לא בטוח שיש לי משהו ממש פרודוקטיבי לומר על מחאת הדיור שפרצה לחיינו בסערה. שמעתי אנשים שביקרו (או גרים) במאהל ומתארים תחושה נפלאה של התעוררות, התרוממות רוח, של שינויים באוויר. הביקורים היחידים שלי שם היו כשחלפתי ברוטשילד עם האוטו בדרך חזרה מביקור אצל ההורים.

יש גם מי שיאמר שאני לא ממש יכול לדבר על מצוקת הדיור והמחאה הזו כי מעולם לא הייתי חלק מהמשחק הזה. מעולם לא נאלצתי לשכור דירה בתל אביב או בכל עיר אחרת; מעולם לא נאבקתי בזרים על הזכות לשכור חדר מעופש עם אסלה במטבח תמורת חצי ממשכורתי החודשית, אז מה אני יודע?
לכך אני כמובן אענה שזו שטות. אף אחד לא מצפה ממני להיות ערבי כדי להביע התנגדות לכיבוש כמו שאף אחד לא מצפה ממני להיות רופא כדי להביע דעה בנוגע למאבק הרופאים. אם כך, לא צריך לצפות ממני לשכור דירה בתל אביב כדי להבין שמצב הדיור דפוק.

ובנוסף לכך, יכול להיות שאין לי משהו יעיל לומר כי הבנה כלכלית היא ממני והלאה, ועל אף היותי בן של אדריכל, ההבנה של הפוליטיקה התכנונית לא ממש בשלה אצלי.
ובכל זאת יש לי כמה דברים לומר. אולי לא קוהרנטים, אולי לא אפויים עד הסוף, אבל בכל זאת, כמה דברים. כל הדברים האלו מבוססים על רשמים שקיבלתי מקריאה בעיתונות, מבלוגים ומשיחות שהתנהלו בטוויטר/פייסבוק.

של מי המחאה הזו בכלל?

יכול להיות שעכשיו זה כבר פחות נכון, אבל בתחילת הדרך נתקלתי בכל מיני משפטים, בעיקר אצל מבקרים של המחאה, שמהם מצטיירת תמונה כאילו המחאה הזו היא של צעירים שהם או "סטודנטים" או "בליינים" או שילוב של השניים, וכל מה שמעניין אותם הוא לגור "בצנטרום של הפיילה" כדי להרגיש מאגניבים ולהיות במרחק הליכה מהבר השכונתי.
ובכן, ×–×” נכון, אך רק באופן חלקי (ועוד על עניין ×–×” כתבה איילת עוז). נראה לי שזה מייצג את התפיסה כאילו תל אביב היא עיר של (רק) צעירים, אנשים שבאים אליה בשנות העשרים לחייהם כדי ללמוד, לעבוד ובעיקר לבלות בה כמה שנים טובות ולהמשיך הלאה אל "החלום" של בית עם ×’×™× ×”. אבל תל אביב היא לא רק זאת. אף עיר לא צריכה להיות רק כזו. היופי בתל אביב – ובערים טובות אחרות – הוא העירוב. כל מי שקורא טקסטים אורבניים מכיר את מושג עירוב השימושים המדבר על השאיפה לשלב בין שימושים שונים בשטח וכך לייצר איזורים שבהם מגורים ומסחר משתלבים ×–×” ×–×”. הרשו לי להחיל את ×–×” גם על האוכלוסיה. מה שיפה, בעיני, במגורים בעיר הוא עירוב האוכלוסיה. ×–×” די משעמם לצאת לרחוב ולראות את אותו סוג של אנשים כל הזמן. אם אני חלק מזוג צעיר עם ילדים, אני רוצה לראות זוגות צעירים עם ילדים ברחוב, אבל לא רק. אני רוצה לראות ילדים בגילאים שונים. אני רוצה לראות רווקים. אני רוצה לראות זוגות צעירים ממני ללא ילדים. אני רוצה שחלק מהזוגות יהיו חד-מיניים. אני רוצה לראות זקנים. אני רוצה לראות אנשים מכל הצבעים.

כשהייתי ילד, בבניין שגדלתי בו חיו בעיקר זקנים. הייתי הכי קטן בבניין. למעשה, היינו המשפחה הצעירה בבניין. עם הזמן הדפוס הזה השתנה והיום הבניין מאוכלס במגוון די הטרוגני של אוכלוסיות. לדעתי מזקני הבניין נותרה רק אחת ובינתיים שאר הדירות התמלאו בשוכרים צעירים, משפחות עם ילדים קטנים, משפחה חד-הורית עם ילדים גדולים ועוד.

