סוף סוף פוסט אורבני בלטאת האמבט, שבוע לפני הבחירות

קודם כל – התנצלות. יש פה שקט תעשייתי כבר יותר מדי זמן. הפוסטים היחידים שעולים הם אלו של סינסתזיה ויש לי עצמי רושם שהבלוג איבד קצת את עצמו. כמובן שהאשמה היא עלי. אני יותר מדי עסוק, סיום לימודים, עבודה חדשה, עצלות… כל התירוצים הרגילים. יש כל מיני פוסטים שהותחלו או רעיונות שהעלתי ולא ביצעתי. לא יפה מצדי. אני מבטיח שאני עוד כאן וממש רוצה לחזור לשפוך לפה מילים ×›×™ ×–×” חסר לי, ועם הרצון, כך בדרך כלל, תבוא העשייה.

ובינתיים, סנונית קטנה ואורבנית. הרי כל הבחירות האלו שהיו מוצפות פוסטים אורבניים כאלו ואחרים, כמעט לא פציתי מילה. אז הנה.

לפני חצי שנה שנה וחצי (פחות יומיים) דיווח על זה לרמן בבלוגו התל אביבי הידוע והיום זה מתפרסם בעיתונות (או לפחות בעמוד האחורי של הארץ, ועל המשמעות של זה בהמשך): חניון הארבעה המוזנח יעבור מתיחת פנים שתהפוך אותו לפיאצה "איטלקית" בסגנון פיאצה נאבונה הרומאית.

התגובה הראשונה שלי לכותרת הזו היתה התלהבות. ×–×” שנים שאני אומר שתל אביב צריכה יותר פיאצות בסגנון האיטלקי. פיאצות קטנות, פיאצות גדולות, שבניגוד לכיכרות העיר אין בהן כלי רכב ויש בהן נוכחות ערה של ההולכים-על-שניים (וחבריהם ההולכים-על-ארבע) ובעיקר בתי קפה פתוחים הפונים אל הפיאצה והופכים אותה למוקד מקומי קטן. אני יכול לחשוב על כמה מקומות בעלי פוטנציאל פיאצה כמו כיכר ביאליק, כיכר מגן דוד במובן מסוים או כיכר מסריק – שהסיבה היחידה שבתי הקפה שסביבה לא הצליחו להפוך אותה לפיאצה היא שהכביש המפריד בין ×”×’×™× ×” לרחוב סואן מדי ויוצר נתק בין הולכי הרחוב ויושבי הקפה לבין השטח המרכזי. מה שפיאצה טובה צריכה (כך אני חושב) הוא רצף הליך בין שולי הפיאצה – שהם לרוב הבניינים התוחמים אותה, אחד מהם בדרך כלל כנסיה אבל מן הסתם ×–×” לא רלוונטי לכאן; ובחלקם יש חנויות או בתי קפה – לבין מרכז הפיאצה שהוא פשוט שטח רחב ופתוח שעליו יכולים להתרוצץ ילדים, יונים, כלבים, רוכבי אופניים ומי לא. כשהדגש הוא על הרצף ההליך בין שני הגורמים האלו – בלי איזה כביש מעצבן שנתקע באמצע וגורם להורים היושבים על כוס קפה להיות חרדים לגורל ילדיהם הרודפים אחרי יונים. המפגש של נחלת בנימין עם רחוב רמב"ם מהווה לדעתי את הקטע ×”×›×™ מבוזבז ובעל הפוטנציאל ×”×›×™ קלאסי ליצירת פיאצה חמודה של ממש – בגלל האופי המדרחובי של נחלת בנימין אין שם תנועת כלי רכב כמעט בכלל והשטח שנוצר בין הבניינים משלב בין חלק פתוח לבין סגירות אינטימית שאופיינית לפיאצות הקטנות.

