אני הוא סיזיפוס

אני הוא סיזיפוס המטפס על
הר טרשים קירח
הם אומרים לי שבעברו השני מסתתר עמק פרחוני
אז אני מגלגל את לבי במעלה ההר

גלגול עוקב גלגול
צעד עוקב צעד
ורגלי יחפות ושותתות דם

והנה הפסגה מתקרבת
ואני רואה את הירוק שמעבר
ועוד דחיפה קטנה ללבי
והוא יתגלגל במורד העמק
עד שייעצר לרגליה
וינוח

ואז מתעורר בתוכי הדבר ההוא שאין לו שם
בחיוך זדוני ובמבט משתומם אפרוש ידיי לצדדים
והלב יקרוס חזרה למקומו האומלל וייחבט בטרשים
וייפצע
וישתות דם

ואני הוא סיזיפוס הרודף אחריו
בדילוגים ובצליעה
לסיבוב נוסף.

לטאת האמבט: שיר או שניים לערב שבת

יום שישי. 18:01. אני מסיט את הוילון ואור חזק נורא מכה אותי בסנוורים. שכחתי לרגע ששעון קיץ עכשיו והשקיעה מתחילה מאוחר יותר. יש אור כל כך בהיר בחוץ שנדמה לי כאילו צהריים. השמש תלויה גבוהה ולבנה בשמיים ואני נאלץ להסיט את הוילון בחזרה כדי לא להסתנוור יתר על המידה.
על שולחן העבודה שלי מפוזרים החפצים הבאים: תחליב לחות להרגעת האור לאחר החשיפה לשמש, הספר "יונה ונער" של מאיר שלו שסיימתי לקרוא הבוקר ומעליו הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון שהתחלתי לפני עשרים דקות. מעל הספר מונחת רשימת הקריאה הבלתי נגמרת של הקורס "גישות בפסיכותרפיה של הילד" שבו אבחן בעוד מספר שבועות. ליד הערימה מלאת האותיות הזו מונח קלסר שקוף שעל כריכתו כתוב "תכנית דברת והצעד הקובע – אוגדן למסביר" ובתוכו החומר מהקורס בסטטיסטיקה שבו אבחן בקרוב. ופחות או יותר זהו. ×›×›×” ×–×” כשמדי פעם יש לי פרץ אורגניזציה ואני עושה סדר בשולחן וממלא לפחות שתי שקיות בזבל מנוייר.

יום שישי. 18:10. שעות בין הערביים של ימי שישי הם מהשעות בשבוע שממלאות אותי ברגשות מעורבים יותר מהכל. העולם כאילו מאט מסיבובו. בתל אביב מרגישים את זה במיוחד. אחרי המולת השבוע ובמיוחד ההמולה של יום שישי בבוקר, יש לרגע רגיעה ונדמה כאילו העיר לקחה שאיפה גדולה וכעת היא משחררת אותה לאט לאט לאט. נותנת לבטן הגדולה להתרוקן, לנוח. מצד אחד יש בהן רגיעה של תחילת סוף שבוע. מצד שני יש בהן בדידות עגולה נורא. בביתי אלו השעות של השינה. ועוד מעט הארוחות המשפחתיות שבהן כמעט ואין עם מי לדבר. ואחרי זה, מה עושים? יוצאים? או שלא?

יום שישי. 18:12. שיר מתגנב לי לראש. הוא מטפס במעלה עמוד השדרה שלי, כמעט מדגדג, וחודר לאוזניי. שיר שקט, שיר מפעם. שיר שמתאים לשעות הבודדות האלו. לחצו על play, הסתכלו על הקליפ המאוד מיוחד הזה, המקסים הזה. ותקשיבו למילים. תנו לנגיעות הפסנתר ללוות את הדופק הפועם, תנו למיתרים הנמוכים לרחף עם הנשימה.