כי תל אביב היא גם העיר של הילדים שגדלים בה. וההורים שלהם. וההורים של ההורים שלהם.

תעברו לגור ב…

עוד קריאה שנשמעת שוב ושוב היא "יקר לכם לגור בתל אביב? לכו לגור בנגב/גליל/אשקלון/נתיבות/כל-מקום-אחר (מחק את המיותר)". ועוד לפעמים הקריאה נעשית בכזה כעס ובוז שלא ברור לי (ראו את התגובה הזו שקיבלתי על תגובה שלי בבלוג של אורי קציר). ובכן, קודם כל – אני בעד שאנשים יילכו לגור בערים אחרות, ומי שלא רוצה לגור בעיר שלא יגור בעיר. הכל יופי. אבל ×–×” לא כל כך פשוט.

אליאב מהבלוג המצוין "הרחובות של ×’'יין" כתב יפה על כך שללכת לגור במקומות אחרים לא יפתור את הבעיה. ×›×™ מה ש(הרבה, לא כל)אנשים מחפשים הוא חיים אורבניים מסוג מסוים. אנשים רוצים לחיות חיים מלאים שיש בהם עבודה, לימודים ופנאי. מגורים בפריפריה או בפרברים לא תמיד מאפשרים זאת. אלא אם כן אתה מחזיק רכב פרטי ומוכן לבלות את זמנך בפקקים בדרך לעבודה, ללימודים, לאסוף את הילדים מהגן וכו'. וזה מכניס לדיון את הבעיה החמורה באמת שמונעת, לדעתי, מאנשים לעבור לחלקים החיצוניים של גוש דן (או מעבר להם) – היעדר תחבורה ציבורית נורמלית. יואב לרמן פרסם היום פוסט מצוין שעוסק בדיוק בבעיה הזו. כדאי לקרוא את הפוסט ×”×–×”, הוא מאיר עיניים בנוגע לשאלה האם מעבר לפריפריה (ויצירת תלות ברכב) באמת תחסוך לנו כסף.

קל להגיד לנו "תעברו לפריפריה", אבל צריך להפוך את הפריפריה למשתלמת. היא צריכה להתאפיין בשילוב של מגורים וחיי חברה (זוכרים עירוב שימושים?) – או לפחות לאפשר ×”×’×¢×” נוחה ממקום למקום.
אני נזכר בביקור שלי בבית של אחי הגדול בארה"ב. הוא גר בעיירה מקסימה במסצ'וסטס. עיירה? יותר כמו אוסף של בתים שתקועים באמצע היער. ממש לא עירוב שימושים. יש שם בית קפה אחד, מסעדה אחת, סופרמרקט אחד, והמון עצים. וזה באמת מקום יפה. 20 קילומטרים בלבד מבוסטון. נכון, אפשר לגמוע אותם ברכב. אבל אפשר לגמוע אותם גם עם הרכבת שאיכשהו מצליחה להגיע בזמן וגם להיות ממש נוחה. יש מקום לכולם. יש מזגן. יש אינטרנט אלחוטי. וכשמגיעים לעיר יש מגוון מספיק טוב של תחבורה ציבורית (אוטובוסים, רכבת תחתית) כדי להגיע ממקום למקום. וכל זה עובד שבעה ימים בשבוע. תראו לי מקום בארץ שעושה את זה.
כשהייתי שם, זו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שזו הלא-עיר הראשונה שאני מוכן לחיות בה, כי היא מאפשרת לי להנות מהעיר בלי לגור בעיר.

וכמה מילים, סנטימנטליות אולי, על מהותו של בית

הסעיף הזה יהיה ודאי הכי פחות רציונלי מכולם. אני אנסה להסביר למה דווקא תל אביב.
אין לי מושג אם מישהו חקר את זה פעם, אבל אני חושב שאפשר להניח שבהרבה מאוד מקרים נוצרת זיקה חזקה ואולי לא ממש מודעת בין המקום שבו אדם גדל לבין מי שהוא. לא סתם אנחנו שוקעים בהרהורים נוסטלגיים כשאנחנו נזכרים בילדות שלנו.

עצמו לרגע עיניים ונסו להזכר במגרש המשחקים של ילדותכם. האם זו היתה החצר של הבית? אולי איזה שדה בקצה הכפר? ואולי זו ×”×’×™× ×” הציבורית הקטנה במורד הרחוב? מה שזה לא ×™×”×™×”, אני מאמין שלפחות אצל חלק גדול מהאנשים, המקום שבו הם גדלו, שבו הם נפגשו עם חברים אחרי בית הספר, שבו הם הפכו מזאטוטים, לילדים, לנערים ולבוגרים – ×–×” המקום שבאופן ×”×›×™ לא-רציונלי-אלא-רגשי-וקמאי ירגיש כמו הבית הראשון. ×›×™ ×–×” בדיוק מה שהוא.