האזור בו מתוכננת הפיאצה (ללחוץ כדי להגדיל):

אבל אחרי ההתלהבות הראשונית מהכותרת קראתי את הכתבה עצמה והתפכחתי מעט, או אז צצו מספר מחשבות.

ראשית, עיתוי הפרסום. כמו שברור מהפוסט ההוא של לרמן, מדובר על משהו שמדברים עליו לפחות חצי שנה. מהדברים שכתבה אסתר זנדברג וצורפו במהדורה המודפסת של העיתון ניתן להבין שמדברים על ×–×” כבר עשרים שנה. ולא שיש לי ספק בכך – ×–×” לא מסוג הדברים שמחליטים מעכשיו לעכשיו ומצהירים על ×–×” בצורה אבסולוטית. מצד שני, ×–×” מתפרסם רשמית שבוע לפני הבחירות. מן הסתם ×–×” לא במקרה. לא שהייתי מצפה אחרת מהעירייה, בטח לא אחת שראש העיר שלה מנסה להבחר לקדנציה שלישית ולהתהדר בכך ששינה את פני העיר (מה שדי נכון, לטוב ולרע). אז כן, ×–×” פרסום בחירות – אבל שיהיה.

שנית, מה שמתחבא מאחורי הרעיון לעשות פיאצה יפה ונחמדה: החניון. אנחנו הרי יודעים כמה ראש העיר שלנו אוהב חניונים וזו גם ידוע שמתוכננת הרחבה של חניון הארבעה לחניון תת-קרקעי, רעיון בכלל לא פופולרי אצל כל מי שמדבר על איך באמת אפשר לפתור את חנק התחבורה בעיר הזו. האם הפיאצה המקסימה הזו נועדה בעצם להיות עלה תאנה שיכשיר את חניון הענק הזה? שימו לב גם שמבטיחים לשפץ את המבנים המקיפים את הפיאצה, שזה יופי של רעיון כי הם מכוערים, אבל גם לדחוף להם עוד קומות. אני לא אומר שזה בהכרח רע, אבל זה לאו דווקא טוב.

שלישית, איך שהפיאצה אמורה להיראות לפי התכנון. כתבה אסתר זנדברג (ואני מצטט מהראש) שהרעיון הוא חיובי, מאוד, אך הביצוע ממש לא. ובמילים שלי, הביצוע מטומטם. כפי שציינה זנדברג, נראה כאילו מישהו שם בצוות התכנון לקח כל ×”×–'ורנלים ובחר את כל הגימיקים ודחף אותם לתוך פיאצה אחת. שימו לב לרשימת המכולת המתוכננת: "במקום צפויה להיות מוקמת בריכה ביולוגית עם חבצלות מים, מזרקת ערפל ובמה מיוחדת להופעות ואירועי תרבות. כמו כן מבטיחים בעירייה תאורה מיוחדת, ריצוף בסטנדרט מיוחד, ריהוט רחוב, מבני מעליות מזכוכית ועוד" (ההדגשים שלי). בשביל מה צריך את כל ×–×”? ברור ש"הבמה המיוחדת" נועדת כדי למכור את הפיאצה לכל המרבה במחיר לטובת אירועים סגורים כאלו ואחרים. ובשביל מה צריך "מבני מעליות מזכוכית" בתוך כיכר? כדאי שמי שמתכנן את הפיאצה הזו יירגע, ועדיף שיעשה זאת בבית קפה שבפיאצה אמיתית וטובה – ושיביט טוב טוב מסביב ויראה מה עושה את הפיאצות ליפות ונעימות. הפשטות שבהן, ההשתלבות הטבעית שלהן במרקם העירוני שסביבן. נכון, פיאצה נאבונה שאמורה להיות ההשראה לפיאצה הזו מוקפת במבנים שבעבר היו ארמונות ובתוכה יש שלוש מזרקות מרהיבות של ברניני. אבל זהו. אין במה מיוחדת, אבל יש מופעי רחוב. אין מבני מעליות מזכוכית, בריכה ביולוגית ומזרקת ערפל, אבל יש אנשים שהולכים לאורכה ולרוחבה (ומתחמקים מהרוכלים הזרים), תיירים, ילדים, בעלי חיים, תושבים. ושפע בתי קפה יקרים להחריד. ×›×›×” ×–×” נראה מלמעלה:

