אל תגעי לי בצלחת, בבקשה: תגובה לאריאנה מלמד

היחס שלי כלפי כתיבתה של אריאנה מלמד ב-Ynet מורכב בעיקר מאמביוולנטיות. היא כותבת על שלל נושאים ולא פעם יוצא לי לקרוא כתבה או מאמר דעה שלה ולהנהן בהסכמה. מצד שני, לא פעם יוצא לי לסגור את המאמר באמצע הקריאה. התרגלתי כבר לכך שיש לה דעות מוצקות משלה ואין לה שום היסוס כשהיא רוצה לבטאן. וזה בסדר גמור.

אבל אתמול נתקלתי בטור שלה שנקרא "פלצנים, מה יש לכם מהכשרות?" ובו היא מתוודה שהחלה לאכול אוכל כשר ומשתלחת ב"כל" מקטגרי הכשרות. והטור שלה עצבן אותי.

היא מתחילה את הטור ב"גילוי נאות: אני אוכלת כשר". כאילו יש בכך מן הפצצה. וואו. אריאנה מלמד, אוכלת כשר. וואו.
היא ממשיכה את הטקסט שלה, אגב, ב"יאללה, מלחמה".
ככל הנקרא, יוצאת מלמד למתקפה-לצורך-מגננה. היא מרגישה מותקפת. היא מרגישה שבערוץ האוכל של האתר בו היא כותבת, כל התייחסות לכשרות כמשהו חיובי היא בבחינת מוקצה מחמת המיאוס. ובמעבר עלילתי לא ברור מתחילה למנות את שלל השרצים והשיקוצים שנהגה לבלוס בטרם החליפה את הסכו"ם היוקרתי לשתי מערכות פשוטות מהסופר (בשרית וחלבית כמובן) – למשל, צלופח, נחש, שניצל זנב תנין (שלדבריה יש לו טעם של שניצל עוף מגומי. מישהו באמת חייב להסביר לה שתרנגולות הגומי שמוכרים בחנות הצעצועים הן לטובת משחק ותו לא), בשר סוס, דג חדקן ועוד ועוד. נו? אז? את מי את מנסה להרשים?

אך מילא. נניח שברשימת מעללים זו קנתה לעצמה את הזכות לדבר על מאכלים כשרים לעומת לא-כשרים. שלא יקומו עליה הטוקבקיסטים ויגידו שמי שאוכל כשר לא יכול לקטרג על מי שלא (בכל הנוגע לטעם והמגוון). מכאן הולכת מלמד ומסבירה שלפני שלוש שנים, פחות או יותר לפני ט' באב, מסיבות שהיא בוחרת לא לפרט, וזכותה, הפכה את ביתה לכשר. ואשת חיל היא, עשתה זאת בעצמה. לא הסכימה שחב"דניקים, "העבדקנים האלה, עובדי אליל אחד" כדבריה, יעשו בשבילה את העבודה השחורה של הגעלת המטבח. פסקה זו גרמה לי לבלבול קל, שהרי נודפת ממנה שאט נפש כלפי הדת, אם כך, מאילו טעמים היא בחרה בכשרות? אבל לא חשוב כרגע, נמשיך. הפסקה הבאה, היא היא זו המרגיזה באמת.
בפסקה זו מלמד מסבירה לנו שפעם היא גם היתה כתבת אוכל, בשם בדוי. כנראה שזו אמורה להיות עוד נקודת זכות בעבורה המרשה לה לכתוב על עניין הכשרות אל מול הטרפה. ועכשיו אצטט:

פעם, כמטומטמת גמורה, גם אני חשבתי שכשר זה לא טעים וזה גם נורא נורא מוגבל. היום, שלוש שנים אחרי, הכל מהתנסות אישית, אני יודעת שהמחשבה הראשונה היא איוולת והשניה – סוג דבילי של אנטישמיות.