ואין מה לעשות¹, אך ×–×” מה שתל אביב היא עבורי. את המקום שבו שוכנים האוהלים עכשיו בשדרה יכולתי לראות מחלון החדר שלי. תחנת האוטובוס שבה ירדתי אחרי בית ספר בכל יום נמצאת עכשיו מול מוקד המאהל. מגרש המשחקים של ילדותי התחלק בין ×”×’×™× ×” של רחוב ביל"ו ודיזנגוף סנטר. ואל תטעו לחשוב שאני מנסה להשוויץ או להתנשא. אלא רק להאיר את העובדה שתל אביב היא לא רק מקום שבאים אליו לעבוד בבוקר ולבלות בערב, ולא רק מקום שבאים לחיות בו כמה שנים כדי להנות מחיי-ההוללות-של-העיר-הגדולה. אלא גם מקום שילדים גדלים בו ומתאהבים בו, ×›×™ ×–×” הבית הראשון שהם מכירים, המקום שאליו הם אוהבים לחזור. ואם לא כולם אז לפחות הילד שכותב את השורות האלו עכשיו.
ובמידה זו או אחרת, ולא מעכשיו, אני מרגיש שהעיר הזו נשמטת מהאצבעות שלי. אז אל תגידו לי לא לרצות לגור פה.

ונסיים בשיר אופטימי

1. מלבד להודות להוריי [↩]

לרגל יומולדת 100 לתל אביב, החלטתי להתעורר מעט מהתרדמה שנפלה עלי כאן ולתרום כמה מילים לכבודה של העיר בה גדלתי. ישבתי וחשבתי מה לכתוב. האם לכתוב "מהי תל אביב בשבילי?" – נדוש מדי ובטח ימלא את המקומונים. "לגדול בתל אביב – ×–×” אפשרי"? – התשובה היא פשוט כן. "איך תראה תל אביב בחגיגות המאתיים?" – אני מאוד רוצה לדעת, אבל גם חושש לדעת. כל הרעיונות האלו לא התיישבו לי טוב אבל תוך כדי ששיחקתי איתם נזכרתי בכל מיני דברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב. וזה געגוע שמגיע משני כיוונים שונים. אחד – געגוע של מי שכבר לא מתגורר בתל אביב (אבל מצד שני, ממש לא רחוק); השני – געגוע של מי שגדל בתל אביב. אז החלטתי שעל ×–×” בדיוק אכתוב. הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב אל הדברים שהיו בה ואינם עוד. הפוסט הראשון יוקדש לגעגוע הראשון, ואחר כך יבוא הפוסט עם הגעגוע השני, הנוסטלגי יותר.

דברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב
תמיד אמרתי שאני לא יכול לדמיין מגורים מחוץ לתל אביב. כשאמרתי זאת התכוונתי קודם כל למגורים מחוץ ל"עיר" מרכזית ולאו דווקא לתל אביב עצמה. למשל, אני לעולם לא אצליח להבין אנשים שהולכים לגור במושב, קיבוץ או סתם עיירה שתקועה בשומקום. אבל בנוסף, התכוונתי גם לכך שתל אביב היא עבורי העיר האידיאלית (בארץ) לחיות בה, ולא משנה באיזה שלב בחיים אתה. היא העיר האידיאלית לגדול בה, להתבגר בה, לחיות בה בשנות העשרים, להתחתן בה, לגדל בה ילדים, לשחק בה עם הנכדים שלך. מצדי היא גם העיר האידיאלית למות בה (כבר אמרתי בעבר שהייתי שמח להיקבר בבית הקברות ברחוב טרומפלדור) – אבל למה להקדים את המאוחר?

אבל למרות הכל, הלכתי ועברתי לעיר אחרת. והיתה לי סיבה מצוינת לעשות זאת. לשמחתי אני גר עדיין במרכזה של עיר שבמקרה (או שלא במקרה) צמודה לתל אביב, כך שאני לא מרגיש רחוק. והאמת? אני בהחלט אוהב את המקום שאני גר בו. האזור מוצא חן בעיני, הרחובות נחמדים לי, והכי חשוב – אני אוהב את הבית שאני גר בו ואת מי שגרה בו איתי. אך עדיין, כמו ששלמה יידוב חולם בספרדית, לעתים אני מוצא עצמי מתגעגע לתל אביב. למה בעצם אני מתגעגע?