מישהו צריך להרגע ולהפסיק לנסות להיות כזה פומפוזי. זה יהיה רעיון מצוין לעשות שם פיאצה שתוכל להשתלב לא רע בתוכניות של מי שבא לאכול ברחוב הארבעה או קופץ לסינמטק אבל תשאירו אותה אנושית. הרי היא שם בשביל האנשים.

בסופו של דבר, יצא לי פוסט קצת מבולבל. מצד אחד אני אוהב את הרעיון לעשות שם משהו וכאמור, תמיד רציתי שהעיר שלי תהיה קצת יותר דומה לאיטליה. מצד שני, ×–×” בחיים לא יקרה כל עוד מרכז העיר הינו כמו שהוא, עמוס במכוניות ובבלגן. הייתי כל כך שמח לראות מצב שבו כלי רכב נשארים בכניסה לעיר, בתוך חניונים גדולים, ומשם אנשים יתניידו בתחבורה ציבורית טובה (וגם קצת ברגל, מה יש?) וויהיה קצת יותר נעים בפנוכו של לב העיר. אנחנו מאוד רחוקים משם. אבל בשבוע הבא אפשר לעשות משהו קטן שעם קצת מזל והרבה רצון טוב ועקשנות – ייקח אותנו קצת יותר לכיוון המיוחל ×”×–×”. (ואני מתכוון, כמובן, להצביע לדב חנין)

מעניין לעניין באותו עניין – רענן שקד, שאני ממש לא אוהב בדרך כלל, כתב טקסט חד וטוב על רון חולדאי ועל למה, בעצם, זו תהיה טעות מרה להצביע לו שוב. הוא לא מחדש הרבה אבל הוא כותב את ×–×” בבהירות ותמציתיות. את הטקסט, שכותרתו "משהו חלוד", הוא פרסם בקפה דה-מארקר בבלוג שפתח במיוחד בשביל ×–×” ומשום מה נעלם מאז – אך ניתן לקרוא את הטקסט כאן. לדעתי ×–×” טקסט חשוב שצריך לקרוא כל מי שגר, עובד, מבלה, או יש לו קשר כלשהו לעיר הזו (ולמטרופולין שהיא מרכזו).

הורידו בהמוניכם: באנרים לתמיכה במועמדותו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב

חדי העין שביניכם שמו לב אולי לתוספת בסיידבאר, ממש כאן משמאל. אני מתכוון כמובן לריבוע הלבן הזה עם הכיתוב I dov TLV. זהו באנר המביע את תמיכתי במועמדותו של דב חנין לראשות העיר תל אביב ואת כוונתי להצביע לו (עכשיו כשסוף סוף יש מישהו ראוי להצביע לו).

ברגע שחנין הכריז על מועמדותו, התחילה התעוררות מעניינת בבלוגים וכולם מדברים על החשיבות של השימוש באינטרנט לצורך קידום המועמדות שלו. למשל, בסוכן תרבות מדברים על החשיבות של הקמפיין הויראלי, עידו קינן מספר על כך וצביקה בשור הגדיל ופתח בלוג שמוקדש כולו לקידום התמיכה בחנין המזמין את כל מי שרוצה להעלות רעיונות ולהשתתף. באותו בלוג, בפוסט הזה מציג בשור כמה רעיונות גרפיים לקמפיין העצמאי הזה שניתן לנצל אותם בכל דרך גרפית אפשרית, החל מסטיקרים וכלה בחולצות או שלט ענק במחלף ההלכה (לא כדאי).