(ההדגשות שלי)

הא? אריאנה… מה??
גם את חשבת שכשר זה לא טעים? מי עוד חושב כך? האם אנו, אוכלי הפיגולים והשרצים, טוענים בפה מלא סרטנים שכשר זה לא טעים? מישהו מקוראי הבלוג מכיר טענה כזו? כי אני לא. היי, אני בעצמי התוודתי על גבי אתר זה כמה שאני אוהב גפילטע פיש (וזה לא וידוי של מה בכך). אני לא מכיר אף אחד שאומר שכשר זה לא טעים. אני מכיר הרבה אנשים שאומרים שלא כשר זה כן טעים, אבל כמו שכל תלמיד פסיכומטרי יודע, הסקת המסקנה ההפוכה היא שגויה. מה שנכון, כשר זה נורא מוגבל. ועל זה אין אפשרות להתווכח. כשרות היא הגבלה, זו המהות הטכנית שלה.
ולא רק זאת. אריאנה מלמד קוראת למחשבה הזו, שכשר זה נורא נורא מוגבל, "סוג דבילי של אנטישמיות". על פי ויקיפדיה: "המונח אנטישמיות מציין שנאת יהודים". תבוא בבקשה מלמד ותסביר לי איך לומר ש"אוכל כשר = אוכל מוגבל" זו שנאת יהודים. (אני גם אשמח אם היא תבוא ותוכיח לי שהשוויון הזה לא עובד. בהצלחה עם זה).

עכשיו מתמודדת מלמד עם שתי הטענות האלו בנפרד. עם זה ש"כשר = לא טעים" היא מתמודדת בקלות כשהיא אומרת "כשר זה טעים אם יודעים לבשל, נקודה". ועל זה אני אומר כנערה מתבגרת בשנות התשעים: DUH!!
כל מאכל הוא טעים אם יודעים לבשל[1]. זה לא עניין של כשרות. בכלל, רוב המאכלים סביבנו הם כשרים. כשאני אוכל בבית את השניצל של אמא שלי, הוא כשר. לא למהדרין, כי המטבח לא כשר ויש סיכוי טוב שעל אותה מחבת התבשלה לה שמנת בשלב כזה או אחר, אבל עדיין. מצד שני, כשאני אוכל פסטה ברוטב בולונייז עם פרמזן מעל, זה טעים. בתנאי שמי שהכין אותה יודע לבשל.
אבל בסדר, עם טענה דבילית כמו "כשר = לא טעים" שאף אחד בעצם לא ממש טוען, קל להתמודד. יותר מעניין מה שהיא עושה עם הטענה השניה.

זה מרגיז אותה נורא שאומרים שהאוכל הכשר מוגבל. זה מרגיז אותה עוד יותר שאנחנו "נוהים אחרי סיר הבשר של מצרים. וצלוחית הסושי. ופנכת הלו-מיין. וקערית דבלולי שומן החזיר במסעדה הונגרית אסלית… כל אלה, על פי האנטישמים שלא מדעת, הן תרבויות אכילה משוכללות ואלגנטיות מהדבר הזה, כשרות…" – שוב, אנטישמיות. איזה כיף לנופף במילים שמרגיזות כל יהודי. ככה הם יתחברו למה שאני כותבת ויסכימו איתי!

בעצם, מלינה מלמד על כך שאנחנו אוהבים לאמץ תרבויות אחרות (בוקר טוב) לחיקנו ולקיבתנו. מה שנכון, כפי שיעידו כל הסושיות שצומחות פה כמו פטריות אחרי הגשם. או בתי הקפה בעלי ניחוח השמרים האיטלו-צרפתי. כולנו אוהבים את התרבויות של האחרים, אומרת מלמד, ורק את של עצמנו שונאים. ואני מצטט:

דווקא בארצות הגויים מעריכים את הייחוד שבתרבות האכילה היהודית, וגם קוראים לזה ככה. תרבות. בדיוק כפי שאנו קוראים למטבח הסיני "תרבות אוכל", בכבוד ובענווה.

מרוב הכבוד שיש לנו לזרים אנחנו לא מתלוננים שאין אצלהם מגוון ושהם "מוגבלים". והיא מוכיחה את הטענה בכך שאנחנו לא באים בטענות לסינים שהם מצליחים לחיות בלי במבה או חומוס. או האיטלקים, אין להם פלאפל! והם מצליחים בכך, אומרת מלמד, מכיוון שהם מכבדים את תרבותם. מכאן שאנחנו יורקים על תרבותנו.

"תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם. אבני היסוד של התרבות הן, בין השאר, הסמלים, הטקסים והמיתוסים" – גם זה מויקיפדיה.