1. נוכחותם הבלתי מעורערת של בתי קפה
אין מה לעשות, בתל אביב (ואני מתכוון כמובן בעיקר למרכז הרחב של העיר) יש צפיפות בתי קפה שלא תיאמן. אני לא יודע אם מישהו בדק פעם כמה בתי קפה יש לתושב, או לק"מ רבוע, אבל יש הרבה. ומשלל סוגים. רשתות גדולות, רשתות קטנות, שכונתיים, זרוקים, יאפיים. מה לא. ואני אוהב בתי קפה. קודם כל ×›×™ אני אוהב קפה. שנית כל ×›×™ אני אוהב את ההזדמנות שבית הקפה מציג. ההזדמנות לשבת פרק זמן משתנה, אי שם בין חמש דקות לעשר שעות (ויותר), ולהתרווח. אני מאוד אוהב לשבת בבתי קפה. ×–×” התחיל כנראה אי שם באוניברסיטה, שם הייתי הולך עם חבר טוב לבתי קפה כל הזמן, דווקא כדי ללמוד. בזמן שאנשים הלכו לספרייה, או הביתה, אנחנו ישבנו על כמה כוסות קפה וחרשנו. וזה ×”×™×” ×›×™×£. אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אבל יש משהו בבית קפה שמכניס לי שקט לראש. בבית קפה אפשר פשוט לבהות. יש המון הסחות מסביב, אנשים באים והולכים, יש מוזיקה, יש דיבורים – אבל דווקא שם אני מצליח לנתק את הסחות הדעת, משהו שמאוד קשה לי לעשות בבית, ולהיות עם עצמי. אולי בגלל ×–×” נוח לי ללמוד או לעבוד בבתי קפה.
אבל הגעגוע שלי לבתי קפה הוא קצת משונה. ×›×™ גם כשגרתי בתל אביב והיו לי שני בתי קפה במרחק יריקה ועוד לפחות חמישה במרחק קפיצה מהבית, לא הייתי הולך אליהם הרבה כמו שניתן להבין מהפסקה הקודמת. אבל עצם הידיעה שהם שם, עצם האפשרות – ×–×” ×”×™×” בשבילי מספיק.
ועכשיו? כמו שאמרתי, אני לא גר בחור. יש לי בית קפה מתחת לבית, אבל אני לא הולך אליו. מצד שני, אני לא מתנחם בידיעה שהוא שם כמו שעשיתי בתל אביב. אולי אני סנוב, אבל משהו בבית הקפה הזה לא עושה לי את זה. הוא נראה לי, רחמנא ליצלן, פרובינציאלי מדי. אולי אם אתן לו הזדמנות ואשב בו כמה וכמה פעמים הוא יגדל עלי. נראה. אני נשמע כמו תל אביבי בועתי, אני יודע, אבל ככה זה. וזה בסדר, כי גם את בית הקפה שהיה ממש מתחת לבית שלי בתל אביב לא סבלתי, מסיבות אחרות (הוא היה תל אביבי מדי) אבל לפחות היו אלטרנטיבות. פה אין. לא במרחק קפיצה.

2. הים
אם בתי הקפה בתל אביב סיפקו לי את האפשרות לשבת ולהתרווח, הים סיפק לי את האפשרות ללכת ולהתרווח. אני לא שחיין, מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה. אבא שלי, למשל, הולך לים כל יום מוקדם בבוקר לשחות. זה לא בשבילי. אני אוהב את הים בשל המראה שלו, בשל החול הרך והמלוכלך שלו, בשל המזחים שאפשר לטייל עליהם, ובעיקר בשל האפשרות שהוא נותן לי להתנתק קצת מהעיר, ומהחיים, ועדיין להיות קרוב קרוב. אני לא אחד שבשביל להתנתק קצת ולהיות עם עצמו מסוגל לנסוע לאיזו בקתה רחוקה ולהתבודד. הלבד הזה יהיה יותר מדי. מספיק לי ללכת לקצה של העיר, הכי קרוב למים, ועדיין להיות מסוגל לראות את העיר במלוא הדרה, מחכה בסבלנות אינסופית שאחזור לחיקה.
הרבה פעמים בחיי הייתי הולך לים, לרוב עם עצמי, מוזיקה וספר, יורד דרך רחוב אלנבי לחוף שמול מגדל האופרה, ממשיך עוד קצת דרומה, מוצא את הנקודה הפרטית שלי על המזח, וחוזר דרך נווה צדק שעתיים שלוש אחר כך, כמו חדש. טיול כזה היה טוען אותי בהרבה כוח.
וכשלא הייתי הולך לים, הייתי נהנה לראות אותו מהחלון, או המרפסת. אני אוהב את הידיעה שהוא תמיד שם. והוא תמיד מזמין, תמיד חבר שלך, תמיד יקשיב לך ויענה באותה צורה רגועה ומרגיעה.
ועכשיו? האמת שאין לי סיבה לקטר. מהבית החדש שלי אני רואה את הים היטב. אמנם מעט רחוק יותר, אבל הוא בהחלט נוכח. וטוב שכך, אחרת הייתי, ככל הנראה, משתגע. אבל הוא עדיין טיפה'לה רחוק. פשוט כי הוא לא במרחק הליכה כבעבר. מבחינתי לקפוץ לים עכשיו זה אומר לנסוע לים. ולא משנה אם זה ברכב פרטי או באוטובוס, עבור עצלן כמוני זה כבר הופך למיני פרויקט.