אני העלתי הצעה להביא את ×–×” לבלוגים של אנשים שתומכים בחנין, בדמות באנרים שאפשר לשים במקום בולט בבלוג. מכיוון שהתמונות היו גדולות מדי בשביל להדביק בסיידבאר או משהו בסגנון, הייתי צריך להקטין אותם. עכשיו אני מעמיד אותן לרשותכם. אם אתם תומכים במועמדותו של חנין לראשות העיר (ויש סיבות טובות לכך) אתם מוזמנים להוריד את הבאנרים ולשים באתר שלכם, כדאי עם קישור. למשל לכאן – האתר של רשימת "עיר לכולנו" (שבמסגרתה רץ חנין) שעדיין בשלבי הקמה אבל מפרט את עקרונותיה.

ניתן להוריד את הבאנרים בנפרד (להקליק על התמונה עם הכפתור הימני ולשמור) או ללחוץ כאן ולהוריד את כולם בקובץ מכווץ.

(הערה: בפוסט המקורי יש עוד באנרים מאוד נחמדים, שווה לבדוק)

ויהי אור! (או: איך תל אביב הפכה לסט של בית כלא)

מישהו בעיריית תל אביב חשב כנראה שיהיה מגניב לשים כמה פרוג'קטורים ענקיים על גג העירייה (וכשאני אומר כמה אני מתכוון למשהו כמו עשרים). אני מניח שזה לרגל איזה מיצג אורקולי מרהיב שמתוכנן לחגיגות השישים למדינה. אבל מישהו גם לא היה סבלני והחליט להפעיל את הזרקורים האלו כמעט כל ערב בימים האחרונים. כנראה שלגיל טייכמן יש יד קלה על ההדק. כל זה טוב ויפה. יפה מאוד אפילו. מדובר בזרקורים מאוד, אבל מאוד חזקים שכשהם מאירים למעלה אני חושש שהם עלולים לסנוור ישירות טייסים בשמי ארצנו. והזרקורים שמסודרים בשורה על גג העירייה יכולים לזוז וכך הם יוצרים צורות יפות של אור לבן ובהיר, החל מאלומה ממוקדת וכלה במניפות ססגוניות. וזה עוד לפני שהם מתחילים להחליף צבעים ולעשות כל מיני צורות בכחול, סגול, אדום או ירוק, באמת מרהיב. יפה מאוד ומרהיב. הייתי שמח לראות את זה בפעולה בערב יום העצמאות יחד עם הזיקוקים.

אבל מה לזה ולכותרת הפוסט? ומה פתאום אני כזה מפרגן לעיריה? אז זהו, שאני לא. כי אתמול בערב ובלילה קרה דבר מוזר. בסביבות תשע שוב התחילו לפעול הזרקורים ולעשות את השטיקים שלהם בשמיים. בהתחלה חשבתי שמישהו מנסה לקרוא לבאטמן, אבל זה פשוט לא נגמר. זה המקום לציין שהחדר שלי ממוקם על גג הבניין שבו אני גר ויש לי קו אווירי ישיר אל העירייה. אז ישבנו בחדרי, חברתי ואני, והסתכלנו על האורות היפים. וזה היה נחמד בהתחלה.

אבל זה לא נגמר.

לא נגמר.

השעון הראה כבר אחת עשרה והייתי בטוח שהנה זה נגמר כי כמו שאסור להרעיש אחרי אחת עשרה בטח גם אסור להאיר בהגזמה בכל מקום, לא?
אז זהו, שזה נמשך.