והשאלה שלי היא בעצם מה פה התרבות ואיך היא נבנתה. הסינים אוכלים אלף ואחד סוגים של דברים שונים ומשונים שזרים למה שנקרא "אוכל יהודי" (מה זה בעצם?) ואין להם חומוס, פלאפל, במבה או שקדי מרק. לפי מלמד זה לא מעניין אותם כי הם מכבדים את תרבותם. אותו דבר עם האיטלקים שחיים טוב מאוד עם המטבח האיטלקי שלהם שלפי מלמד כמעט ולא כולל "נבלות טרפות" (מה שלא נכון בעליל, כנראה שמלמד מעולם לא ביקרה בעיר דייגים השוכנת באחד מחופיה של איטליה והסתכלה על התפריט הממוצע). אם הם יכולים לכבד את תרבותם, למה לא אנחנו? למה אנחנו צריכים לירוק לבאר ממנה אנחנו שותים, שואלת מלמד.


(cc)

אז ככה. ההבדל בינינו לבין הסינים הוא שהסינים חיו בסוג של בידוד במשך מאות שנים. בידוד זו לא מילה מדויקת, אבל כשהתרבות שלהם התפתחה, עוד בחיתוליה, מתי שהבסיס של הדברים נוצר (וזה כולל גם את סגנון האכילה) הם שכנו להם בצד מסוים של העולם, מנותקים מ"העולם הישן" דאז. לא פלא, אם כך, שהם פיתחו מטבח שונה לחלוטין משל אותו עולם. החל מצורת האכילה (מקלות…) וכלה בחומרי הגלם, שיטות הבישול והטעמים. אבל זה היה אז. היום הם פתוחים יותר לעולם (בערך) אז למה הם לא מאמצים את הבמבה לכל הרוחות? צודקת מלמד כשאומרת שהם מכבדים את תרבותם. תרבות האוכל הסינית היא ארוכה מאוד וספציפית מאוד וכנראה שבאמת הם מכבדים אותה. כנראה שהם טועמים ומאמצים כמה דברים מהעולם המערבי, אבל ילד סיני בטוח חוזר בסופו של דבר לאהבה הישנה, החמה והמוכרת. האוכל של אמא.

אותו דבר עם האיטלקים. הם התפתחו ונוצרו בעולם האירופאי, אז טענת הניתוק שלי לא תקפה לגביהם. אבל זה נכון שעד היום הם מאוד מקובעים במטבח שלהם. תקחו את המילה שלי בעניין הזה. למצוא מסעדה שהיא לא מסעדה איטלקית באיטליה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, בטח שמחוץ לערים הגדולות. האם זה טוב? האם זה רע? תלוי את מי שואלים. אבא שלי יטען, ודי בצדק, שהם פשוט לא צריכים משהו אחר – יש להם מטבח מדהים עם חומרי גלם מעולים, מה הם צריכים סושי? אני טוען שגיוון זה דבר טוב ולהיות "תקוע" יום אחרי יום עם הפסטה שלך, גם אם היא אלוהית, זה סוג של בורות ואטימות.

והמילה האחרונה בפסקה הקודמת מביאה אותי לעניין הכשרות. הכשרות, לדעתי, לא נובעת מתוך איזו תרבות מוצקה וברורה. הכשרות היא בסך הכל מערכת של כללים שמכתיבה מה מותר ומה אסור לאכול. כן, בציטוט על "תרבות" מויקיפדיה כתוב שחלק מאבני היסוד של התרבות הם ה"טקסים" וכללי ההלכה הם אולי סוג של טקס. אבל זה סוג של טקס שהיה טוב לתרבות מסוימת. תרבות שהתפתחה על ערש של אמונה דתית, קנאית פחות או קנאית יותר, שסגורה לעולם החיצון. היי, כמו הסינים! רק עם אלוהים.

התרבות הזו פחות רלוונטית היום ממה שהיתה פעם. קיום המצוות (שלא לדבר על האמונה) איננו מה שהיה פעם. ובאמת, מה הטעם בקיום חוקי הכשרות (no pun intended) כשאתה מקפיד ללכת לסרט או לבר בשישי בערב, לנסוע לים בשבת וכו' וכו'? "משום שכך עושים יהודים", אומרת מלמד. אז לא. כבר לא. בתור מי שפסקה לפני כן מנסה לטעון שהאורתודוכסיה וחוקיה לא נוגעים אליה כמי שמנסה לחיות כיהודית לפי פרשנותה, כאן היא נכשלת בדבריה. "כך עושים יהודים" שעושים מה שהורו להם לעשות אותם "חכמים וגדולים בתורה" שהיא מנסה להתנער מהם בפסקה הלפני-אחרונה. אם ניקח את הטקסט ה"טהור" של התורה, הרבה לפני שנפלו עליו כל הפרשנויות, נגיע למערכת איסורים קלילה יותר. היי, צ'יזבורגר? סבבה – המבורגר עושים מבקר. לא מגדי.