3. האוויר של תל אביב
טוב, את ×–×” ×™×”×™×” לי ×”×›×™ קשה להסביר. מה כבר יש להתגעגע באוויר של תל אביב, במיוחד כשאתה גר ברמת גן השכנה? ×–×” כבר באמת עניין משונה שנשגב ממני. כשהייתי בצבא, את הטירונות עשיתי בבסיס שבטה שבנגב. במדבר כמו במדבר, זכינו לאוויר יבש וצלול, שמיים פתוחים וזרועי כוכבים בלילה. חלום. לא? אז זהו, שלאו דווקא. משום מה, כשהיינו יוצאים הביתה בימי שישי, תמיד שמחתי לחזור לאוויר של תל אביב. האוויר המפויח, עמוס הלחות (עשיתי טירונות באוגוסט…), הרועש. ברור לי היום שפשוט התגעגעתי לתחושה של הבית. אבל ההבדלים בין שבטה לתל אביב ברורים. מה יש להתגעגע לאוויר של תל אביב כשאתה גר צמוד אליה? הרי האוויר הוא אותו אוויר. ועדיין, יש משהו שמריח לי אחרת כשאני בתל אביב. להסביר את ×–×” אני לא יכול. ×›×™ אם בטירונות יכולתי לומר שיש הבדל מהותי בין המקומות והתחושה נבעה מהחזרה "הביתה" – עכשיו ×–×” לא המצב. ×›×™ הרי home is where the heart is – והלב נמצא היכן שאני גר. ואני מרגיש שם בבית לא פחות מבתל אביב. אז איך אני מתגעגע לאוויר של תל אביב?
אני מניח שהתשובה היא שאני לא מתגעגע לאוויר עצמו של העיר, אלא פשוט לתחושה הזו של המגורים בתל אביב, שמגולמת (בין השאר) בסעיפים הקודמים.

אלו, מאוד בגדול, הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב ממקום שבתי ברמת גן. בפוסט הבא, הדברים מתל אביב של ילדותי.

אלו, בגדול, הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב, ממקום שבתי ברמת גן. יש ודאי עוד דברים רבים, קטנים כגדולים, אך אני חושב שאין צורך למנות אותם אחד אחד, אלא אסתפק בדוגמאות הספורות הללו כדי להעביר את רוח העניינים. בפוסט הבא אביא את הדברים מילדותי שאני מתגעגע אליהם, שהיו ואינם.

אני לא צריך לספר לאפאחד שיש מצוקת ×—× ×™×” בתל אביב, ובעיקר במרכז העיר. כמי שגדל בעיר ונהג בה מהרגע שקיבל רשיון, אני מכיר היטב את הקושי למצוא ×—× ×™×” ליד הבית בשעות מסוימות, בעיקר בשעות הערב והלילה. לא פעם ולא פעמיים חזרתי לשכונה בשעה מאוחרת והתחלתי את המסע המפרך למציאת ×”×—× ×™×”. מסע שיכול לארוך דקות ארוכות, ואף יותר. על בשרי חוויתי חיפושי ×—× ×™×” שנערכו שעה תמימה (!) – ×”×™×™, אפילו פעם אחת נאלצתי לנסוע לתחנת דלק באמצע חיפוש ×—× ×™×” לילי…

