כשהקור הצורב העלים את התחושה של רגליי, הרגשתי שאני מרחף.
לפתע שמעתי קול גברי שר אריה כלשהי, התכוננתי קדימה וראיתי אור בוקע מלפניי. המשכתי ללכת עוד קצת במורג הרחוב, מתנדנד מצד לצד. הגשם התחזק עם כל צעד שעשיתי. לבסוף ראיתי את מקור האור. האור זהר אלי מתוך החשיכה האופפת הזאת וסינוור אותי. צעדתי לעבר האור וראיתי שהוא בוקע מתוך מסעדה קטנה. נכנסתי פנימה.
הריח בתוך המסעדה היכה בי. זה היה ריח של בצק ושל ירקות ובעיקר של בזיליקום. למסעדה היה מראה פשוט למדי. קירות אבן, ריהוט עץ ודלפק המציג את מבחר סוגי הפסטות הרחב שהמסעדה מציעה.
מאחורי הדלפק עמד אדם, בסביבות שנות החמישים שלו. הוא היה שמנמן אך משום מה נראה קליל יותר מכל אתלט ממוצע. הוא שם לב שנכנסתי ופסק משירתו, הוא התבונן אליי, ליטף את שפמו וחייך.
"Bonnanotte"[1], הוא אמר.
התבוננתי בו בתדהמה ומלמלתי משהו באנגלית.
"אה, אנגלית. איזה שפה!!" אמר האיש וחייך, "לא כמו איטלקית אמנם אבל גם משהו".
חייכתי.
"אתה נראה לי רעב, אפשר להציע לך משהו?"
"לא לא", עניתי בהנהון.
האיש חייך שוב.
"רק רגע", אמר, "נראה לי שאתה לא תתנגד לאספרסו".
"קצר", חייכתי.
"קצר", הוא חייף אלי שוב.
האדם ניגש אל מכונת הקפה והכין לי ספל.
לקחתי את הספל הקטן מידו ולגמתי. הנוזל החם היה כל כך מר שעיוויתי את פני.
בעל המסעדה צחק. "אני מבין שלא שתית את זה קודם".
"אני רגיל למתוק", אמרתי.
"אהה. אין טעם לשתות את זה מתוק, שותים את זה רק מר. תחשוב על אספרסו כעל הארה. הקפה החזק לא סתם מעורר אותך. המרירות העזה שלו מזכירה לך שהחיים הם לא דבר מושלם ושיש בהם גם קצת מר, אז צריך לקבל אותם כמו שהם".
חייכתי.
"איך קורים לך?", שאלתי.
"אלפרדו".
"אלפרדו, תגיד לי, למה אתה פתוח בשעה כזו?"
"אני לא סוגר אף פעם. אני גר כאן מאחור".
"אבל למה לא לסגור?"
"אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אדם מיואש יגיע לכאן באמצע הלילה, נוטף מים", חייך.
"ומה עם המשפחה שלך?", חקרתי.
"אהה, אין לי משפחה. אני אוהב את החיים לבד", חייך בעצב.
"כן, כמו כולם", אמרתי והתיישבתי לידו.
"איך בכלל הגעת לכאן?", שאל.
"למילאנו?"
הוא הנהן ולגם מהקפה שלו.
"מסע לסידור עצמי", עניתי בחיוף.
"בעיות בבית?", שאל.
לגמתי מהקפה ונשמתי עמוקות.
"יותר מדי בעיות", עניתי בעודי מתבנן על הקפה השחור שפתאום הזכיר לי את חיי להפליא. מרים, לא זזים לשום מקום, שחורים.
"אהבה?", שאל אלפרדו בעודו מוציא צלחת קטנה מארון.
"גם", מלמלתי.
אלפרדו צחק. "גם? אתה כנראה במצב קשה. קח, תאכל". אלפרדו הניח מולי צלחת שעליה נחו שלוש פרוסות לחם עם גבינה ועגבנייה.
"מה זה?", שאלתי.
"קרוסטיני עם מוצרלה ועגבנייה", ענה.
בהיתי בצלחת בבלבול.
"ג'בטה עם מוצרלה, עגבנייה, בזיליקום ושמן זית. חמש דקות בתנור", חייך.
נגסתי. חייכתי. זה היה מעדן אמיתי. הערוב המופלא של הטעמים והחום מילאו אותי במין תחושה של ריחוף שמעולם לא הרגשתי.
"אני רואה שאתה נהנה", אמר אלפרדו.
הנהנתי בעודי לועס והודיתי לו.
הוא התיישב מולי. "אתה רוצה לספר לי על זה?", שאל.
"טוב, הכל התחיל בעבודה שלי. אני ארכיטקט. הייתי בשלבי תכנון כששותף הצטרף אלי. חדש, מתלמד. הוא התחיל להשתלט על העניינים וממש הרס את העבודה ובסופו של דבר, אחרי ריבים רבים, פרצתי למשרד של הבוס שלי ונאמתי כמה דקות בצעקות על השותף הטיפש שהוצמד אלי. מסתבר שזה היה אחיינו של הבוס ופוטרתי". התחלנו לצחוק. אלפרדו הביא בקבוק יין לבן והתחלנו לשתות.
"וזה הכל?", שאל אלפרדו בעודו מרחרח את היין.
"לא לא", עניתי, "הגעתי הביתה זועם ובטיפשותי הוצאתי הכל על בת זוגי מזה שבע שנים", המשכתי, "במשך שבועיים שלמים נעדרתי מהבית, התעלמתי ממנה והתנהגתי כמו בן זונה אמיתי. בסוף היא עזבה. ואז נסעתי לכאן".
"אהה. מסע של רגיעה במילאנו?"
"בדיוק".
"ראיתי מקרים רבים כאלו. כולם מגיעים לכאן מתישהו".
גמרתי את הצלחת ואת היין. אלפרדו לקחת אותם.
"אני בספק שאתה יכול לעזור לי", מלמלתי, "אני לא מבין אנשים. גם לא את עצמי".
אלפרדו התבונן בי ואמר, "אני כן מבין, ותאמין לי שזה פשוט. ואני כן יכול לעזור לך", ואז הוא צחק. "בוא, תראה", אמר.
קמתי והלכתי אליו. הוא עמד ליד הכיריים.
"טבע האדם הוא כמו פסטה. כדי שהפסטה תצא טובה את צריך לדעת להתנהג אליה". אלפרדו מילא סיר דול במים, הוסיף קצת שמן ומלח והדליק את האש.
"דבר ראשון, אתה מוציא את הפסטה מהאריזה ומסתכל עליה טוב טוב, לראות איך היא".
אלפרדו עשה זאת. הוא הוציא פסטה צבעונית מאריזה.
"זאת אומרת שאני צריך לנסות ולהבין את הבן אדם".
אלפרדו הנהן. "פסטה היא כמו בני אדם, אין שניים אותו דבר", הוא חייך.
"עכשיו אתה שם את הפסטה במים, שתרגיש טוב".