Mad World – Gary Jules

ובין הערימה והקלסר לבין המחשב מונחים שני דפים שתלשתי מדפדפת שורה פעם – כל אחד בפעם אחרת – ועליהם טקסטים שכתבתי פעם – כל טקסט בפעם אחרת. מילים שפעם היו מאוד משמעותיות בתוכי, אני מניח, שכן הן מצאו את דרכן החוצה אל הנייר שלא טרחתי לקווצ'×¥ ולזרוק לאחר מכן. השיר הראשון נכתב לאחר אחד השיעורים שחוויתי בסמסטר האחרון. רק אזכיר שאני לומד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד.
השני… אינני זוכר מתי נכתב. זכרוני זורק אותי כשנה לאחור – אך לא אומר לי יותר מזה.
ואולי, אין מתאימים מהם לשעות אלו.

שבת שלום.

רוח בשוק
שוו בנפשכם שאתם הולכים בשוק.
שלל ירקות, פירות ומוצרים אחרים מונחים על המדפים.
רוח קרירה מהים מלטפת את שיערכם ואת התבואה שבארגזים.
כל דורש יכול לבוא, להסתכל, לגעת, למשש, להריח, לטעום.
אולם,
אין זה שוק רגיל.

אין בדוכנים ירקות ופירות, בשר ודגים. יש בהם נפשות.
אינספור חלקי נפש בכל דוכן.
דוכן של אינטליגנציה.
דוכן של בוחן מציאות.
דוכן של כישורי תקשורת.
דוכן של חוסן רגשי.
ועוד ועוד דוכנים.
ואנשים הולכים בין הדוכנים, מסתכלים, בוהים, חודרים, נוגעים, ממששים.
קצוות העצבים כולם חשופים על הדוכן. ורוח מהים מגיעה ומדגדגת אותם להכאיב ולהנעים.

שוו בנפשכם שאינכם רק הולכים כשאר הלקוחות המסתכלים, בוהים, חודרים, נוגעים, ממששים.
אלא נפשכם שלכם נמצאת שם על הדוכנים. מפוזרת.
ואתם עצמכם מתסכלים, נוגעים, ממששים, חודרים.
אתם ושאר הלקוחות. על הדוכן ולידו.

מבפנים החוצה. מהחוץ פנימה.

לבדים
שונא את הלבד הזה
הוא כל כך ריק שזה חונק

שונא את הלבד הזה
פתטי זה לא מילה
זו בעצם כן, בטח אמצא אותה במילון
בתוך הלבד הזה אני מסוגל לקום ולבדוק

שונא את הלבד הזה
כשאין לידי אפאחד
רק אני ועצמי ואני עוד הפעם
וזו לא חברה נעימה בשבילי
שלא לומר חברה מפחידה
(שזה מה שהיא באמת)

שונא את הלבד הזה
והכותנה הפוליאסטר והסריג
הכל חם ודביק וכבד לי בבטן
וכבר אין לי כוח להוריק

אבל הכי אין לי כוח לשרוד את הלבד הזה
ואני יודע שאין לי ברירה
שצריך לפחות פעם אחת בחיים להכיר את זה שמציץ במראה
אם טוב אז לטוב ואם רע אז…

כוסאמק כל המחשבות
והמילים והאותיות
והשחור על הלבן
הרי כלום מזה לא יישאר
אחרי הלבד הזה

———————————

אגב, לפי מילון אבן שושן תשמ"ד:
פתטי: ת' – של התרגשות יתרה, חדור פתוס.-[פתטית, פתטיים, -טיות] * פתטיות – ×’' התרגשות רבה, התלהבות ורגשנות

עוד שירים – חלק ב'

שלושה שירים נוספים משנים עברו.
אחד לסבא יקר
שני אובדני שזעזע אותי לקרוא מחדש (מי לעזאזל כתב את זה?)
ושלישי שמוכיח שגם היה לי מקום לאופטימיות.
להמשיך לקרוא

עוד שירים

ביקשתם – קיבלתם.