כל תושב בשכונה עירונית זו או אחרת לומד עם הזמן להכיר את הטריקים למציאת ×—× ×™×” מהר יותר. יש רחובות נסתרים שבשעות מסוימות קל למצוא בהם ×—× ×™×” או מגרשי ×—× ×™×” של בתי ספר שבשעות הלילה פתוחים לטובת תושבי האזור. לפני מספר שבועות מגזין טיים-אאוט פרסם מדריך לחניות כאלו, אך אין ארכיון לקשר אליו (אם למישהו יש גרסה סרוקה, ספרו לי על ×–×”) – אפשר למצוא אותו כאן (תודה לע'). אחד הטריקים בשכונה שלי, שידוע היטב לתושבים, הוא ×—× ×™×” עם שני גלגלים על המדרכה ברחובות קטנים מסוימים. מדובר ברחובות בהם מדרכה אחת צבועה בכחול לבן והשניה באדום לבן ובשעות הערב-לילה (החל מ-17:00 עד ל-9:00 למחרת) ניתן לחנות בצד הצבוע אדום לבן, עם שני גלגלים על המדרכה. זאת בתנאי שהרכב אינו מפריע לתנועה ויש לו תו אזורי של השכונה. ליד הבית שלי ×–×” קרה בעיקר ברחובות בר אילן ורש"×™, אבל אני בטוח שיש רחובות נוספים.
האם מדובר בתקנה רשמית? האמת שאני לא יודע. מה שאני יודע זה שמדובר בסטטוס קוו שהיה ידוע ומוכר על ידי התושבים והעירייה כאחד. אחרת אין דרך להסביר את העובדה שמעולם לא קיבלו דוח"ות על חניה כזו, שלא לדבר על גרירה. יתרה מזו, החל מהשעה 9:00 בבוקר, כאמור זו השעה בה לא ניתן יותר לחנות על המדרכה, רכבים סוררים נגררו על העירייה כעונש על סניליות בעליהם (כפי שחוויתי פעמיים כואבות).

ככה נראית מצוקת חניה

אך השבוע התחולל שינוי. יום אחד מצאתי בכניסה לבניין עמוד A4 עליו מודפסת הודעה שהעירייה החליטה להפסיק את ההתנהלות הזו ולקנוס כל רכב שחונה באדום לבן ב-500 ש"ח, כמובן בלי לתת שום התרעה מוקדמת לתושבים. כשחזרתי לרכבי שעתיים אחר כך אכן מצאתי שעל השמשה מתנוסס לו דו"ח צבעוני (שהרי לרגל חגיגות המאה העירייה פינקה אותנו בדוח"ות צבעוניים ועליזים). לטובת ההגינות יש לציין שמדובר בדו"ח ע"ס 250 ש"ח, לא 500. במקום לכתיבת הערה של המפקח נכתב "אדום לבן 2 גלגלים על המדרכה".
ולא רק אני, כל הרכבים באותו קטע רחוב שחנו בדיוק כמוני קיבלו דו"ח. כולם בעלי תו חניה אזורי תקף.

מה נסגר? האם העירייה סבורה שהיא פתרה את בעיות החניה באזור ועכשיו סוף סוף יש לנו אלטרנטיבה אחרת לחנות בה ולכן יש לקנוס אותנו על מה שתמיד עשינו? האם העירייה החליטה סוף סוף להפגין רגישות כלפי הולכי הרגל ולפנות את המדרכה מהמכוניות החוסמות אותה? או שאולי העירייה נתקפה צמא עז למזומנים? חישוב זריז יראה שבאותו ערב הפקח רשם דוח"ות בסכום מצטבר של 2,500 פחות או יותר, רק בבר אילן לפי הערכה שלי שיש מקום לעשר מכוניות באותו קטע רחוב? (בכל זאת, מישהו צריך לממן את המשכורות לסגני ראש העיר)

אני לא יודע מה הסיבה לשינוי הזה, אבל כך או כך לא צריך לקבל אותו כמות שהוא. אם קיבלתם דו"ח כזה, יש לכם עילה טובה מאוד לביטולו. קבלו את תגובת העירייה לפניה של עיתון "העיר" מהשבוע האחרון, באותו עניין:

העירייה לא רק שלא ביצעה כל שינוי באכיפת חניה במרכז העיר, אלא הוסיפה עוד 140 מקומות חניה על סימון אדום-לבן בשעות הלילה. בכל מקרה, בשעות הלילה העירייה אינה אוכפת עבירות חניה שאינן מהוות הפרעה ממשית לתנועה ולהולכי הרגל.