"הכי קשה לומר שיש לנו תרבות משלנו, ואולי כדאי להידבר עימה לפני שנלחמים בה", כותבת מלמד כמשפט הסיום. וזה נכון. קשה לה להודות שיש לנו תרבות שמקדשת פלורליזם ואהבת זרים, שונה כל כך מהתרבות שהוציאה תחתיה איסור אכילת חזיר.

אני באופן אישי חושב שאין הבדלי טעם בין כשר ולא כשר. יש טעים פה ויש טעים פה. אני חושב שמי שאוכל כשר מוגבל באפשרויות הבחירה שלו ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. מי שאוכל כשר מפסיד, לדעתי, את טעמם המופלא של מאכלים רבים שיש לעולם להציע. וזו זכותו. מה שחבל לי זה שרבים עושים זאת לא מתוך בחירה אמיתית, אלא מתוך הצמדות לכל מיני כללים שלימדו אותם פעם על מה זה טוב ומה זה רע, שאין בהם שום הגיון או אמת.


שועלי. גם הוא לא כשר.

ולסיום סיומת. הטור הזה של אריאנה מלמד מצטייר לי כמיותר להפליא וכפשוט ניצול של פלטפורמה על מנת להתעצבן ולהוציא את זה. נורא כיף להוציא עצבים על הנייר (אני יודע). לא תמיד זה צריך להתפרסם (אני יודע גם את זה). הטור מלא בטענות ריקות מתוכן והוא מתלהם לחינם. או כמו שסיכמה את זה המגיבה אורנה מרמת גן: "אריאנה באמא שלך עזבי אותנו. חיי ותני לחיות".

אגב, המחשבות על הטור הזה של מלמד מובילות אותי למחשבות על מה צריך להתפרסם בעיתון או לא. נכון ש-Ynet זה לא בדיוק "עיתון". אבל הוא האתר הרשמי של "העיתון של המדינה", ואי אפשר לנתק את זה אחד מהשני. כמשהו נכתב בעיתון, אני מניח שהוא עובר עריכה ויש מי שמחליט אם רוח הדברים וסגנון הכתיבה ראוי לפרסום בבמה שהעיתון מספק או לא. להבדיל מבלוג, שהוא עצמאי והכותב יכול לפרסם בו כלמהשמתחשקלו, ובכל שפה שמתחשק לו. לכן מרגיז אותי שמערכת של אתר "עיתונאי" מכובד כ-Ynet מפרסמת טור כזה כמו של מלמד. ועוד יותר מרגיז אותי לקרוא את "מאמר הדעה" של איל גפן היוצא להגנת אותו תת אלוף ש"סך הכל נתן לילד לנהוג" (ועבר על פקודות מטכ"ל, כמדומני, מר גפן) ואחר כך עוד שיקר לגבי מי נהג באוטו. אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר הזה (כאן) – מדהים מה שבן אדם מרשה לעצמו לומר על גבי העיתון. זה מביש. מאוד. בעיקר הסגנון.

אני אישית חושב שיש הבדל בין בלוגר לבין עיתונאי/פובליציסט-שמפרסם-בעיתון. אולי התפיסה שלי מוטעית ונובעת מחוסר הבנה של העניין ואני אשמח אם תתקנו אותי. אני חושב שמאמר כמו זה של גפן ראוי לו להתפרסם בפלטפורמה הפרטית של גפן. שיהיה זה אתר אישי, בלוג עצמאי או לא, עמוד בבמה חדשה, פודקאסט, וואטאבר. זה לא ראוי לעיתון. לא בשפה ובסגנון הזה (מצד שני, אני באמת הפסקתי לצפות מ"מעריב" ליותר טוב). בבלוג, אנחנו פה בשביל להגיד מה אנחנו חושבים ואיך שאנחנו רואים לנכון. זו הבמה שלנו שאנחנו יצרנו לעצמנו, להבדיל מאיזה כוכבון-אייטיז שקיבל טור קבוע באתר של עיתון כזה או אחר, וזה היופי והקושי שבדבר.
כמו שכותבת שרון בפוסט הזה על היוזמה החדשה של "שקוף":

כי כאלה הם בלוגרים. זייני שכל גרפומנים, שרק מתים להביע את דעתם על משהו (אני לא יודעת עד כמה הם בעניין של איסוף חדשות בשטח)… מוטב שימשיכו לכתוב בבלוגים שלהם ויתרכזו בזנב הארוך.
.