זהו – כאן מסתיים הכתב שלי על הדף. מה ההמשך? אותו עוד צריך למצוא, או שאולי לא.

כמה מחשבות שעלו לי תוך כדי העתקת הסיפור לכאן:
1. כאמור, אני ממש לא זוכר מתי כתבתי את זה אבל לפי העיסוק הזה באוכל איטלקי אני מניח שמדובר על השנים שסביב כיתה ח' עד כיתה י' שבהן נכנסתי חזק יחסית לנושא הבישול האיטלקי, קראתי ספרים וניסיתי לליישם.
2. מעניין שהגיבור שבחרתי הוא ארכיטקט שנוסע לנקות את הראש במילאנו – זאת לאור העובדה שאבא שלו הוא ארכיטקט שלמד במילאנו.
3. התמה הזו של בחור צעיר וקצת אבוד שנכנס במקרה למסעדה/באר/חנות ומפתח קשר עם בעל המקום המבוגר ולמוד הנסיון שמקרין אליו רגש אבהי וגם מנחם וגם מנסה ללמוד אותו משהו על החיים חוזרת על עצמה לא פעם בסיפורים שאני כותב. ישנו רומן ששנים מתבשל אצלי בראש, לצערי על אש נמוכה נורא, שמתחיל בדיוק מהסיטואציה הזו. וישנו כמובן הסיפור הזה.