בשלב מסוים זה נהיה מוגזם לחלוטין כי הפנסים לא האירו יותר לשמיים אלא התחילו להסתובב בגובה העיר ולהאיר את העיר עצמה. במשך רבע שעה ארוכה הם היו ממוקדים במגדל-על שבדיזנגוף סנטר (המזל הוא שזה בניין משרדים כך שרוב האנשים לא היו בו) ואז הם התחילו פשוט לשייט על פני העיר, כמו זרקור של בית שמירה בבית הכלא שמחפש נמלטים פוטנציאלים. האם מישהו לא דיווח לעירייה שמייקל סקופילד כבר לא בארץ???
וזה כבר היה לא נעים, במיוחד כי בין הסיבובים על פני העיר הזרקורים האלו חדרו לחדר שלי עצמי וסינוורו את האמ-אמא שלי ושל זוגתי האהובה.
ובמה היה חטאנו? רק רצינו קצת לישון ולקבל פרטיות. אז הרמנו טלפון למוקד העירוני להתלונן והתברר שאנחנו לא היחידים והמוקדנים כבר התחילו לעשות רשימה של כל הכתובות ש"נפגעו" מאלומות האור המוגזמות האלו. לטענת המוקד, יש תקלה והם פשוט לא מצליחים לכבות את זה. שזה מאוד משונה בעיני כי מה יותר פשוט מלהוריד את השאלטר? זה היה נורא קל להוריד את השאלטר לכבוד "שעת כדור הארץ". רק חבל שכל האנרגיה שנחסכה אז הלכה בריבוע על המשחק הזה של אתמול בלילה.

זהו, אני לא יודע איך זה נגמר ומתי הם הצליחו לכבות את זה כי בינינו לבין עצמנו פשוט סגרנו את הוילונות וניסינו להתעלם מההבהובים על הקיר בכל פעם שעינו של האחולדאי הגדול הופנתה ישירות אלינו. מעניין מה יהיה היום בלילה.

תשעה דברים טובים במגורים בתל אביב

להרבה אנשים יש הרבה השגות על אם לגור בתל אביב זה טוב או רע. הרבה אנשים מגיעים לתל אביב בשביל לחיות איזה חלום. הרבה אנשים מגיעים לתל אביב כדי לסמן וי ולהסתלק מפה אחרי כמה שנים. הרבה אנשים שונאים את תל אביב שנאה עזה. אני מאלו שנולדו פה ועדיין גרים פה ומתקשים מאוד לדמיין מגורים במקום אחר. ניסיתי לחשוב למה אני כל כך אוהב לגור דווקא בעיר הזו, והגעתי לרשימה (החלקית) הזו של תשעה דברים טובים במגורים בתל אביב:

  1. לחזור הביתה באחת עשרה בלילה מהעבודה, לצאת למרפסת ולשמוע הרכב ג'אז מנגן חי בבית הקפה למטה, כאילו שהם אצלי בסלון.
  2. לדעת שתמיד תמיד, ביום או בלילה, בסגריר או בשרב, אפשר ללכת לקנות חלב או ירקות. ולדעת שלעולם לא אשתמש באופציה הזאת.
  3. תחושת האושר כשאתה מוצא חניה כשרה וטובה באמצע הלילה. את תחושת המזל הנלווית לזה אפשר להשיג, לדעתי, רק אם לפרקון ידידותי מפזר עליך קצת מהקסמים שלו.
  4. לדעת שאתה לעולם לא לבד, ועם זאת אתה תמיד אנונימי.
  5. שכשיש לך שעה פנויה אתה יכול לקפוץ עם ספר לים ולהיות שם תוך כמה דקות מבלי שזו תהיה הפקה מורכבת.
  6. שאם כבר ללכת לקניון – אז יש לך את הקניון ×”×›×™ עירוני וחכם בארץ ממש מתחת לאף (דיזנגוף סנטר, אנשים).
  7. כי בניגוד לשמועות, בהחלט אפשר לגדל פה ילדים. והם אפילו לא בהכרח יוצאים דפוקים.
  8. כי יום כיפור בתל אביב זה קסם אחד גדול.
  9. ×›×™ בסופו של יום, העיר הזו שכל כך אוהבים לרטון שהיא "בועה" – היא בעצם בועה של שפיות נחוצה כל כך בתוך ביצת הכאוס הארצישראלית.