(ההדגשה שלי)

ואני אומר, מה הם חושבים שאנחנו, מטומטמים? אי אפשר מצד אחד לבוא ולומר שלא בוצע כל שינוי באכיפת החניה במרכז העיר ומצד שני לחלק עשרות דו"חות ולצפות שאף אחד לא יגיד כלום וכולם ישלמו את הדו"חות האלו.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגד לתשלום דו"חות באופן גורף. נהפוך הוא, אני חושב שמי שחונה במקום אסור, בידיעה, צריך לשלם. אבל במקרה דנן מדובר בשינוי של סטטוס קוו ידוע, אין שום סיבה להסכים לכך. אני ממליץ לכל מי שקיבל דו"ח כזה לגשת היישר לערער ישירות דרך אתר העירייה (אפשר לעשות את זה כאן) ולדרוש צדק.
ולנוחיות הציבור, אני מצרף את הטקסט שצירפתי לערעור שלי. כל אחד יכול להשתמש בו, עם שינוי הפרטים המתאימים:

שלום רב,
אני תושב העיר המתגורר ברחוב ______. לרכבי תו אזורי מתאים. במשך שנים אני חונה בלילות עם שני גלגלים על המדרכה באדום-לבן ברחובות בר אילן ורש"י, כפי שנהוג על ידי כל תושבי השכונה. כידוע לכם, הסדר זה מוכר ומוסכם על ידי העירייה, כל עוד הרכב איננו מפריע לתנועה וחונה בין השעות 17:00 בערב ל-9:00 למחרת.
בתאריך ________ חניתי ברחוב ______ באותה הדרך. בשעה _____ קיבלתי דו"ח על חניה ב"אדום לבן 2 גלגלים על המדרכה", על סך ____ שקלים. יש לציין שיחד איתי קיבלו את הדו"ח כל שאר הרכבים שחנו כמוני, רובם ככולם בעלי תו אזורי מספר 1.

מתן דו"×— ×–×” נוגד את הסטטוס קוו הרווח באזור מזה שנים, סטטוס קוו שנוצר עקב מצוקת ×”×—× ×™×” באזור, בעיקר בשעות הערב. יש לציין שבפניה של עיתון העיר לעירייה, מסרה העירייה בתגובה ש"העירייה… לא ביצעה כל שינוי באכיפת ×—× ×™×” במרכז העיר… בשעות הלילה העירייה אינה אוכפת עבירות ×—× ×™×” שאינן מהוות הפרעה ממשית לתנועה ולהולכי הרגל" (פורסם בעיתון "העיר", 30/1/09)

אי לכך, אני מבקש לבטל את הדו"ח הנ"ל.

שיהיה בהצלחה. בברכת חניה טובה לכולם.

אי שם קצת אחרי חצות פרסמו בערוץ אחד תוצאות אמת ראשוניות שהתעדכנו דרך משרד הפנים. דובר על 42 אחוזי הצבעה לחולדאי, ובשלב זה כיביתי את הטלוויזיה מאוכזב והלכתי לישון. כאמור, תחושה ראשונית. מאז, כל הלילה, התנגן לי בראש השיר "אכזבה" של משינה. נשבע לכם, אפילו בחלומות. החלום שממנו התעוררתי בבוקר התרחש בבית הוריי שם משום מה היה מטה המעקב על התוצאות וחולדאי היה שם סמוק מאושר עד שלתפע הגיע פקס עם תוצאות סופיות (משום מה עוזי ברעם היה אחראי על הפקסים) והתברר שבסופו של דבר חנין קיבל 50 ומשהו אחוז מהקולות והיה ממש נחמד לראות בחלום את פרצופו ההמום של חולדאי.

בכל מקרה, התעוררתי בבוקר עם הצורה לשים כאן את השיר ההוא של משינה אך לא מצאתי קליפ שלו להדביק כאן (מישהו מוצא?)

עכשיו יבואו בטח מלא סיכומים וגם אני אולי אצטרף, למרות שלא הייתי מאוד מעורב באופן אקטיבי (חשבון נפש ראשוני?) – יש לי עוד על מה לחשוב. איך אמר עידו קינן?  "אבל אני מקווה שנצליח למנף את ההצלחה והכוח שלו לפלטפורמה לדור חדש של אקטיביזם מוניציפלי מקוון"

אז כרגע, בבוקר שאחרי, אני עדיין מאוכזב. מהתוצאה בתל אביב וגם מזו שברמת גן.

מצד שני, כשחיפשתי את השיר ההוא של משינה לשים כאן, נתקלתי בשיר אחר והחלטתי לשים אותו במקום – ×›×™ עד כמה שכרגע אני מאוכזב, ברור לי שהכל עוד אפשרי.