וזה נכון.

  1. להוציא צלפים. פיכס [â�©]

שריפה! אחים, שריפה! (לא פוסט על ל"ג בעומר)

הפעם, לשם שינוי ושלא כמו הסיפור על החייל והמפגין בבילעין, הסיפור הזה כן עשה כמה הדים בתקשורת. למרות זאת לא יכולתי שלא לפרסם את הפוסט הזה כי לדעתי זה סיפור שראוי היה לפתוח את מהדורות החדשות וכל אזרח בארץ צריך לשמוע אותו.

הסיפור בקצרה הוא כזה: בשכונה מסוימת באור יהודה חולקו לתושבים על ידי ארגון כזה או אחר ספרי "הברית החדשה". סגן ראש עיריית אור יהודה, עו"ד עוזי אהרון, שמשויך למפלגת ש"ס, לא אהב את המעשה הזה מסיבות ברורות ושלח רכב עם מערכת כריזה לאותה שכונה שהודיע שתלמידי בית ספר יישלחו לעבור בין הבתים על מנת לאסוף את הספרים שיילקחו להשמדה. וכך היה. הילדים נשלחו, הספרים נמסרו. או אז הוקמה מדורה והשרפים נשרפו באש השנאה והבורות. ואפילו לא ניסו להסתיר כלום, זה נעשה לעין הציבור ותועד על ידי כתב מעריב (לחצו כאן על מנת לקרוא את הידיעה הראשונה בנושא באתר נרג').

אני מקווה מאוד שלא צריך להבהיר מדוע האקט של שריפת הספרים הינו פסול. לא רק שהוא פסול, הוא גם ככל הנראה פלילי על פי סעיף 170 לחוק העונשים העוסק בעלבון דת:

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים

לשמחתי הנושא הפלילי עוד ייבדק. אולי בזכות יוסי גורביץ' שהגיש תלונה ואולי יותר מכך בזכות היועץ המשפטי לממשלה שעשה בחוכמה כשהורה לפתוח בחקירה. ואגב יוסי גורביץ' – הוא כותב ניתוח מרתק של הנושא, במיוחד על עניין שיתוף הפעולה של האזרחים.

אני באופן אישי חושב שהסיפור הזה מזעזע וחושף את החולי המזעזע שאנו חיים בו מדי יום. ככל שעובר הזמן אנחנו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכלל העם היהודי היושב בארץ ישראל) הופכים יותר ויותר לצרי עין שלא חושבים על דבר מלבד עצמם ומרימים עצמם מעל כל העולם. אני לא יודע אם זה כי אנחנו מנסים לפצות עצמנו על מאות שנות דיכוי ורדיפה או שאנחנו שיכורים מהכוח. אבל זה מזעזע.
זה מזעזע ששבעים וחמש שנה לאחר שבגרמניה שרפו ספרים שנכתבו על ידי יהודים אצלנו מתחת לאף שורפים ספרים שנכתבו, בתכל'ס, על ידי יהודים. והאמת שזה לא משנה מי כתב אותם. יהודים, נוצרים, מוסלמים. אתה יכול להתנגד למה שכתוב בהם. אתה יכול לא לאהוב את העובדה שמחלקים אותם לתושבים – ואם יש בזה משום פעולה מסיונרית שאיננה חוקית אתה אמור לפעול בצינורות החוקיים המקובלים ולא בבריונות, בטח כשאתה מייצג את המדינה ובטח כשאתה עורך דין.
זה גם מזעזע שהרבה מהאנשים הדתיים שכן יצאו איכשהו נגד האקט הזה דיברו רק על אופי ההשמדה – שריפה פומבית באופן שמזכיר את פעולות הנאצים – ולא דיברו על הפסול באקט ההשמדה לכשעצמו. קבלו למשל את דבריו של קובי אריאלי, הדתי שהחילונים אוהבים:

בשריפת ספרים יש פוטנציאל כותרתי לא רע בכלל. עובדה. הסיפור הזה עובד כבר כמעט יום שלם וימשיך להערכתי גם במהדורות הערב. כך עושים חדשות בישראל.
אז בפעם הבאה, עוזי אהרן, לך על זה בכל הכוח, רק היה קצת מעודכן וגלה יותר ערנות: רק מגרסה! שמעת? שלא תעז לשחק באש! כי במקום שבו שורפים ספרים בסוף גם מדפיסים עיתונים.