הישנה נמר חבורבורותיו ומהנדס תחבורה עירוני את צמתיו?

יש שתי צרות הידועות לכל מי שאי פעם שלח נפשו בנהיגה במרכז תל אביב. הראשונה היא החוסר המשווע בחניה (שכבר כתבתי עליו בעבר). השניה היא כל עניין חד-הכיווניות של הרחובות. רוב הרחובות פה צרים מלהכיל שני נתיבים שילכו דו-סטרית ולכן הם חד-סטריים. בתור תושב לב העיר ובעל רכב אני מודע היטב לקטע המעצבן שבו אתה צריך לנסוע הרבה קדימה רק בשביל לפנות איפשהו שמאלה ושמאלה כדי לחזור אחרי שפספסת איזו פניה. אחת הדוגמאות המפורסמות, כמדומני, היא של שדרות רוטשילד. אמנם מדובר ברחוב שהוא למעשה דו-סטרי, אך השדרה מפרידה בין שני הכיוונים ומעטים המקומות שבהם אפשר לעשות פנית פרסה אם יש בכך מן הצורך. במיוחד כשנוסעים צפונה, לעתים אין ברירה ומגיעים לקצה השדרה ויש להכנס לשדרות בן-ציון, לחתוך למלצ'ט, לחזור איכשהו לרוטשילד וחוזר חלילה (ראו את המסלול האדום במפה).

לפני מספר חודשים, קצת אחרי שהתחילו את השיפוצים הגדולים של הבימה/היכל התרבות, פתאום נפרץ קטע מהשדרה שמאפשר לעשות פרסה בקצה שלה במקום את כל הסיבוב. אותו קטע גם מאפשר לבאים מרחוב מרמורק לפנות שמאלה לתוך השדרה (המסלול הירוק) ולא לעשות את אותו סיבוב דרך מלצ'ט. עכשיו, אני יודע שזה דבילי ואולי אף אינפנטילי להתלהב מדברים כאלו אבל כתושב המקום שבזבז דקות ארוכות בפקק שתמיד נוצר בשעות העומס בצומת שבין שדרות רוטשילד לשדרות בן-ציון זה היה מאוד מרגש לגלות שסוף סוף עשו משהו קצת חכם בשביל התושבים.
אבל בארץ כמו בארץ, אתה לא יכול להשאר מרוצה לאורך זמן – ושבוע אחרי שנפרצה הפניה הזו, הונח לידה שלט שמבהיר שהפניה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד, לאורך כל שעות היממה. וזה כבר ממש מבאס. ×–×” נכון אמנם שיכולתי פשוט להתנהג כמו נהגים רבים אחרים ולהתעלם מהשלט ולהמשיך להשתמש בדרך המלך המופלאה הזו אבל הצומת שם קלאסי למצב שבו מיד אחרי פניית הפרסה אתה מגלה שוטר שלא ראית לפני כן ורק ארב לתחמנים כמוך כדי לתת להם דין וחשבון… חוץ מזה, אם אתחיל להתנהג כמו נהגים רבים אחרים בארץ הזו לא אגיע רחוק.
אז חזרתי להשתמש בדרך העוקפת הרגילה והמעצבנת וכבר התרגלתי בחזרה למצב הזה.

עד לפני שבוע, כששוב מישהו במחלקת התחבורה החליט לשחק לי ברגשות והחליף את השלט ועכשיו הפניה מותרת לכל כלי הרכב. שזה מאוד משמח. אבל עם השמחה ישנו חשש גדול שבעוד שבוע, שבועיים, אולי יותר. אולי שנה, לא יודע מתי… השלט עם ×”×—×¥ הצהוב יחזור ושוב אאלץ להפרד מפיסה קטנה של שמחה תל אביבית שאין לקחת כמובנת מאליה…