שטיח לבן – 2001-2002
יש לי בחדר שטיח לבן
מאוד לבן, מהסוג האיכותי
עם השערות הארוכות והפרוותיות
האלה
שנעים לשכב עליהן ערום אחרי מקלחת

יש לי בחדר שטיח לבן
מאז שאני זוכר את עצמי
או לפחות את החדר שלי
יש לי שטיח לבן

ויש בו משהו מרגיע
בשטיח הלבן שלי
משהו זך וטהור
ומאוד תמים

וטוב שיש לי לאן לברוח
אל השטיח הלבן שבחדר שלי
כי אם הוא לא יבין אותי
ואם הוא לא ירחיק אותי מהשחור
שבחוץ
אז אולי אכנע לפיתוי שרודף אותי
מדי פעם
ואקח את הלהב הכסוף בידי

ויהיה לי בחדר שטיח לבן
שטיח מוכתם באדום

לבדים – 2006
שונא את הלבד הזה
הוא כל כך ריק שזה חונק

שונא את הלבד הזה
פתטי זה לא מילה
זו בעצם כן, בטח אמצא אותה במילון
בתוך הלבד הזה אני מסוגל לקום ולבדוק

שונא את הלבד הזה
כשאין לידי אפאחד
רק אני ועצמי ואני עוד הפעם
וזו לא חברה נעימה בשבילי
שלא לומר חברה מפחידה
(שזה מה שהיא באמת)

שונא את הלבד הזה
והכותנה הפוליאסטר והסריג
הכל חם ודביק וכבד לי בבטן
וכבר אין לי כוח להוריק

אבל הכי אין לי כוח לשרוד את הלבד הזה
ואני יודע שאין לי ברירה
שצריך לפחות פעם אחת בחיים להכיר את זה שמציץ במראה
אם טוב אז לטוב ואם רע אז…

כוסאמק כל המחשבות
והמילים והאותיות
והשחור על הלבן
הרי כלום מזה לא יישאר
אחרי הלבד הזה

שם פועל – 2002

לאהוב
לשנוא
להשתעמם
להתרגש
לפחד
לרצות
לבכות
להתמוגג
להתפלסף
להשתוקק
לחבק
לדחות
להתפרע
להיעצר
לשכב
לרוץ
לצרוח
לנשוף
להסתכל
ללקק
להתפעם
ללחוש
לקבל
לכעוס
לרעוד
להתנשק
להתנדנד
להתקלף
לחמוד
לחייך
לצחוק
להזדיין
להישרף

לחיות

להתפרק

שירים לשבת: טיפות קטנות – סערות גדולות

טוב האמת היא שהקטגוריה "פרוזה" לא ×”×›×™ קולעת כאן – אבל ×–×” יותר טוב מכלום.
ראשית, אני רוצה להודות לכל מי שתרם משפטים לבקשתי – אני מבטיח שהדברים יתבהרו בהמשך. מי שעוד רוצה מוזמן לתרום משפט.

שנית, בעוד אני יושב בחדרי, מקשיב לאלבום החדש של ×’'ואנה ניוסום, מתגעגע ומסתכל על מזג האוויר המאני-דפרסיבי, ×¢×™× ×™ נוחתות על הבלגן שנקרא שולחן העבודה שלי ובפרץ היפומאני כמעט אני מתחיל לסדר הכל הכל. בין השאר אני תולה דברים על לוח השעם שליד הדלת ושם אני מוצא נייר שנתלש מדפדפת לפני למעלה משנתיים ואליו העתקתי שירים קטנים (אם מותר לקרוא להם כך – אני לעולם לא מרגיש לא נוח לקרוא למה שאני כותב "שירה") שנכתבו בחרוזים. ×›×›×” ×–×”, לפיקאסו הייתה תקופה כחולה, לי הייתה תקופת חרוזים.
להמשיך לקרוא