  1. "לילה טוב" [â�©]

עוד שירים

ביקשתם – קיבלתם.

שטיח לבן – 2001-2002
יש לי בחדר שטיח לבן
מאוד לבן, מהסוג האיכותי
עם השערות הארוכות והפרוותיות
האלה
שנעים לשכב עליהן ערום אחרי מקלחת

יש לי בחדר שטיח לבן
מאז שאני זוכר את עצמי
או לפחות את החדר שלי
יש לי שטיח לבן

ויש בו משהו מרגיע
בשטיח הלבן שלי
משהו זך וטהור
ומאוד תמים

וטוב שיש לי לאן לברוח
אל השטיח הלבן שבחדר שלי
כי אם הוא לא יבין אותי
ואם הוא לא ירחיק אותי מהשחור
שבחוץ
אז אולי אכנע לפיתוי שרודף אותי
מדי פעם
ואקח את הלהב הכסוף בידי

ויהיה לי בחדר שטיח לבן
שטיח מוכתם באדום

לבדים – 2006
שונא את הלבד הזה
הוא כל כך ריק שזה חונק

שונא את הלבד הזה
פתטי זה לא מילה
זו בעצם כן, בטח אמצא אותה במילון
בתוך הלבד הזה אני מסוגל לקום ולבדוק

שונא את הלבד הזה
כשאין לידי אפאחד
רק אני ועצמי ואני עוד הפעם
וזו לא חברה נעימה בשבילי
שלא לומר חברה מפחידה
(שזה מה שהיא באמת)

שונא את הלבד הזה
והכותנה הפוליאסטר והסריג
הכל חם ודביק וכבד לי בבטן
וכבר אין לי כוח להוריק

אבל הכי אין לי כוח לשרוד את הלבד הזה
ואני יודע שאין לי ברירה
שצריך לפחות פעם אחת בחיים להכיר את זה שמציץ במראה
אם טוב אז לטוב ואם רע אז…

כוסאמק כל המחשבות
והמילים והאותיות
והשחור על הלבן
הרי כלום מזה לא יישאר
אחרי הלבד הזה

שם פועל – 2002

לאהוב
לשנוא
להשתעמם
להתרגש
לפחד
לרצות
לבכות
להתמוגג
להתפלסף
להשתוקק
לחבק
לדחות
להתפרע
להיעצר
לשכב
לרוץ
לצרוח
לנשוף
להסתכל
ללקק
להתפעם
ללחוש
לקבל
לכעוס
לרעוד
להתנשק
להתנדנד
להתקלף
לחמוד
לחייך
לצחוק
להזדיין
להישרף

לחיות

להתפרק

שירים לשבת: טיפות קטנות – סערות גדולות

טוב האמת היא שהקטגוריה "פרוזה" לא הכי קולעת כאן – אבל זה יותר טוב מכלום.
ראשית, אני רוצה להודות לכל מי שתרם משפטים לבקשתי – אני מבטיח שהדברים יתבהרו בהמשך. מי שעוד רוצה מוזמן לתרום משפט.

שנית, בעוד אני יושב בחדרי, מקשיב לאלבום החדש של ג'ואנה ניוסום, מתגעגע ומסתכל על מזג האוויר המאני-דפרסיבי, עיני נוחתות על הבלגן שנקרא שולחן העבודה שלי ובפרץ היפומאני כמעט אני מתחיל לסדר הכל הכל. בין השאר אני תולה דברים על לוח השעם שליד הדלת ושם אני מוצא נייר שנתלש מדפדפת לפני למעלה משנתיים ואליו העתקתי שירים קטנים (אם מותר לקרוא להם כך – אני לעולם לא מרגיש לא נוח לקרוא למה שאני כותב "שירה") שנכתבו בחרוזים. ככה זה, לפיקאסו הייתה תקופה כחולה, לי הייתה תקופת חרוזים.
להמשיך לקרוא