(המקור)

הו הזלזול. לא סתם אמר היינה, הרבה הרבה לפני שמישהו בכלל שמע על הנאצים, שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. נבואתו אכן התגשמה. אני לא יודע אם זה עלול לקרות כאן. אני חושב ומקווה שלא. אבל זה לא משנה. המעשה של שריפת הספרים הוא חמור גם בלי הקונוטציה של שריפת אנשים. המעשה הזה הוא חמור כי הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. כי הוא בריוני ומלוכלך ומעיד על פניקה במלחמת הרעיונות הדתית. המעשה הזה שם את מי שמאחוריו בעמדה מתנשאת כאילו הוא זה שצריך לקבוע מה נכון ומה לא נכון. המעשה הזה שוכח שבמדינה הזו אמור להתקיים חופש דת וחופש ביטוי. היום עוזי אהרון שורף את הברית החדשה. מחר הוא יכול להחליט שכתביו של עמוס עוז הם תועבה ויארגן שריפה המונית של כתביו בשם "ובערת הרע מקרבך". וכפי שציין יפה יהונתן קלינגר, זה כמו עניין חוק הצנזורה על האינטרנט. היום אריאל אטיאס יחליט בשבילי שאתר הסקס של ענת הוא מחוץ לתחום. מחר הוא יכול לחסום את יוסי גורביץ' כי הוא לא אוהב את דעותיו או רחמנא ליצלן את לטאת האמבט כי אני משדר בפודקאסט שלי מוזיקה לועזית.

אני עדיין מעכל את הזעזוע. אני מקווה מאוד שהחקירה שהורה עליה מזוז תנשא פרי ושמשהו מהסיפור הזה יחלחל למקומות הנכונים. הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שמתרחשים פה בתדירות מבהילה, מפחיד אותי באמת. (מה שמזכיר לי שאת הפחד לי שנהפוך להיות "ארץ שם" ביטאתי כאן מזמן)

ולסיום על מנת להבהיר מה דעתי על העניין – הנה שיר הולם ביותר, לדעתי, מפיה של דורית ראובני


Get Music Tracks!Create A Playlist!


(התמונה בפוסט נלקחה מכא
ן)

קליפים נדירים ומוזיקה פרועה עאלק

חזרתי עכשיו הביתה ממשמרת לילה שבה רוב הזמן הטלוויזיה הייתה מכוונת לערוץ 24 בזמן שקראתי דברים כאלו ואחרים. רוב הלילה הערוץ שידר את הרצועה הקרויה "טיסת לילה" אשר מתוארת על ידי המידע הדיגיטלי באלו המילים:

תנו לנו לטפל בהפרעת השינה שלכם. הדקו חגורות, כבו טלפונים והמריאו איתנו אל הלא נודע. כאן יודעים איך הלילה מתחיל, אבל לא ברור איך הוא יגמר. קליפים נדירים ומוזיקה פרועה.

נשמע מבטיח.

אז איזה שירים היו שם? קחו דגימה מהשעה חמש בבוקר.

קובי אפללו – מה שהלב בחר
פיונולה – עכשיו חג
סינרגיה – תראי זה אני
אייל גולן – דמעות (בהופעה חיה, עם אנשים בקהל שזזים מצד לצד בדיבוק. ומחזיקים נרות. ואבי סינגולדה)
עידן יניב – חכי לי
ריטה – מחכה
דני רובס – משהו חדש מתחיל
אהוד בנאי והפליטים – זמנך עבר

זה מדגם די מייצג של מה שהיה כל הלילה. בינינו, רק אחד הקליפים באמת מעניין ויכול איכשהו להקרא "מוזיקה פרועה", אתם בטוח מנחשים איזה (רמז, התסרוקת של יוסי אלפנט די פרועה בקליפ הזה).
כמו שזה נראה, העורכים מחליטים "לטפל בהפרעת השינה שלכם" על ידי הרדמת הצופים…

כנראה שככה זה נראה מאז שיואב קוטנר עזב את הערוץ. מהמעט שאני זוכר, פעם היו באמת קליפים שאפשר לקרוא להם מעניינים…
אני בטח לא הראשון ששם לב לזה. אבל רק רציתי לקטר קצת.