אני לא אחדש לאף אחד מכם שפוליטיקאים הם טיפוסים ש… איך לומר את ×–×” בפשטות? לרוב לא ניתן לסמוך על מה שיוצא להם מהפה. הרבה פעמים ×–×” מרגיז, אך הפעם במיוחד.

בגליון החדש של "עכבר העיר" מתפרסם פרוייקט לרגל הבחירות שיתרחשו בעיר בעוד ימים מספר. בפרויקט זה נשאלו המועמדים לראשות העיר וכמה מועמדים למועצה שאלות קבועות על מהי תל אביב בשבילם. שאלות כגון "פינה אהובה בעיר" (לי כזכור יש לפחות עשר כאלו), "מיהם התל אביבים" ו"מה חסר פה". רעיון נחמד ואפילו מעניין לקרוא למשל שרון חולדאי, אחרי עשר שנות כהונה אומר שמה שחסר פה זו "רכבת תחתית". או לגלות שאורן שחור ואנוכי גדלנו באותה שכונה.

בתור נציג רשימת "רוב העיר" ענה על השאלות אסף זמיר, המדורג במקום הראשון ברשימה. שמחתי לראות את שמו מכיוון שהוא דמות מוכרת לי מסיבות שיתבהרו עוד מעט. אולם כשקראתי את דבריו התמלאתי חימה. כן, אינני אדם תמים ואני יודע שפוליטיקאים נוטים לא לדייק בדבריהם, בלשון המעטה, ויגידו הרבה דברים סתם כדי להיראות טוב. אבל זה כבר היה מוגזם, במיוחד מיו"ר רשימה שמנסה להיתפס כקרובה לשטח, כחלק מכולם.
ועל מה התרגזתי? ובכן, בסעיף "זכרון עירוני" כותב זמיר כך (ההדגשה שלי):

1992-1995, יום שישי בצהריים, בית חינוך א"ד גורדון – שירה בציבור בחולצה לבנה, עם שוקו ולחמנייה"

מה הבעיה פה, תשאלו אותי? ובכן, זה המקום לספר שגם אני למדתי בבית חינוך א"ד גורדון בתל אביב. למעשה, אני למדתי בשכבה שמתחת לשכבה בה למד אסף זמיר ושמחתי לראות שזמיר הזכיר אותו, שכן יש הרבה גאווה בין יוצאי בית הספר. אנשים גדולים כיצחק רבין ז"ל למדו בו, אריק איינשטיין יבדל"א, אפילו עלי מוהר ז"ל שבהשראת הציור המפורסם שהתנוסס בכניסה לחדר האוכל כתב את "שיעור מולדת" (בחיי!)
זהו בית ספר שנוסד וינק את מורשתו מתוך ערכי עבודה והסמל הכי מובהק שלו הינו החולצה הכחולה, כפי שכתוב בויקיפדיה:
מדי יום ששי התלמידים הגיעו עם החולצה הכחולה שאיפינה את תנועות הנוער העובד. בחדר האוכל, נהגו לערוך לפני סיום הלימודים ביום ששי בצהרים מעין קבלת שבת ובה תמיד שרו בציבור "חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים העדיים".

חבל, באמת חבל לי כל כך לגלות שאסף זמיר שכח מאיפה הגיע. לא יעלה על הדעת שבוגר בית חינוך א"ד גורדון "ישכח" את החולצה הכחולה המסורתית שליוותה אותנו בימי שישי. מצער לגלות שעכשיו, כשהגיע לאן שהגיע, מרחק יריקה ממועצת העיר, הוא שכח את התכנים שהזינו את ילדותו ועיצבו אותו כפי שהוא מספר על עצמו ומשתמש באזכורים ריקים מתוכן רק כדי להיראות טוב ומחובר.

מתהפך בקברו – א"ד גורדון

לפני שאסיים את הפוסט המטופש הזה, רציתי למחות על דבריה של תמר זנדברג המתמודדת למועצת העיר מטעם מפלגת מרצ, שהובאו גם הם במסגרת אותו פרוייקט. בתשובה לשאלה מיהו "התל אביבי האולטימטיבי" אמרה שזהו "האדם שלא נולד בתל אביב". ובכן, ראשית אני נעלב בשם עצמי. אמנם טכנית נולדתי בשטחה המוניציפלי של רמת גן (בבית החולים תל השומר) אך מגיל יום וחצי בערך גדלתי בלב לבה של תל אביב. ושנית אני נעלב בשם אבי שבאמת נולד בעיר הזו והוא באמת התל אביבי האולטימטיבי.

נתראה ב-11 לנובמבר בקלפי.